שוקולדים בצאת השבת.

אני לא מהססת הרבה לפני שאני לוקחת עוד פרוסה.
רק פרוסה אחת.
כדי שטעם השוקולד שבה יהיה העיקר. לא הטעם היבש של הלחם המלא ההוא.
המלא. כן.
כי בכל זאת…
צריך להשאיר איזו קרקע בטוחה.
אז מלא.
אך רק פרוסה ממנו. מעט מלא והרבה מהמתוק החום ההוא.
שמגיע אל קיבתי בכמויות בשבת.
וגם כשהיא מתרחקת.
התיאבון הזה מתפתח אצלי במיוחד ביום המיוחד.
כשמנתקים מהכל ורק הרִיק הזה שוכח לשחרר ממני קצת.
אין איזו סדרה לבלות את הזמן.
לבלות אותו.
שום בריחה.
אז אני יורדת.

חוברת למתוקים.
רצוי שוקולדים.
בכל הטעמים.

ההכרה מגיעה בערב שכבר מאוחר. ואני כבר עם יד אחת בכיוון המסך.
אני מקללת אותו באותה נשימה בה אני אוחזת בו כאילו חיי תלויים בו.

שחור שקוף ומהפנט.

ובשביל לא לראות את בבועת עצמי אני מדליקה אותו.
לא חיי תלויים בו. לא. ההפך הוא הנכון. חיי דורשים ממני שאתנתק ממנו. אך לך תסביר לחיים שלא מהם אני מנסה להתנתק, אלא מתחושת החוסר אונים. מתחושת הבדידות.
עד כמה שאיבדתי כיוון, ושאין לי באמת מושג לאן ללכת.
אין לי שום מושג איך מתחילים.
אני רוצה לחיות. זה כן.
הרצון הזה קיים איפשהו.
אני גם יודעת שאני רוצה תקווה. אני יודעת שמשהו עוד בוער בי ברגעים האלו של הכתיבה. שהמחשבות צלולות ולא מושתקות על ידי עוד סדרת אהבה.
אני יודעת שאני לא בדיוק יודעת מה אני עושה.
אני יודעת אחרי מה אני אמורה לחפש.

אני יודעת שאיבדתי את עצמי.

רק לא יודעת בדיוק לאן ללכת ואיך להתחיל.
נראה כי בסערת הרגשות, השלכתי את עצמי על איזו דרך רחוקה וחשוכה. שגם אם היא תרצה. הנשמה הזאת. היא לא תוכל להשיג אותי.
אני הרחק מלפניה ואין בי רחמים.
אין בי כלום.
היא מנסה להשיג אותי. אני מודעת לכך כי לפעמים אני דומעת. אך עומק ההדחקה, עובי הקורה, לא נותנים לה להשפיע עליי עד כדי הדלקת הלהבה.
אבודה בחלל. מחפשת אחר ריגוש זול שירעיד אותי.
אולי יכחיד אותי זמנית.רק בשביל שאפסיק להתקיים לרגע.
אני מנסה לא להגזים.
אני אוהבת אותי.
אבל כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה חלל. ואני לא מצליחה להתאפק. מצטערת שאני מכאיבה לך כל כך.
אני מחבקת את הילדה שבי.
ולגבי הנשמה?
אני לא יודעת הרבה מאז זרקתי אותה על אם הדרך.
היא רצתה מדי. ואהבה מדי. והאמינה מדי.
ואני כבר הייתי באובדן שפיות ולא יכולתי להכיל את כל זה.
לא רציתי באמת לבחור ביני לבינה, אז השתקתי אותה לכל הרוחות.
שתפסיק לעשות כל כך הרבה רעש. שתפסיק לגרום לי להאמין ולנסות לשנות, לאהוב כל כך הרבה לבבות ולהאמין כל כך חזק בטוב.
כי אני רדפתי וניסיתי לשנות.
ובאתי עם הלב הזה לכל המקומות.
ניסיתי לעורר את כל הישנים, הבערתי לבבות עמומים.
עם אהבה בלתי נתפסת. עם כוחות על- טבעיים.
אני לא יודעת מול איזו זן בדיוק נלחמתי. אך נותרתי חצויה ושבורה.
במהרה כל החלומות הפכו לסיוטים.
כאלו שרק כדורי הרגעה משקיטים.
אז לא נותר לי אלא להשקיט.
את עצמי.
בשביל לא לנסוק ולצנוח.
ליפול וליפול ולנסות לטשטש את הפגיעה.
לקחת עוד פרוסה עם שוקולד. להעמיס גם עם עוגה.
ולשכוח. מי אני ומה רציתי להיות. להכחיש את הכוחות. להכחיש את העוצמות.
כאילו לא הייתי מעולם.
כאילו לא חלמתי מעולם.
כאילו תמיד הייתי בחורה כזאת שלא משנה לה דבר ושאין לה באמת עקרונות.
כאילו תמיד הייתי בחורה פשוטה בלי הרבה ציפיות ושאיפות.
כאילו לא נגע בי כלום מעולם.
ולכן אני כל כך צינית כדי ששום דבר לא יגע.
כי אם באמת מישהו יגע בנשמה הזאת.
אני יודעת בדיוק לְמָה היא יכולה.