עיניים אדומות 3 – חלק 4

"כדי לצאת אני צריך להכנס לעולם שלך?" חזרתי בתמיהה על מה שאמרה. "כן, זאת הדרך היחידה" היא ענתה. השתתקתי וניסיתי לנשום רגיל, עדיין התנשמתי מהשיחה המטרידה בפלפון שהרגע עברתי. שמתי את הראש בין הברכיים ועצמתי עיניים. אחרי שהצלחתי להרגע קצת שאלתי
"מה קרה לך? איך הגעת לעולם הזה שאת נמצאת בו?"
הסתכלתי עליה בתוך המראה, ראיתי שהיא מחזירה לי מבט, עיניים ירוקות "זה סיפור קצת ארוך, אבל אני אספר לך"

"הכול התחיל לפני 5 שנים, הייתי בת 7, באתי לשחק מחבואים פה בפארק וכמוך, התחבאתי מתחת לאותו שיח שאנחנו נמצאים מתחתיו עכשיו. מתחת לשיח מצאתי את המראה שאתה מחזיק והחלטתי לקחת אותה איתי הביתה. בערב לפני השינה הסתכלתי בהשתקפותי במראה ולהפתעתי היא החלה לדבר איתי ואמרה איזה פנים יפות, ועיניים יפות יש לי והתחילה לומר לי דברים שהפנטו אותי. ההורים מצאו אותי לאחר כשעה עדיין ערה ומסתכלת למראה. הם לקחו לי אותה ואמרו לי לשון, אבל לא ישנתי כל הלילה, חשבתי רק על המראה. כשהלכתי לבית ספר התגנבתי לחדר ההורים ולקחתי אותה מהר לפני שהלכתי. בהפסקה בין השיעורים הוצאתי את המראה והסתכלתי פנימה, היא מיד החלה לדבר איתי ולהחמיא לי, לא יכולתי להפסיק להסתכל ולהקשיב לה, הייתה לי הרגשה שאני לא צריכה יותר כלום חוץ מלהסתכל על המראה. התחלתי להיות מהופנטת ואת הימים הבאים אני רק זוכרת במעורפל, עשיתי כל מה שהמראה ציוותה עלי לעשות. אחרי כמה זמן התעוררתי מתחת לשיח הזה, וראיתי שכל האדמה סביב השיח ובכל הפארק שחורה ואדומה ואני תקועה באיזה עולם סיוטים לא מוכר. המראה הפסיקה לדבר איתי, אבל ראיתי שדרכה יכולתי לראות את העולם האמיתי, חזרתי למשפחתי וניסיתי לדבר עם ההורים שלי דרך המראה ולהסביר להם שאני פה במראה, אבל הם לא יכלו לשמוע או לראות לא אותי ולא את המראה. התהלכתי בעולם הזה 5 שנים ולא משנה מה, תמיד כשנרדמתי חזרתי לשיח הזה עם המראה לידי."
לא ידעתי מה להגיד, ראיתי שהיא התחילה להזיל דמעות כשהיא דיברה על זה שההורים לא יכלו לראות או לשמוע אותה. היא כיסתה את פניה בידיה והחלה לבכות חרישית. רציתי לחבק אותה והושטתי יד, אבל בעולם שלי היד תפסה רק אוויר, הסתכלתי במראה וראיתי שהיד שלי אמורה לגעת בה. חיכיתי קצת, ואז לקחתי נשימה חזקה וכיוונתי את עצמי עם המראה כדי להתיישב מולה, אזרתי אומץ ואמרתי
"כדי לצאת מהמצב שלי, ממחלת העיניים האדומות כמו שאמרת, אני צריך להכנס לעולם שלך נכון? אז אני מוכן לעשות את זה. איך עושים את זה?"
היא סובבה את הראש והביטה בי, לרגע היה הבזק אדום, אבל התעלמתי ממנו או שלא שמתי לב אליו. היא אמרה בקול שקט
"התהלכתי כאן במשך הרבה זמן, כמעט חמש שנים ואני חושבת שמצאתי יציאה מהמקום הזה לעולם האמיתי" עכשיו קולה התייצב והיא אמרה בבטחון רב יותר.
"לפני כמה ימים מצאתי שער ענק, שלא מתאים לעולם הזה בכלל, הוא נראה חדש ויציב וצבעוני ולא שחור ושרוף כמו כל דבר אחר כאן, ודרכו אני רואה את העולם האמיתי. אני מרגישה את האוויר הנקי, את הרוח על גופי ושומעת צלילים של ים ומכוניות ורואה את האורות של העיר, ואפילו לפעמים כשאני צועקת חזק אנשים מסתובבים ומסתכלים לכיווני, אני בטוחה שזאת היציאה מכאן. אבל הבעיה שהוא סגור בסורגים, והפתיחה שלו דורשת שתי אנשים. כדי שתוכל לצאת מהמקום שאתה תקוע בו עכשיו, וגם להציל אותי, תצטרך להכנס לעולם הזה ולצאת דרך השער" הרגשתי הקלה כלשהי ותקווה החלה לחלחל בי. ראיתי שגם בקולה הופיעה תקווה אז הבנתי שאני חייב לעשות את זה
"אני מוכן, מה לעשות"
"תסתכל במראה ותגיד את מה שהמראה תגיד לך להגיד, ואל תמצמץ אחרת תצטרך להתחיל מהתחלה"

התרכזתי במראה, עצמתי עיניים ופתחתי אותם לרווחה, התחלתי לפתע לשמוע זמזום, כמו זמזום של דבורים וגם מילים, חזרתי אחריהם והזמזום החל לגבור עד שהפך למחריש, איכשהו עדיין הבנתי את המילים, התאמצתי להשאיר את העיניים פתוחות
"עיניים אדומות, יקחו עיניים תמימות
מות תמות מוות נעים, וכך תתן לשדים חיים
אשא אותך הלאה לעולם הבא
ברוך הבא לעולם המראה"
חזרתי על זה בערך 3 פעמים עד שהיה הבזק אדום והכל הפך לשחור.

המשך יבוא..