דם שחור

המים היו שקטים ונינוחים כשזרמו הרחק אל מעבר טווח הראייה שלי. אף אחד לא יכול היה לדעת שבין עורקיהם הדקים מתפתלים נחשולים של רעל, אף אחד. חוץ ממני…

אני מביטה בנהר בעיניים נוגות. מעבירה את ידי בין הזרמים העדינים ומניעה אותה לפנים ולאחור בתנועות רכות ואיטיות. תוהה למה החיים נוהגים ברוע כלפי יצור אחד ובהגינות כלפי אחר. אירוני לחשוב ככה, כשאני היא זו שגרמה לנחשולים של רעל לזרום בעורקיו של הנהר. לו רק הייתי נמנעת מלגעת בהם, אך הם היו מזמינים כל כך בפיכפוכם העדין… צחוק קל בוקע מבין שפתיי.

חושבת על מהלך היקום, על תוכניות אדירות ושלימות של הרקיע והאדמה. אני חולמת. אולי יש באמתחתם גם משהו בשבילי, איזשהו גורל אדיר שמתדפק על דלתי ואני טרם פתחתי אותה בפניו.

אני מקעירה את ידיי ומבין אצבעותיי חומקים נחלים זעירים. אני מרימה אותן לגובה עיניי ולפני שיזלו אני מטה ראשי לאחור וטועמת.

המים צלולים, אך ניכרת בהם מרירות קלה. אני מרגישה את הבערה המזערית ברגע בו המים צונחים אל הקיבה ומתערבלים בה.
מחשבות על העולם תמיד גורמים להרס שבי להרחיב אופקים. אני רואה את העולם בגוונים של שחור ולבן שלעתים אינם תואמים את המציאות, אך לאחר שהרגתי אותו, איני יכולה לומר שרוע טהור או טוב לב קיימים מחוץ לגבולות הצבעים.

אני מעלה בדמיוני דברים שראויים להילחם עליהם, בעבור שאשאר בעיירה הרדופה הזו ושלעולם לא אעזוב בניסיון לרסן את החלקים השחורים שמרכיבים אותי. אבל העולם גדול מכדי שאעצור כאן.

כעבור דקות ספורות אני שוב מרימה את המים קרוב וחוזרת על התהליך.
כעת, משהו בפנים מבעבע.
זה כואב. זה מוצא חן בעיניי.
אני חוזרת על התהליך, פעם שניה ושלישית, רביעית וחמישית; כמות גדולה יותר בכל פעם.

עד שהיד קופאת. אני בדרכי למנה חמישית אך איני יכולה להביא את היד אל הפה. משהו זורם בתוכה, משהו חזק ועוצמתי ואני מחייכת.

רגע אחד אני עוד יושבת על הגדה, רכונה קדימה. ורגע אחר כך אני מוטלת על הדשא, מתנשמת, אבוקה בוערת מכלה אותי מבפנים ומקשה עלי לנשום.
אבל אני אוהבת את התחושה. אני יודעת שהעולם הזה לא יניח לי למות, הנזק שגרמתי היה בלתי הפיך והנער הצעיר שעלה בגורלו להכיר אותי לעולם לא יניח לי למצוא נחמה במוות חסר פנים.

ולפתע, דמויות עולות וצפות בהכרתי, פנים של אישה שלא הכרתי, אלא מתמונה בלבד. היו שאמרו שזו האישה שהעניקה לי חיים, ושלקחה את חייה שלה בעצמה.
אם העניקה חיים ליצור שכמוני אולי באמת היה עדיף לה מותה מחייה.

הבא בתור היה נער גבה קומה בעל עיניים אפורות וחיוך חיוור. כולם מסביב ליחששו שיש לו רגשות כלפיי. לא הבנתי על מה הם מדברים אך רק יותר מאוחר, משהצטרף אל שורות המתים, הבנתי שהם התכוונו לאהבה.

הבנתי את זה כי הוא הופיע מולי, לילה חם ויבש אחד ואמר “אהבתי אותך, היית אדישה מספיק כדי לא להבחין בזה, ועכשיו אני מת”.

צדקתי. הוא לא יניח לי להיות.

"למה אתה עוקב אחריי?"

פניו שידרו קרירות וצינה אחזה בגופי. רוחות תמיד מופיעות סביבי ומקפיאות את השמש; היא התחבאה משך חודשים ספורים מאחורי ענני גשם אימתניים שגמרו אומר להגן עליה. אך בסופו של דבר היא הייתה חיונית למערכת והוכרחה לצאת מבין העננים.

"את מנסה להרעיל עוד אנשים חפי פשע?" הוא הניד בראשו אל עבר הנהר.

"בחייך קיילב. אם הייתי רוצה להרוג מישהו לא הייתי טורחת להרעיל נהרות בחסות החשכה, מי כמוך יודע". חיוך עלה על שפתיי למחשבה וקיילב רק הסיט את עיניו ממני בתיעוב.

חלפו דקות ספורות לפני שפתח שוב את פיו, "את שותה מהנהר כאילו את כמהה לקץ". הוא אמר זאת בעודו נושא את ידו הימנית לעברי. אוושת רוח נרגשה לעברי ועברה דרכי, מושכת בגלימתי השחורה ומשקמת את איבריי שנמסו לעומת הרעל שפיעפע בי.

"שנינו יודעים שחתמת את השבועה בדם" ירקתי לעברו, "אני לא אמות מההרס שבי. 'אני אמות תחת חרב בקרב' ", אני מצטטת אותו, " 'כשאמסור את חיי למען מטרה נעלה' "

גיחכתי אך הוא רק הנהן בכובד ראש.

"ובכן," הברשתי את שמלתי קלות ופניתי לקום מהגדה, "הגיע הזמן להמשיך הלאה". השמיים החלו להתבהר וזה היה הסימן שלי לעזוב. העיירה הזו שוממת כל כך עד כי לא יכולתי להביט בה עוד.

קיילב כיחכך בגרונו.

הרמתי גבה לעברו, שמץ של זלזול על פניי.

הוא החווה בראשו אל עבר הנהר.

עווית עלתה על פניי ועיקמתי את שפתיי, "כן כן…" כרעתי שוב באי רצון אל עבר הגדה, טמנתי את ידי בנהר והבערה שבתוכי התלקחה. ורידים שחורים התפתלו מהנקודה בה טבלה ידי במים והתפשטה במעלה זרועי. לקחתי נשימה עמוקה והתרכזתי, הרעל התפשט מהר במימיו הצלולים אך ידעתי שבאפשרותי להסירו. שאבתי אותו חזרה אליי. עשר דקות לאחר מכן לא היה זכר לנוכחותי שם.

רוחו של קיילב התנדפה ונעלמה כשבאה על סיפוקה והשמש הפציעה. אני רק פלטתי "רוחות טיפשות", היטבתי את הברדס העבה על ראשי והפניתי את גבי אל העיירה לבלי שוב.