התאומות שלי | פרק 1-הפסיכולוגית

"אדם.אדם תתעורר" הקול של אמא.הדבר האחרון שרציתי לשמוע על הבוקר.
הרמתי את השמיכה מעל הראש שלי.אפילו שבהמזגן עבד כל הלילה על חום,הרגישו את הקור המסתנן מהחלון
"אדם קום מיד! אתה עוד תאחר למרדית!" הוא שוב אמרה ומשכה במהירות את השמיכה האפורה."את לא חייבת לקרוא לה מרדית,אני יודע שאתם חושבים שאני משוגע.פשוט תגידי פסיכולוגית." מלמלתי משפשף את עייני בניסיון להתרגל לאור החזק של השמש,"שמעתי אותך" היא אמרה בסיפוק,"זה כל הקטע." עניתי לה וקמתי מהמיטה. "תתארגן ותרד אנדרו התקשר כבר פעמיים.האוכל על השולחן אני הלכתי לעבודה.ביי חמוד" היא יצאה מהדלת עם כמה בגדים שהיו זרוקים על ריצפת החדר שלי."נו באמת" פהקתי והלכתי לארון שלי,החדר שלי לא ממש מסודר.בעצם הוא מחכה ליום חמישי כשלוסי תנקה אותו.
הוצאתי את הבגדים שהתאימו באופן מוזר ללוק האימו שלי.ג'ינס כהה ארוך,וחולצה בצבע שחור עם כתמי צבע כחולים.חטפתי את הנעליים ששכבו בפינה,והלכתי למקלחת.
"גבר!" נבהלתי מאנדרו שעמד מול הדלת שלי,"אמא שלך נתנה לי להכנס.ולאכול." הוא אמר וחייך,היה קשה להחליט על מה להסתכל,על השיינים הלבנות והמבריקות שלו או על הגומות שלו."נו אתה הולך!?" הוא המשיך ודחף אותי לעבר חדר המקלחת."כן כן." אמרתי ונערתי את ראשי.הייתי עדיין חצי ישן.
"פאק!-" נצמדתי לדלת הסגורה עם גבי,"אנג'ל!את לא מבינה עד כמה נבהלתי!" שפשפתי שוב את פני."אני מצטערת." הקול שלה אמר בעדינות."את יכולה לצאת?אני אמ,צריך להתלבש" "כן בטח" היא חייכה,"כן אני נשארת" ניקי שילבה את ידיה והתיישבה על האסלה. "אני יאחר בגללך" אמרתי ושמתי את החולצה שלי."אני בכל זאת לא יוצאת.","עם מי אתה מדבר?" אנדרו דפק על הדלת "אני לא מדבר…" הסתכלתי על ניקי ורמזתי לה ללכת,היא הרימה ידיים ממלמלת-"טוב,טוב" ונעלמה משם.החלפתי מהר בגדים,צחצחתי שיינים,ועשיתי את שאר הדברים שאני עושה בבוקר.
…
"בוא יוצאים" לקחתי את התיק שלי,ומפתחות האוטו שלי."גדול נוסעים בפורש!" אנדרו התלהב,"כן.יופי.יופי" יצאתי מהבית ואנדרו רץ לאוטו,נעלתי את הדלת הראשית וירדתי במדרגות לעבר החניה. מוזר…ניקי ואנג'ל לא חיכו לי ליד האוטו.
…
"טוב,אני הלכתי לספרות.תהנה עם מרדית"אנדרו קרץ לי והלך משם. "נהדר" מלמלתי לעצמי והתיישבתי בכסא הירוק שעמד מחוץ לדלת של המשרד של מרדית."היי-" "אוקיי את חייבת להפסיק לעשות את זה!" קפצתי מהמקום למראה של אנג'ל."שוב אני מצטערת" היא צחקקה,השיער הבלונדיני שלה היה אסוף לצמה אחת ששכבה על הכתף הימנית שלה,וכך ראו את הגוונים הכחולים שלה."איפה ניקי?" שאלתי והתישבתי בחזרה,"לידך" היא הצביעה "מה קורה?" ניקי אמרה והתיישבה בכבדות לכסא שהיה לידי,השיער שלה היה מפוזר."או הנה את אדם,בוא תכנס" מרדית פתחה את הדלת ונכנסתי לחדר 'היועצת'.
"אז.איך עבר עלייך הלילה?" היא שאלה מסדרת את המשקפיים המלבניות שלה.
"מה זה קשור? אם אפשר לשאול.." זרקתי את התיק על הרצפה,"רק מנסה להתחיל שיחה." חיוך עלה על פניה במהירות,חיוך דיי מזעזע עלי לציין.
"בסדר…איך שאת רואה אני לא מת" בחנתי במבטי את השולחן הסגול שלה.
"ואיך ה-אתה יודע" היא הקלידה כל מילה ומילה בשיחה שלנו במחשב שעמד מולה.
"הן בסדר תודה"
"אז איך שאני הבנתי,זה זוג תאומות.הראשונה צאצא של מלאך לא מוצלח והשנייה של מלאך מוצלח…" היא רצתה שאני יתקן אותה,כמו תמיד.
"זה יותר צאצא של מלאך המוות ושל מלאך החיים" נאנחתי בכבדות.
"הבנתי" היא חזרה על עצמה.
בית הספר שלי מחולק לשלוש חלקים.
חלק ראשון-של האנשים שחושבים שאני משוגע
חלק שני-של האנשים שחושבים שאני מזריק
וחלק שלישי-האנשים שחושבים שיש לי דמיון מפותח ואהבה לצומת לב.