היה אדם –קבלת האחר

שלום לכולם, אני רוצה לספר לכם היום על נושא שקרוב לליבי, שמעסיק אותי, שלא פעם גרם לי צער וכאב ולפעמים גם הצחיק אותי. אני רוצה לתת לכם להביט לרגע על חיי, לספר לכם מספר סיפורים קצרים על עצמי ועל הדרך שבה החברה סביבי מקבלת אותי.
תגידו, קרה לכם פעם שהרגשתם שונים? אחרים?
אני בטוחה שכן!
תדמיינו את זה רגע: כל הכיתה שלכם משחקת מחניים כולם צוחקים, קופצים ומתרגזים כשהצד השני מצליח לפסול אותם, ואתם יושבים על ספסל ומסתכלים.
למה?
כי אתם שונים, אתם לא מקובלים…. מזדהים?
אני כן…כפי שכבר בטח ראיתם אני מתניידת בכיסא גלגלים, כן, זה מוזר, אבל אני גאה בזה.
כיסא הגלגלים שלי הופך אותי לאדם אחר, וחריג בחברה.
אני זוכרת איך כבר בגיל ארבע נתקלתי בשונותי לראשונה – הלכתי עם משפחתי לבית הכנסת ושם נתקלים בהמון מבטים קרים ונוקבים של ילדים ומבוגרים כאחד שהסבירו לי: \"את שונה! \"הרגשתי כעס ותסכול.
למה דווקא אני?
וגם כאשר הייתי גדולה יותר, בכיתה ה\', ניסיתי להשתלב בתנועת נוער חוויתי תחיה ותחושה שאני לא רצויה ולכן פרשתי מן התנועה לאחר חודשים אחדים. בדיוק בשביל זה הוקמו העמותות המקסימות שאני משתתפת בהן הן נותנות לי להרגיש שאני טובה ואני שווה בין שווים.
אני רוצה לדבר איתכם היום על השונה: כיצד החברה מתיחסת אליי ואל כל אדם השונה ממנה.
אני שירה לוי (שם בדוי) , תלמידת כיתה ח\' בבית ספר \"יוחנן\" \"החברה איננה אוהבת חריגים! מכל סוג שהוא. החריג או יוצא דופן, נראה כמאיים על הסדר הקיים, אם בשל צורתו החיצונית השונה מן הנורמה המקובלת, או אם בשל רעיונות ודרכי התנהגות המערערים על הכללים והשגרה שהיא חיה על פיהם.\" מיתוך מאמרו של מנחם רגב ששמו \"הילד הרגיל נפגש עם הילד החריג\".
אמירה זו נכונה לדעתכם?
קיימת בלבי תחושה, האם כל ילד וילד מרגע יציאתו לאוויר העולם יצטרך כל הזמן לחשוב עם עצמו \"איך אני יכול להתאים את עצמי לחברה?\". הסטטיסטיקה מצאה כי אחד מכל שישה ילדים נחשבים כחריגים בחברה וחוו דחיה כלשהי בגלל חריגותם.
אז אני רוצה לשאול – מתי יגיע היום שבו כל ילד חריג ישאל את עצמו \"מתי החברה תתאים את עצמה אליי?\"
אני, בתור ילדה שתמיד נתפסה כשונה רוצה למצוא פתרונות לבעיה זו הייתי רוצה שאנשים יותר יעשו ופחות ידברו, שיעשו פחות שיעורים על קבלת השונה אלא יראו מה קורה בפועל!
הנגשה, הבנה והכלה הם כלים ויכולות שהחברה יכולה וצריכה להשתמש בהם. אשתף אתכם באירוע נוסף שקרה לי ממש לא מזמן. חברים מכיתתי קבעו לצאת ולאכול פיצה ביחד בסיום יום הלימודים והזמינו אותי להצטרף למפגש החברתי הזה. כמובן שרציתי! עבור ילדים אחרים יציאה בסיום יום הלימודים לפיצריה השכונתית לא מהווה שום בעיה.
לי נחוץ זמן להתארגן מבחינה טכנית ליציאה רגילה שכזאת.
למפגש לא הצלחתי להגיע והרגשתי שקשה לי לקחת חלק ולהיות מחוברת למה שקורה בחברת הכיתה.
אפשר היה לפתור את זה, פשוט צריך יותר להבין.
צריך את הידע להבין שאני זקוקה לזמן נוסף, זה דבר מאוד פשוט.
אם היו מודיעים לי קודם- הייתי מצליחה להתארגן מבחינה טכנית ולהגיע בזמן למפגש.
אסים את נואמי בנימה אופטימית. אני רוצה שיבינו שאפשר גם ללמוד ולהבין. כיתתי המקסימה הכינה מסיבת הפתעה ליום הולדתי והוכיחו לי שזה אפשרי! אפשר לקבל את השונה ולהפוך אותו לחלק מהחברה.
אם נביט לרגע לצדדים נראה שכולנו שונים זה מזה אבל דווקא השונות שלנו היא זו שתורמת לעולם, לחברה ולכיתה שלנו את היופי ואת העניין.
כדי שנקבל את השונה מאיתנו צריך לכבד אותו, צריך להבין את הצרכים המיוחדים שלו, ולנסות ולהרגיש את מה שהוא מרגיש, נבין שכל אחד, כל אדם חשוב וזהו ערך בחברה שלנו לקבל את השונה.
דבר זה יכול לקרות אך זה דורש הבנה ומודעות חברתית וזה רק בידיים של כל מי ששומע אותי- זה בידיים שלנו!