העץ הבודד

"תזכירי לי שוב למה אנחנו פה”? צעקתי, מנסה לגרום לדיאנה לשמוע אותי מעבר למוזיקת הטראנס
שמילאה את מועדון ההנדלרס. דיאנה ואני ישבנו ליד הבר, לבושות בבגדים הכי יפים שלנו – ברצינות, אפילו לא לבשתי שמלה לחתונה של דודה שלי – והשקפנו על כל הנוכחים במועדון; חלקם רקדו כמו מטורפים ברחבה )בנים נצמדו לבנות קצת יותר מידי לטעמי( , חלקם ישבו על הספות הנוחות והתמזמזו
כאילו חייהם תלויים בזה, ואנשים נעלמו אל תוך השירותים ולא חזרו עד מאוחר יותר, פרועים ומסופקים. "כי החבר שלי יחצן את המסיבה הזאת”! צעקה לי דיאנה חזרה, חיוך רחב על פניה. היא תמיד מחייכה
כשהיא חושבת על ריאן, החבר הזה שלה. חבל שהיא לא מבינה שהוא קצת יותר מידי גדול בשבילה –
בעוד שאנחנו בנות חמש-עשרה, הוא בן עשרים. גלגלתי את עיני. “זה לא משנה בכלל אם הוא יחצן או לא, לא היינו צריכות לבוא”.
"תירגעי ותהני”, דיאנה פקדה עלי, עיניה החומות נוצצות בהתרגשות. “את יותר מידי כבדה, רוז”.
"אז תסבירי לי למה אנחנו יושבות על הבר ולא רוקדות”? יריתי לעברה והיא הסמיקה מעט ולא ענתה.
שתינו לא אהבנו לרקוד במיוחד, ולכן זו לא הייתה בכלל אופציה. ולכן לא הבנתי איך אנחנו אמורות להנות. לפתע ריאן הצטרף אלינו לבר והתיישב ליד דיאנה. הוא לחש משהו לדיאנה וזו צחקקה והסמיקה. גלגלתי
את עיני. עכשיו היא הולכת ללכת איתו לשירותים או משהו ואני הולכת להשאר לבד. גם כן חברה.
"תתקשרי אלי אם את צריכה משהו”, דיאנה צעקה לעברי כשריאן משך בידה לכיוון – כמה לא מפתיע – השירותים. חייכתי אליה חיוך מזויף ולאחר שהיא הלכה ידעתי שגם אם אני אתקשר היא לא תענה כי היא
בטח תשים את הפלאפון שלה על שקט, שאף אחד לא יפריע לה ולריאן שלה.
דיאנה כבר איבדה את הבתולים שלה לריאן, את זה כבר ידעתי, והופתעתי נורא שהוא עוד לא זרק אותה – הוא מהבחורים של ה"דפוק וזרוק." קיוויתי בשבילה שהוא לא משחק בה ושהוא באמת רציני כלפיה. אחרת אני הולכת לשמש לה ככרית והיא תבכה עלי את נשמתה ותגיד שהיא חשבה ש"מה שהיה ביניהם הוא
אמיתי." ואני אצטרך להתאפק מלהגיד לה "אמרתי לך.”! אני שונאת להתאפק. בחור כלשהו החליק למושב שדיאנה כרגע נטשה, אך אני לא הסתובבתי להסתכל עליו. לקחתי את כוס השתייה שלי ולגמתי מספר לגימות. המים הרגיעו אותי מעט ועזרו לי לחשוב; אולי כדאי לי להבריז לה וללכת הביתה? אין לי עוד מה לעשות במועדון הזה בלעדיה. ואני לא מחפשת מזמוז – אני דיי תמימה בקטע של בנים. בעוד שדיאנה כבר עשתה-את-זה, אני אפילו לא התנשקתי. ולא תכננתי לבזבז את הנשיקה הראשונה שלי על איזה בחור במועדון. אולי זה מטומטם מצידי, אני לא יודעת, אבל אני רוצה
שהנשיקה הראשונה שלי תהיה מיוחדת. ושלא תהיה לה טעם של וודקה. "היי”, אמר לי לפתע הבחור. “אני מכיר אותך מאיפשהו”?
בחושך של המועדון לא ראיתי איך הוא נראה, וגם בקושי שמעתי אותו. “מה”? צעקתי אליו חזרה.
"אני מכיר אותך מאיפשהו”? הוא שאל בקול רם ונשמע מעט צרוד. לא יכולתי שלא לגחך. “משפט הפתיחה הזה פג תוקף כבר מזמן”!
שמעתי אותו צוחק. “אני יודע, אבל אני לי משפטים חדשים במלאי אז החלטתי לשלוף אחד מהישנים”! גלגלתי עיניים, אבל אז נזכרתי שהוא לא יכול לראות אותי. ידעתי שאם הוא יראה, הוא לא ירצה להתחיל איתי יותר. אני לא חושבת שאני יפה באופן מהמם או מיוחד – וגם דיאנה לא – אבל יש רק דבר אחד בי
שאני בטוחה בו לגמרי: וזה צבע השיער שלי. אני אוהבת את העובדה שהוא בלונדיני. "אז לידיעתך”, צעקתי לו חזרה והרגשתי שאני מתחיל להצטרד. “אני לא מכירה אותך. למעשה, אני אפילו
לא יכולה לראות אותך”!
"אם את תראי אותי לא תרצי אותי”, הוא פלט נחרת צחוק ולרגע נחרדתי שהוא אולי קורא מחשבות.
המחשבה נמחקה במהרה כשנזכרתי שאדוארד מ"דמדומים" לא באמת קיים, ושאין יצורים כמוהו. למעשה, טוב שאין דבר כזה ערפדים; לא הייתי יכולה לישון בלילה בידיעה שיש כאלה. וחוץ מזה, אני אפילו לא
אוהבת כל כך "דמדומים."
"זה מה שאני אמורה לומר”! הרגשתי חיוך פולש לפני. הוא התחיל לומר משהו נוסף, אך לפתע ראיתי בחור ברחבת הריקודים. משום מה, הצלחתי לראות את שיערו האדום, שבלט נורא בשטח, וראיתי שהוא שולף משהו מהתיק שעל גבו. לקחו לי כמה שניות להבין שזה רימון – אני למדתי על כאלה בבית הספר – אבל זה כבר היה מאוחר מייד. קול הפיצוץ מילא את אוזני ואת המועדון, צרחות נשמעו, להבות החלו לבעור בכל מקום, ואצלי מול העיניים הכל השחיר ושקעתי אל
תוך החושך.
* ברגע הראשון שהבנתי שאני ערה, הרגשתי שהראש שלי כואב. לא סתם כואב; מתפוצץ מכאבים. האוזניים שלי כאבו מעט, אך זה היה הרבה יותר חלש, ואת עפעפי לא הרגשתי. ניסיתי לפתוח עיניים, אבל לא
הצלחתי. משהו חסם אותן.
שמעתי קולות ברקע, ולאחר שניסיתי להתמקד עליהן, הבנתי שאלו שני גברים שמדברים על משהו שנפגע.

מדברים עלי.
…"ובסך הכל היא תתאשפז פה חודש שלם”, אמר הקול הראשון, ולפי הקול שלו יכולתי לזהות שהוא אפרו- אמריקאי. היה לו את המבטא המתאים. “אתה בטוח שאתה תרצה לשלם עליה, אדוני”?
"כן”, אמר הקול השני, שהיה מחוספס, עמוק ושקול. “היית צריך לראות אותה כשהיא נפגעה. מעולם לא
ראיתי דבר כל כך שברירי כמוה. וחוץ מזה, זה לא עולה הרבה”… בלעתי את רוקי וכחכחתי בגרוני. שני הקולות השתתקו, ויכולתי להרגיש במבטם עלי. “תסלחו לי”, אמרתי בביישנות. “אבל איפה אני? ולמה הראש שלי ממש כואב ואני לא מסוגלת לפתוח את העיניים”?
"הירגעי, רוסאנה”, אמר הקול הראשון, שהייתי בטוחה שהוא שייך לבחור אפרו אמריקאי. “את בידיים
טובות”. "רוז”, תיקנתי אוטומטית. “כולם קוראים לי רוז”.
"רוז אם כך”, האפרו אמריקאי צחק. “אני דוקטור שיין, ואני הולך לטפל בך במהלך החודש הקרוב”. לפתע שמעתי מוניטור ברקע. דפיקות הלב הקצובות שלי נשמעו דרכו. “איפה אני”? חזרתי על שאלתי
הראשונה. "בבית החולים על שם סנט מרטינס”, השיב הבחור בעל הקולל העמוק. “את נפגעת בפיגוע שבמועדון
ההנדלרס”. "פיגוע”? שאלתי באי הבנה. “אתה מתכוון לבחור עם השיער האדום שהוציא רימון? הוא המחבל”? "מחבל מתאבד ערבי”, דוקטור שיין אמר בעצב. “הוא פוצץ את המועדון – ואת עצמו. אף אחד לא יודע
למה”.
"ויש עוד נפגעים? הם גם מאושפזים כאן? מעולם לא שמעתי על בית החולים הזה”, ציינתי. הם השתתקו לרגע, ואז הקול העמוק אמר, “רק את כאן מהנפגעים. כל היתר נסעו לבית החולים ווטשר”. "אז למה אני לא בבית החולים הזה ביחד איתם”? הרגשתי מבולבלת יותר מרגע לרגע. “הוא בדיוק שני
רחובות ממועדון ההנדלרס”!
"קארטר כאן הציל אותך מלמות שם”, אמר דוקטור שיין בזהירות. “היית במצב קשה ביומיים האחרונים,
והוא הביא אותך הנה”. "מה זה בית החולים הזה”? לא הסתפקתי בתשובות. “איפה הוא”?
"באי סנט מרטינס. זהו בית החולים הטוב ביותר בעולם, אבל לא הרבה אנשים שמעו עליו. רק ה… בכירים
מהם”, ענה לי קארטר, בעל הקול העמוק.
המידע החל לחלחל לאט-לאט. הרגשתי שזעם פוקד אותי, ופעימות ליבי המהירות נשמעו דרך המוניטור.
"מה קרה”? שאל דוקטור שיין בדאגה. הוא הניח יד קרירה על מצחי. "זה הם, נכון”? שאלתי בקול רועד. “הם שילמו עלי שאני אהיה כאן, נכון”?
"מי זה 'הם”?' שאל קארטר באי הבנה.
"ההורים שלי”, לא יכולתי כבר להסתיר את הכעס שהתגנב לקולי. לאחר שתיקה קצרה דוקטור שיין אמר, “קארטר ניסה ליצור קשר עם ההורים שלך, אך לא הצליח, כיוון שאף מודיעין לא יודע מי הם. הוא זה שהביא אותך הנה, ומשלם לך על האישפוז”.
נרגעתי. “אתם גם לא תמצאו את ההורים שלי”, אמרתי, כמעט בשמחה. “ועדיף שנשאיר את זה ככה”.
ואז החלק השני של המשפט של דוקטור שיין שקע. “למה שקארטר יביא אותי הנה”? שאלתי המומה. שמעתי קול כיסא חורק כשמישהו התיישב עליו, ולפתע היד שלי הייתה בידו, שהייתה חמה באופן מפתיע ונעים. “הבאתי אותך הנה כי זה היה רצוני החופשי”, הוא אמר ברוך. “אני זה שדיברתי איתך במועדון”.
"עם משפט הפתיחה הגרוע”? התלוצצתי והוא גיחך. "כן, זה אני”, הוא אמר. “ואני לא יודע למה, אבל רציתי להציל אותך. והבאתי אותך הנה, כי כאן תוכלי להחלים הכי מהר שיש. אם היית בבית חולים רגיל יכול להיות שהיית כבר מתה”.
התכווצתי קצת ולחצתי את ידו. “תודה”. אמרתי בקול קטן והרגשתי שאני מתרגשת. אף אחד מעולם לא דאג לי ככה, ובטח שלא דאגת-חינם כמו שקארטר הזה דאג לי. ההורים שלי שקועים עד מעל הראש בעבודה שלהם ואין להם זמן אלי, אחי הגדול מפתח את הקריירה שלו גם הוא, ואני תמיד נאלצתי לדאוג
לעצמי. ועכשיו קארטר דואג לי. מעולם לא הרגשתי כזאת חמימות.
צחוקו הרך של קארטר צלצל באוזני כמו הדבר הכי יפה בעולם. “על לא דבר, רוז”. הוא לחץ את ידי חזרה.
"ועכשיו, אני צריך לומר לך מה הנזק שנגרם לך”, אמר דוקטור שיין וכחכח בגרונו. “את פתחת את הראש – זו הסיבה למה הוא כואב לך כל כך, נאלצנו לנתח אותו. אוזניך נפגעו מעט אבל את הנזק הזה כבר תיקנו
אתמול. הן יכאבו לך קצת אבל הן יחלימו במהרה. לגבי העיניים שלך”…
"רק אל תגיד לי שאני עיוורת”! נאנקתי.
דוקטור שיין צחק. “לא, את לא עיוורת, רוז, אבל ההחלמה שלהן תצטרך לקחת יותר זמן. כל החודש, בעצם.
את כרגע לא תוכלי לפתוח אותן כי הן בתהליך החלמה והרדמנו אותן”.

נאנחתי. “אני מניחה שאין ברירה. רק תגידו לי שהשיער שלי נשער בלונדיני וארוך כמו שהוא ואני אהיה
מאושרת”. "השיער שלך בסדר גמור”, הפעם היה זה קארטר שענה לי. “נאלצנו לגזור לך את הקצוות שנשרפו אבל חוץ
מזה הוא עדיין ארוך ועדיין בלונדיני”. נשמתי לרווחה. “תודה לאל”.
דוקטור שיין אמר, “ועכשיו, אני אניח לכם. בשעות שתיים בצהריים ובעשר בלילה נצטרך לשים לך עירוי”.
לשמע דברים אלו נשימתי נעתקה. “למה”? "כמעט לכל מי שמאושפז בכל בית חולים יש עירוי”, ציין דוקטור שיין. “ואלו רק נוזלים, לא משהו אחר. וחוץ
מזה, החלטנו לשים לך ברז, כדי שלא נצטרך לדקור אותך כמה פעמים – “ הרגשתי בחילה. “אל תדבר יותר. אחרת אני אקיא”.
"מדברת הבחורה שיש לה אלפי חורים באוזניים”, גיחך קארטר, ואם הייתי יכול לראות, הייתי שולחת לו
מבט מזהיר. דוקטור שיין נאנח. “אני אניח לכם עכשיו. בעוד שעתיים נחדיר לך נוזלים”.
"מה השעה עכשיו”? שאלתי.
"שמונה בערב”. הנהנתי בהבנה – מעשה לא נבון במיוחד, כי הראש שלי עקצץ. דוקטור שיין מלמל משהו שלא הבנתי
לקארטר ולאחר ששמעתי את דלת החדר נסגרת הנחתי שהוא יצא.
"אני הפצינטית היחידה בחדר”? הרגשתי כמו מכונת ירייה שיורה שאלות ללא הפסקה. "כן”, ענה קארטר. “לכל פציינט בבית החולים הזה יש חדר משלו”.
הייתה שתיקה קצרה, שבמהלכה הבנתי שאני עדיין לוחצת את ידו של קארטר. אך כיוון שגם הוא אחז בידי,
הנחתי שלא איכפת לו שידי שם. ליבי קפץ מעט לאור מחשבה זאת, והמוניטור השמיע את זה בקול רם.
קארטר גיחך. “אני מלחיץ אותך”? הסמקתי קצת. “לא”. אמרתי מעט מהר מידי ובנימה מתגוננת. הוא לא קנה את זה – ולמען האמת, לא
ציפיתי שהוא יקנה.
"אני לא רוצה לגרום לך להתקפת לב”, הוא התאפק שלא לצחוק כששמע שפעימות ליבי הפכו מהירות מעט.
הוצאתי את ידי מידו ושילבתי ידיים בהפגנתיות. “אתה מעצבן”. הוא צחק. “את הולכת לסבול אותי עכשיו חודש שלם, אז תאלצי להתרגל”.
אם כל איזור העיניים שלי לא היה רדום הייתי מרימה גבות בהפתעה. “אתה הולך להשאר כאן חודש
שלם”? "ברור”, הוא אמר כאילו זה מובן מאליו. “אני לא יכול להשאיר אותך כאן לבד”.
הסמקתי מעט. “אבל אין לך עבודה או משהו”?
"אני לא חייב להיות במקום העבודה שלי בשביל להרוויח כסף”, הוא במסתוריות. החלטתי שלא להתעסק בנושא הזה. יותר עניין אותי משהו אחר. “למה איכפת לך ממני כל כך? אתה רק הכרת אותי לפני יומיים”… כבר לא זכרתי אם אני שאלתי, אבל אני מניחה שגם אם כן, התשובה לא שקעה
מספיק. הוא נאנח ושתק לכמה דקות, עד שאזר אומץ ואמר, “ברגע שראיתי אותך הזכרת לי… מישהי שאני מכיר”.
יכולתי לשמוע בקולו שהוא לא מעוניין לדבר על הנושא הזה, אבל לא רציתי להניח לו. רציתי להבין.
"את מי הזכרתי לך”? ניסיתי לגייס את הקול הרך ביותר שיכולתי. קארטר נאנח שוב. “זה באמת לא משנה. העיקר שהצלתי אותך. את יכולה להסתפק בזה ולומר לי תודה”? למעשה, ממש רציתי לדעת למה הוא התכוון, אבל החלטתי להניח לזה. “תודה, קארטר, על כך שהצלת את
חיי בלי שום סיבה מוצדקת”. חייכתי חיוך קטן.
"על לא דבר, רוז”, הוא אמר ואני נשבעת שיכולתי לשמוע אותו מחייך.
* נרדמתי באיזשהו שלב, לאחר שהחדירו לי נוזלים לורידים. כשהתעוררתי, שמעתי נשימות עמוקות מצידי
השמאלי. הסקתי שזה קארטר, אבל לא הבנתי למה הוא נושם כל כך עמוק.
"קארטר”? לחשתי, אבל שום קול לא ענה. יכול להיות שהוא ישן? אחרי הכל, גם הוא בן אדם…
וזה היה הרגע שתהיתי למה הוא לא פצוע כמוני. הגשתי שאני נרדמת שוב, ובפעם הבאה שהתעוררתי מטלית לחה וקרה נחה על מצחי. “קארטר”? אמרתי
בקול קטן. "בוקר טוב”, הוא גיחך. “את ממש אוהבת לישון, אני רואה”. הסמקתי מעט. “התעוררתי קודם אבל אני חושבת שישנת”.
"אני ישן על המיטה הנפתחת”, הוא אמר. “ולקח לי קצת זמן להרדם. את נחרת חזק”.

"לא, אני לא”! התגוננתי. “אני אף פעם לא נוחרת”!
"תתפלאי”, הוא נשמע משועשע.
"אתה ממש מרגיז”! התעצבנתי. לצערי הפתיל הקצר שלי פועל שעות נוספות. "את רוצה לצאת היום”? הוא התעלם מההערה שלי. “שאלתי את דוקטור שיין והוא אמר שאני יכול לקחת אותך החוצה, שתנשמתי קצת אוויר צח. הבריזיה פה מדהימה, ומלח הים שברוח תנקה לך קצת את
הריאות”. "אני אשמח לצאת החוצה”, אמרתי ועצרתי עצירה דרמטית לפני שאמרתי, “ואתה עדיין מרגיז”.
"מעולם לא טענתי אחרת”, הוא גיחך. כמה דקות אחרי כבר הייתי ישובה על כסא גלגלים וקארטר גלגל אותי במסדרון. היו רק קולות של מלמולים
רכים ותו לא. היה יחסית שקט לבית חולים, ותהיתיאם ככה זה בבתי החולים של החברה הגבוהה.
המחשבה הזאת הזכירה לי שיש לי עוד כמה תשובות לדרוש מקארטר. קארטר הזמין מעלית – שמעתי את ה"דינג" הקטן שהיא הגיעה ודלתותיה נפתחו. הוא הכניס אותי פנימה ודלתות המעלית נסגרו. היא החלה לרדת מטה וכשדלתותיה נפתחו בשנית, רוח נעימה וקרירה שטפה
אותי. הסקתי מכך שהמעלית מוביל ישר החוצה. קארטר גרר אותי לאנשהו, וכשהוא נעצר שמעתי אותו גורר כסא והוא התיישב לידי. “אנחנו עכשיו בתצפית הכי גבוהה והכי יפה מול הים”, הוא אמר לי. “מצאתי את המקום הזה כשאת ישנת ביומיים ההם”.
הנהנתי בהבנה וראשי עקצץ. שוב. קיוויתי שתהליך השיקום שלי יהיה יותר מהיר מאשר חודש. החלטתי לפתוח בשאלה הראשונה שישבה לי על הראש. “למה אתה לא פצוע”?
קול הגלים המתנפצים ענה לי.
"קארטר”. תבעתי ממנו תשובה. הוא נאנח. “נקעתי את הרגל וזכוכית נכנסה לי ליד. אבל חוץ מזה לא קרה לי כלום. תפרו לי את החתך
מהזכוכית ויש לי תחבושת על הרגל. אני בסדר גמור”.
טוב, תשובה מספר אחת קיבלתי.
"ולמה אתה משלם לי על טיפול בבית החולים הזה”? לנושא הזה לא יכולתי להניח. "יש לי הרבה כסף”, קארטר השיב בפשטות. “הטיפול פה אולי יקר בשביל אנשים רגילים, אבל בשבילי זה
כלום. אולי מאית ממה שיש לי בחשבון”.
החלטתי שלא ללחוץ על הנושא הספציפי הזה. אולי כי כסף זה אזור רגיש בשבילי. "אני רוצה לדעת מה שלום דיאנה”, פתחתי בשאלתי השלישית. “היא החברה הכי טובה שלי, והיא בטח בבית החולים שאליו כל הפצועים נשלחו. אני רוצה לדעת שהיא בסדר. יש סיכוי שתיצור קשר עם בית
החולים השני”?
"מה שמה של החברה שלך”? שאל קארטר והרוח שרקה, מבדרת את שיערי ומצמררת אותי.
"דיאנה מקדונלד”. קארטר נשם עמוקות. “אני אנסה לעשות משהו בנידון”.
חייכתי”.תודה, קארט”.
"קארט”? "זה שם החיבה החדש שלך”.
"ממתי”?
"מעכשיו”. הוא צחק. “את באמת ילדה קטנה”.
הסמקתי מעט מבושה. “אני בסך הכל בת חמש-עשרה וחצי”!
"לעומתי, את ילדה קטנה”. הוא התגרה בי.
"בן כמה אתה, איש זקן”? יריתי לעברו, נעלבת. הוא גיחך בפעם המי-יודע-כמה. “לא אומר לך”.
"אבל אני אמרתי לך”! "אמרת מרצונך החופשי. אני לא רוצה להגיד”.
רשפתי בכעס; הבחור הזה ממש עצבן אותי. “אז תגיד לי רק דבר אחד: אתה בן למעלה מעשרים”?
"לא”, הוא אמר וכמעט נשמתי לרווחה עד שהוא הוסיף, “אומר”. הוא הקפיץ לי את הפיוז. “אתה יותר ילד קטן ממני”!
"זה באמת משנה”? קארטר נשמע עייף פתאום, ולרגע חששתי שאני זאת שהתשתי אותו. אחרי הכל, הוא
לא חייב להשאר איתי, ואני בכל זאת גורמת לו להרגיש אשמה ולהשאר איתי.
לפתע הרגשתי חמימות ואני סובבתי את ראשי אל קארטר בשאלה. "השמש יצאה”, הוא אמר בנועם ומשום מה זה גרם לי לחייך. הפלתי את ראשי לאחור בעדינות – כדי שלא

יכאב לי יותר מידי – ונתתי לחמימות של השמש להציף אותי. הפיג'מה הקטיפתית שלי חיממה אותי אך לא מספיק, ולכן הסקתי שהיה קריר בחוץ. השיער שלי נפל גם הוא לאחור, ושלחתי יד להסיט קצוות שיער
מהמצח.
*
"מישהי כאן נהנית”, קארטר גיחך. "ומישהו כאן מנסה להרוס לי את מצב הרוח לשווא”, אמרתי בחיוך רחב. השמש אכן הייתה נעימה, ועוד
יותרת כשלא ראיתי כלום. ככה היא לא סינוורה אותי. "אני לא מבין מה את מוצאת בשמש הזאת אני חייב להודות”, הוא אמר והרגשתי את מבטו נעוץ בי. “אני
אוהב יותר שאין שמש”. "כל אחד וההעדפות שלו”, משכתי בכתפי. “אני אוהבת מאוד שמש. אתה יכול לעזור לי לקום? אני רוצה
לעמוד”.
"אבל את לא רואה”, הוא אמר בהפתעה.
"וזה לא אומר שאין לי רגליים”, אמרתי לו חזרה והושטתי את ידי הימנית לעברו. הוא צחק. “אני משמאלך”, הוא נשמע משועשע שלא לצורך. נאנחתי והושטתי לו את ידי השמאלית. ידו החמה לקחה אותה ולחצה אותה מעט, מה שגרם לי להסמיק מעט. שמעתי אותו צוחק בשקט ואז הרגשתי
עוד יד על כתפי. “קומי”, הוא פקד. בלעתי את רוקי וקמתי מכסא הגלגלים. היה לי מוזר לעמוד על הרגליים אחרי שלושה ימים של ישיבה או שכיבה, אך זכרתי, תודה לאל, איך ללכת. למרות שזה היה מפחיד יותר עכשיו, כשלא ראיתי כלום. השענתי את כל המשקל שלי על ידו של קארטר – תנועה אינסטינקטיבית ופסיכולוגית לחלוטין, כיוון שלא היו לי שום
בעיות ברגליים. הכל היה בראש שלי. הוא כרך את זרועו השני סביב כתפי ולחץ אותי בעדינות. “את בסדר”? הוא שאל, שמץ של דאגה בקולו
העמוק. הנהנתי בעדינות. “איפה אנחנו עומדים בדיוק”?
"על אחד מהצוקים שבאי”, השיב.
"תתאר לי את המקום”, ביקשתי, מרגישה גודש בגרון. הוא לחץ את ידי כדילגרום לי להרגיש שאני לא לבד – וזה עזר. הרגשתי שהגודש נבלע חזרה והודיתי לקארטר על כך. “אנחנו עומדים שני מטרים מקצה הצוק. אנחנו מול ים, שהגלים בו גבוהים אך לא יותר מידי. אנחנו עומדים על דשא, מצידנו בצד ימין יש את השביל דרכו הגענו הנה, שמוביל חזה לבניין בית החולים,משמאלנו המשך השביל, שמוביל לירידה מהצוק ולטיילת קצרה על סף הים, ומאחורינו יש יער
טרופי, וממש מאחורי כיסא הגלגלים שלך יש עץ אלון”. חייכתי, מציירת את התמונה בראשי. הדשא הירוק, הים הכחול, השמיים שמלאים בעננים אפורים והשמש מבצבצת. הרגשתי שהחיוך על פני מתרחב.צחוק משוחרר פרץ ממני והרגשתי כמו ציפור דרור, רק שידיו
של קארטר עדיין היו עלי, מייצבים אותי. "תעזוב אותי רק לרגע”, ביקשתי. הנחתי שהוא הסכים, כי ידיו הוסרו ממני. “אני אתקשר להזמין לנו ארוחות
צהריים הנה”, אמר לי. “אל תזוזי כדי שלא תלכי לקצה הצוק או משהו”. "בסדר”. הסכמתי מבלי להתווכח – גם לי לא התחשק ליפול לים ולהפצע עוד יותר. שמעתי את צעדיו מתרחקים ממני מעט ואני הרשיתי לעצמי לפרוש את ידי הצידה. כמו הזמנה הבריזה שטפה אותי בנעימות וקרירות וצמרמורת של תענוג חלפה בגופי. שיערי התבדר מאחורי והושטתי את ידי אחורה. לקחתי את
שיערי באצבעותי וסירקתי אותו. מוללתי אותו באצבעותי, ונחרדתי לגלות שבמקום להגיע לי עד לאמצע הגב כמו תמיד, הוא הגיע לי בערך עד לקו הכתפיים. ידעתי שהוא יצמח שוב, ונדרתי לעצמי נדר שאני לא אגע בו
עד שיגיע לי לאגן – הבטחה ממזמן.
כאב ראשי דעך מעט כל עוד הרוח ליטפה אתת עורי. הכאב המעומעם גם ככה באוזני נעלם כמעט לגמרי,
ועיני עקצצו מעט, כשהרוח ניסתה לחדור תחת התחבושות ועפעפיי. לפתע הרגשתי שמשהו מדגדג את כף ידי. סגרתי על מה-שזה-לא-יהיה וכשמיששתי את זה יכולתי להרגיש
שזה פרח. הצמדתי אותו לאפי ושאפתי, ריח הורדים מעורר אותי.
"חשבתי שתאהבי את זה”, קולו של קארטר לחשש אל תוך אוזני והבהיל אותי מעט. לא שמעתי אותו מגיע. הייתי שקועה בתוך העולם שלי עצמי. “אחרי הכל, השם שלך – רוז – זה 'ורד' באנגלית”.
"הבנתי את זה גם מבלי שתסביר לי”, אמרתי לו חסרת נשימה והרגשתי שסומק עולה על פני. “תודה. הוא
מריח נפלא”. "והוא גם אדום”, שפתיו דגדגו לי מעט את תנוך האוזן. הסומק על פני העמיק ולפי גיחוכו הסקתי שהוא
נהנה מהתגובה שלי לפרטוטים חסרי התקנה שלו. מעולם אף בן לא פלרטט איתי ככה. למעשה, מעולם אף אחד לא ייחס לי כזאת תשומת לב מיוחדת. הרגשתי חשובה לו לפתע. בבת אחת רציתי שהעיניים שלי

ירפאו כבר, כדי שאוכל לראות איך הוא נראה. "תתאר לי אותך”, ביקשתי. הוא לקח את ידי והורה לי לשבת חזרה בכסא הגלגלים. נתתי לו, למרות
האכזבה המרה שהרגשתי. "אני בחור שרמנטי”, הוא אמר בשעשוע. “חתיך הורס, סקסי ברמות שלא יאמנו – “
" – ושחצן ופלרטטן חסר תקנה”, קטעתי אותו בחוסר סבלנות. “אני רוצה לדעת איך אתה נראה, קארטר. לא
איך אתה באופי, כי את זה אני מבינה לבדי”.
"את זה תאלצי לנחש”, השעשוע בקולו הרגיז אותו. "טוב, אז תן לי לגעת בשיער שלך”, אמרתי לו. “פעם למדתי שאפשר ללמוד על הצבע של חפץ גם אם לא
רואים אותו”.
"איך שאת רוצה”, הוא לקח את ידי והניח על ראשו. מיששתי את שיערו ועיקמתי את אפי. "אני מנחשת שהשיער שלך חום”, אמרתי. “והוא לא חלק, וגם לא מתולתל. גלי”?
"אני לא הולך לגלות לך”, יכולתי לשמוע אותו קורץ. נאנחתי. “אבל את צבע העיניים שלך אני לא יכולה לחוש”.
הוא לקח את שתי ידי והניח על לחייו. הבנתי בלי מילים מה עלי לעשות. העברתי את אצבעותיי על גבותיו, שהיו מעט עבות מהרגיל, ואז החלקתי את אצבעי במורד אפו. הרגשתי שהוא טיפה עקום, אבל קצהו היה ישר לחלוטין. את שתי בהונותי הנחתי באמצע השפה העליונה שלו, ושרטטי את שפתיו כמו עם מכחול. הן היו רכות מאוד ומעט עבות. הסמקתי כשהבנתי מה אני עושה ועד כמה אינטימי זה בטח נראה, אבל
כשעמדתי להסיר את ידי מפניו, הוא לפת את פרקי ידי והשעין את ראשו על כף ידי. “זה נעים”, הוא מלמל.
“תמשיכי”. נשמתי בכבדות והעברתי את אצבעותי על עפעפיו הסגורים. “העיניים שלך זהובות”, אמרתי, מעט מתנשפת
משום מה. “כי הלב שלך טוב”. "הממ”… הוא מלמל וכל כובד ראשו היה על כף ידי. הרוח שנשבה הייתה כל כך נעימה עד שלרגע קט רציתי שנשאר ככה לעוד הרבה זמן. היה לי כל כך נוח, ללטף את פניו – שכבר ידעתי במאת האחוזים שהיו יפות – ולהבריש את אצבעותי בשערו. אפילו הזיפים על לסתו לא הפריעו לי. להפך; הם גרמו לתמונה שלו
בדמיוני להיות הרבה יותר יפה. ציירתי אותו בראשי כמו גבר גבוה, יפה תואר, ונוטף סקסיות שאין לה סוף.
קיוויתי שאני צודקת.
אני לא יודעת כמה זמן נשארנו ככה ,אבל כשנשמע כחכוח גרון ידי הוסרו מידית מפניו של קארטר. “אה,
ביל”, אמר קארטר ונשמע מעט לחוץ. “הבאת את ארוחת הצהריים”? "כן”, אמר קול חדש, שהיה יחסית גבוה לבנים”.הנה”.
שמעתי את רשרוש השקיות כשביל העביר לידיו של קארטר את שקיות האוכל שלנו, ולאחר שקארטר אמר לו תודה ושילם לו הוא התיישב חזרה לידי ופתח את קופסאות האוכל. “בשבילך לקחתי חזה עוף ואורז צהוב עם צנוברים”, הוא אמר. “משום מה נדמה היה לי שאת הטיפוס של שניצל ואורז”.
חיוך עלה על שפתי. “זה בדיוק מה שאני אוהבת”! אמרתי בשמחה וברגע שהוא שם את החמגשית על ברכיי הרגשתי חמימות לא מוכרת בליבי. “איך ידעת בדיוק מה אני אוהבת”?
"אינסטינקט”, ענה לי בפשטות וגיחך. התחלתי להתרגל לגיחוכים שלו, עכשיו כשיש לי את התמונה של איך
שהוא נראה בראשי. תיארתי לעצמי שזה עושה אותו יותר חתיך ממה שהוא. לפחות בדמיוני.
"אפשר סכו"ם בבקשה”? ביקשתי במתיקות. יכולתי לשמוע אותו מחייך. “לצערי, אני חייב להאכיל אותך, אחרת זה לא יעבוד”.
"אבל – “ התחלתי למחות אבל נזכרתי שאני לא רואה כלום, ולא התחשק לי להשפיל את עצמי. השפלתי את ראשי, אבל ידו הונחה על הלחי שלי והרימה את ראשי חזרה. “פה גדול”, הוא אמר ונשמע משועשע
לחלוטין. דביל. סמוקה לחלוטין ומובכת כמו שמעולם לא הייתי מובכת, פתחתי את פי. הרגשתי שהוא מכניס את המזלג לפי. סגרתי את פי על המזלג וגירדתי את האורז מהמזלג בעוד שקארטר הוציא את המזלג מפי. הרגשתי
את גופו רועד ללא שליטה מרוב צחוק. "תפסיק”! נזפתי בו, מרגישה שלחיי מאדימות עוד יותר. “אתה מביך אותי”!
הוא חרחר. “את פשוט כל כך ח-חמודה”… הוא נשמע כמעט בוכה מרוב צחוק. "תאכיל אותי וזהו”! התרגזתי, מניחה שפני מזכירות עגבניה במלוא צמיחתה. הוא דחף לתוך פי בעדינות חתיכה מהחזה-עוף. לעסתי ונוכחתי לדעת שהוא הרבה יותר טעים כשהעיניים עצומות. תמיד אומרים
שכשחוש אחד משותק, יתר החושים מתחזקים. עכשיו אני כבר מבינה שזה נכון.
ככה זה המשיך למשך עשר דקות טובות. פעם אחת קצת מהאורז נדבק לי לקצה השפה, והוא נאלץ – בעזרת המזלג – להזיז את החתיכה חזרה אל פי. לא שמעתי אותו אולי צוחק, אבל הידיים שלו רעדו כל כך
חזק. זה היה אחד הרגעים הכי משפילים בחיי הקצרים.

כשהוא סיים סוף-כל-סוף להאכיל אותי,הוא ניגב את פי במפית. “עכשיו את יכולה לתת לי לאכול”? הוא
גיחך, כהרגלו. "מי מונע ממך”, מלמלתי מעט בארסיות. ידעתי שהוא מחייך – גם אם לא ראיתי אותו – ושמעתי אותו פותח
את החמגשית שלו ואוכל. השתיקה בינינו הייתה נוחה להפתעתי, ועזרה לי קצת לארגן את המחשבות. הדבר היחידי שהציק לי היה שלא ידעתי מה שלום דיאנה. האם היא פצועה קשה? או פצועה קל? או כבר
החלימה? או שהיא…
לא הרשיתי לעצמי לסיים את המחשבה האחרונה. הראש שלי כאב. הרגשתי שאני חייבת לשכב חזרה. העירוי אומנם עדיין היה מחובר לידי אך הרגשתי צורך
לשכב ושישימו לי מכונת הנשמה. כי לא הרגשתי טוב. וקוצר הנשימה שלי הפחיד אותי. שמעתי אותו זורק לפח את החמגשיות הריקות ואז חוזר אלי. הוא הניח יד על כתפי והרגיש שאני מתנשמת
בכבדות. “הכל בסדר”? הוא שאל, וכבר לא נשמע משועשע בכלל.
"אני חושבת שכדאי שאני אשכב”, ביקשתי בקול רועד קצת.
"אני חושב שכדאי שנחזור”, קארטר נשמע החלטי. "לא”! התקוממתי. “אני יכולה סתם לשכב על הדשא! באמת”!
"ואני אומר שאנחנו חוזרים”, הוא סתר את דברי והרגשתי שהכסא מתחיל לנוע. “אנחנו נוכל לחזור לפה
מחר או כל זמן אחר שתרגישי טוב ותרצי”, הוא ניסה לפייס אותי. בעצב קל הנהנתי – מעשה לא חכם. כאב הראש רק החמיר. ידי אינסטנקטיבית אחזו בראשי משני צדדי והרגשתי שהכל אצלי מתפוצץ. קארטר גרר את הכסא מהר יותר, ואני, בזמן שקארטר כמעט רץ, איבדתי
את ההכרה במהלך הדרך.
* כבר עבר שבוע מאז שאני באשפוז. דוקטור שיין טיפל בי במסירות וברוך שהיה כל כך טוב – ועם זאת
כואב. כאבי הראש כבר כמעט דעכו וכאבי האוזניים נעלמו מזמן – אבל עכשיו כאבי העיניים היו חזקים יותר.
דוקטור שיין טען שזה חלק מתהליך ההרפאות. ואני האמנתי לו. קארטר היה לצידי כל הזמן. יצא לנו הרבה לדבר במהלך השבוע הזה; כבר הכרתי אותו ואת תגובותיו כמעט בעל פה – הוא גיחך רוב הזמן, צחק כדי לתת לי להרגיש נוח בחברתו )או סתם כי באמת שעשעתי אותו( והכי חשוב; הוא דאגן. כל פעם שהתכווצתי קצת מכאב, הוא ישר קפץ וקרא לדוקטור שיין. בכל פעם
שהתעלפתי – זה קרה לעיתים קרובות – כשהיינו בחוץ, מצאתי את עצמי בסופו של דבר חזרה במיטה שלי. וכבר כמעט שכחתי איך ללכת בגלל קארטר. כל הזמן הייתי במיטה או בכסא הגלגלים. הוא התנגד
בתקיפות לרעיון של לתת לי ללכת. ודוקטור שיין הבוגד הסכים איתו במאת האחוזים. שני מעצבנים. אבל התחלתי להתרגל לאורח החיים בבית החול סנט מרטינס. בכל ארוחה קארטר היה מאכיל אותי – הוא כבר הפסיק לצחוק מזה, תודה לאל, ביום השמיני לאישפוזי – ואז היה אוכל בעצמו. הוא תמיד חיכה לי שאני אירדם, ורק אז הוא נרדם, לידי. תמיד אני הייתי בראש מדאגותיו – והוא היה אחרון. זו הייתה תכונה
שגרמה לי להקשר אליו יותר משחשבתי שאני יכולה להקשר למישהו. רק בן אדם אחד, בכל מהלך חיי,
הצליח להכנס לי ללב, וזו דיאנה. ועכשיו פתאום קארטר נכנס בסערה. וזה הרגיש טוב יותר מכל דבר אחר.
הרגשתי כאילו יש לי אח נוסף. אחי הגדול מעולם לא ייחס לי כל חשיבות והיה אדיש לעובדה שאני קיימת, ועם קארטר הרגשתי כאילו יש לי אח גדול אמיתי. הוא היה כל כך חמוד ורגיש, ועם זאת מרגיז ומעצבן, אך אהבתי אותו למרות הכל. כאח, זאת אומרת. והרגשתי שגם הוא דואג לי כאילו הייתי אחותו הקטנה. הקשר
בינינו התעמק עם כל דקה שחלפה, ולי לא היה איכפת בכלל. "אני רוצה לגעת לך בשיער שוב”, אמרתי ביום העשירי לאישפוזי. היה זה בוקר חורפי; שמעתי את הגשם מדפק על חלון החדר שלי, וקארטר בדיוק הניח את מגש ארוחת הבוקר שלי על השידה – שמעתי את
הקליק הקטן כשהמגש פגש בזכוכית השידה.
"ולמה את רוצה למשש אותי שוב”? הוא שאל, גיחוך בקולו. הסמקתי מעט. “כי אני רוצה להרגיש שוב את צבע השיער שלך. יש לי תחושה שהוא השתנה”.
"אני לא הולך לצבוע אותו כשאת ישנה או משהו, את יודעת”. "מה זה משנה? אני רוצה להרגיש את השיער שלך שוב”.
הוא נאנח ולפתע מיטתי התרוממה, עד שהייתה כמו ספה ואני ישבתי. הוא תמיד עשה את זה בבקרים. הוא לפת את פרק ידי והניח את ידי על שיערו ואני זעתי מעט באי נוחות במקומי. ידי מצאה את שיערו, שהיה
הפעם חלק מאוד, וגלי מאוד. הוא התארך מעט – יכולתי לחוש – והפעם הרגשתי ששיערו בצבע שונה. "השיער שלך היום שחור”, אמרתי לו והעברתי את ידי לפניו וסגרתי לו את העפעפיים. “והעיניים שלך כהות
היום. אתה חם”.
הרגשתי שגבותיו מורמות בהפתעה שיכולתי רק לנחש שהיא מזויפת. “אני לוהט לדעתך”? הוא גיחך.
צדקתי.

"זה לא מה שאמרתי”! התלהמתי, מרגישה את פני מתחממות. “התכוונתי לכך שהלב שלך חם וטוב, ולכן
גם המראה שלך כהה וחמים”. הוא שתק ולא הגיב; תגובה לא אופיינית לקארטר שאני מכירה. לקחתי את זה כדירבון לרדת במורד פניו עד שהגעתי לשפתיו, שהיו יבשות. עברתי לצווארו, ושם העברת את ידי לאורך כתפיו, שלא היו רחבות מידי וגם לא צרות. הן היו מוצקות, יכולתי לראות, וכשמיששתי את ידיו, הרגשתי את שריריו תחת אצבעותי. העליתי את ידי חזרה לצווארו, וכרכתי אותן סביבו. בכל כוחי – שזה לא הרבה, כי אני חלשה מטבעי – הצמדתי אותו אלי לחיבוק. גופו התקשח משום-מה, ואני הנחתי את ראשי על כתפו. עברו כמה רגעים עד שהוא הרפה את גופו וכרך את זרועותיו סביב מותני, מחבק אותי חזק אליו. זו הייתה תחושה נעימה, שלא רציתי שתגמר. היה לי כל כך טוב בין זרועותיו. הרגשתי בטוחה. ופני האדימו בלי שום סיבה וליבי פעם במהירות ובהתרגשות שלא ידעתי לפרשה. מעולם לא הרגשתי ככה כלפי אף אחד – אפילו לא כלפי דיאנה. זה היה
משהו חזק בשבילי, והרגשתי כאילו חשמל סטטי עובר בגופי באזור שבו זרועותיו נגעו בי. אני לא יודעת כמה זמן היינו ככה, אבל כשנשמע כחכוח גרון התנתקנו זה מזו כאילו היינו להבות בוערות אחד בשביל השנייה. “סליחה על ההפרעה”, אמר דוקטור שיין, שנשמע משועשע. “אבל רוז צריכה לאכול
את ארוחת הבוקר שלה”. "צודק לחלוטין”, הסכים קארטר ונשמע רגיל לחלוטין, ולא כאילו מה שהיה קודם היה יותר מסתם חיבוק
בשבילו. “אילו בדיקות היא תצטרך לעבור היום”? "סי-טי ראש”, הסביר דוקטור שיין. “ופיזיותרפיה”.
דוקטור שיין יצא לאחר מכן, וקארטר החל להאכיל אותי. משום מה השתיקה שהייתה בינינו באותו רגע
הייתה מעט טעונה, כאילו מישהו מאיתנו צריך לומר משהו בשביל להסביר משהו לא ברור. אבל אף אחד מאיתנו לא הפר את השתיקה בסופו של דבר וכשיצאנו אל הבדיקה הראשונה הוא אחז בידי
כל הזמן. כשהגענו לחדר הפיזיותרפיה, הוא השכיב אותי על המזרון ולחש לי את ההוראות אל תוך האוזן. הוא תיאר
לי במדויק מה המדריך עושה ועזר לי מעט בזה. בכל מקום שידו נגעה – בין אם בברכי ובין אם בצווארי –
הרגשתי את הנגיעה עוד כמה דקות מאוחר יותר. מעניין אם ככה כל אחות מרגישה אל אחיה. משהו בי אמר לי שלא. ואם לא, אז מהם הרגשות האלה שאני
מרגישה כלפי קארטר? האם זה עדיין הקשר של האח-אחות שלנו? או שמא… "את מתכווצת”, קארטר קטע את רצף מחשבותי כשידיו היו על ירכי, ודחף אותן להפתח לפיסוק בשביל
השיעור של הפיזיותרפיה. לצערי, אני גמישה כמו קרש בערך, והפיסוקים שתמיד הפקתי היו קטנים מידי.
“את מרגישה טוב”? שמץ הדאגה המוכר נשמע בקולו העמוק.
"אני בסדר”, מלמלתי. “זה סתם”… "את בטוחה שאת לא רוצה לספר לי”?
"לא. זה כלום, באמת”. הוא הניח יד מרגיעה על כתפי. “אם את רוצה לדבר על זה, את יודעת שאני כאן. רק תגידי לי זה קשור
אלי”?
"לא”, שיקרתי, והוא נאנח ועזב את זה.
הזמן המשיך לדהור קדימה, והיה זה היום השבעה-עשר לאישפוזי שקרה בו משהו… חדש. היום התחיל כרגיל; ארוחת בוקר, בדיקות למיניהן, פיזיותרפיה. אך כשהגיעה שעת אחר הצהריים, שבה
בדרך כלל הייתי יוצאת החוצה עם כסא גלגלים, דוקטור שיין הודיע שקארטר ואני נצא להליכה. "באמת”? שאלתי בהתרגשות. “זה אומר שאני הולכת לעמוד על רגלי שוב”?
"כן”, אישר קארטר, שלא נשמע מרוצה מהרעיון הזה. “ואם קורה לך משהו בזמן ההליכה, אני מחזיר אותך
ישר לפה. ואני לא מתווכח על זה”. "למה אתה כזה ממורמר כל פעם שמגיעים לנושא שאני צריכה ללכת”? יריתי לעברו בעצבנות, וההתרגשות נעלמה כלא הייתה. “אפילו דוקטור שיין אומר שאני צריכה להתחיל ולחזור להיות עצמאית”!
הוא נאנח ביאוש. “לא משנה. פשוט בואי נגמור עם זה”.
"טוב”! רשפתי. קארטר לקח את ידי ועזר לי לרדת מהמיטה שלי. הוא נעל לרגלי נעלי בית מחממות, וכשנעמדתי הרגשתי מעט מסוחררת. “היא עוד לא יכולה”, שמעתי את קארטר מסנן ברוגז לדוקטור שיין. “אתה לא רואה שהיא
חיוורת כמו סיד”!? "הירגע”, פקד עליו דוקטור שיין. “היא תצטרך לעמוד שוב על רגליה מתישהו. ככל שנדחה את זה כך זה
יהיה לה קשה יותר”. קארטר נשף בכעס, והתפלאתי שלא יוצא לו אש מהפה. לאחר כמה דקות שפשוט עמדתי, הרגשתי שהסחרחורת נעלמת מראשי ושאני יציבה על שתי רגלי הדקות. התחלתי לפסוע צעד אחד, וידו של קארטר

לחצה את ידי בחוזקה. התחלתי לפסוע צעד אחד בכל כמה רגעים ונוכחתי לדעת שאני יכולה ללכת כרגיל,
רק מעט קשה יותר. קארטר היה לצידי כל אותו הזמן. “לאן אנחנו הולכים”? שאלתי כבדרך אגב.
"למקום הרגיל”, אמר קארטר בפשטות, ושמעתי בקולו שהוא מנסה לרסן את כעסו הלא מוצדק. הרגשתי כאילו לקחו לנו שעתיים להגיע למעלית, וכשכבר הגענו וירדנו לחצר, המסע הארוך רק התחיל. “עד
כמה רחוק הצוק”? שאלתי, מופתעת שעוד לא הגענו אחרי כמה זמן שאנחנו הולכים.
"רק עוד כמה מטרים ואנחנו מגיעים לספסל”. הגענו אל הספסל וקארטר עזר לי להתיישב, ידו עדיין אוחזת בידי. “למה בכלל מנעתם ממני ללכת”?
שאלתי את השאלה המסוימת הזאת. "כי רגליך היו במאין סוג של תרדמת, שלא שמת לב אליה”, הסביר קארטר. “משהו פיסכולוגי שאפילו אני
לא מבין”. "נשמע כמו קסם”, ניסיתי להתלוצץ, אך קארטר לא צחק. הוא נשמע רציני ולא כמוהו בכלל. הוא אפילו לא
גיחך. "מה קרה”? שאלתי אותו בדאגה והסתובבתי אליו. ידי – זאת שלא אחזה בידו – מצאה את פניו. החזקתי את לחיו והרגשתי שהוא משעין מעט את ראשו עליה, על אף שהייתה קרה בניגוד לעורו החם. לפתע ידו השנייה כיסתה את ידי הקטנה לגמרי וחיממה אותה. הרגשתי לפתע דמעות בעיניי העצומות. הדחף להסיר את התחבושות מעיני ולהרים את עפעפי היה חזק מנשוא יותר מאי פעם – למעשה, אף פעם לא ממש
רציתי לעשות את זה. או לא חשבתי על זה. "אני רוצה לראות אותך”, הקול יצא ממני דרך גודש הדמעות שבגרון. “אני רוצה לראות איך אתה באמת
נראה, ולא סתם לשער השערות”!
"את בוכה”? הוא שאל אותי ברוך. הנדתי בראשי לשלילה. “אני לא רוצה לבכות אבל זה מתסכל! אתה רואה אותי ואני לא רואה אותך”!
"לא ראיתי את העיניים שלך עדיין”, הוא ניסה להתסכל על חצי הכוס המלאה אך לשווא. "אני רוצה לראות אותך”, חזרתי על דברי, מרגישה נואשת. הואא כנראה הבין לליבי, כיוון שהוא כרך את ידיו סביב מותני בחיבוק מעט יותר טבעי מהחיבוק הראשון שלנו. הוא לא חיבק אותי מאז החיבוק הראשון ההוא, ובאותו הרגע כשזרועותיו נכרכו סביבי, הרגשתי שוב בטוחה. הרגשתי כאילו זה הדבר הכי נכון בעולם, שזה המקום בו אני צריכה להיות; בין זרועותיו. חיבקתי אותו גם, והברשתי את שיערותיו בעזרת אצבעותי. הוא הידק את החיבוק ומחץ אותי אליו, אבל לי לא היה איכפת; זה רק גרם לי להרגיש בטוחה
יותר. לפתע הוא הרפה קצת, אך ידיו היו סביבי עדיין. הרגשתי במבטו עלי, איכשהו, ולא הבנתי למה. לפתע הרגשתי נשימות חמימות ובריח מנטה על פני – נשימותיו שלו. הוא התנשם בכבדות, ושמתי לב שגם אני
לא ממש נשמתי רגיל. לא הבנתי מה קורה עד שהרגשתי בשפתיו על שפתי שלי. הן היו רכות והרגישו שונה מאשר הפעם היא ששרטטתי אותן באצבעותי. הן היו נעימות וחמות, והרגשתי שאני מסמיקה קשות. הוא
הצמיד את שפתיו אל שפתי מעט יותר בחוזקה, ואני הבנתי שהוא מנשק אותי. הברשת השפתיים נגמרה, ולפתע הוא פשק את פיו בהיסוס, מנסה לראות התנגדות מצידי, אך כשלא
הראיתי שום התנגדות – לא תכננתי בכלל להתנגד למשהו מופלא שכזה – הוא נישק אותי נשיקה אמיתית,
כמו בסרטים. הרוח בידרה את שיערי ואת שיערו, והרגשתי כל כך נפלא; בטני געשה, ליבי פעם הבמהירות, והרגשתי כאילו זיקוקים מוזרמים לגופי במנות יתר. כפות ידיו אחזו את ראשי, והוא העמיק את הנשיקה, אם זה בכלל אפשרי. ידי חקרו את שיערו, והרגשתי כאילו הוא מחליף צבעים. הכל היה מושלם. ככה תיארתי
את הנשיקה הראשונה שלי. והבנתי שהרגשות שהרגשתי כלפיו כל הזמן הזה היו רגשות של… אהבה. אולי בהתחלה הרגשנו שנינו שאנחנו כמו אחים, אבל ככל שהזמן עבר, התחלנו להרגיש רגשות אחרים. אני לא ידעתי שאלו רגשות כאלה, ורציתי לדעת מתי זה בדיוק קרה,שהוא גם התאהב בי. כי אחרת, הוא לא היה מנשק אותי כמו שהוא
נישק. לא ידעתי כמה זמן עבר, וגם לא היה לי איכפת. לא רציתי שהרגע יגמר. רציתי להמשיך להתנשק איתו
לנצח, בלי שאף אחד יפריע.
ואז לפתע הוא התנתק ממני ושמעתי אותו מתנשף, בדיוק כמו שאני התנשפתי. “וואו”, פלטתי. "בהחלט וואו”, הוא הסכים איתי, הבוהן שלו משרטטת את שפתי. “לא תיארתי לעצמי שהנשיקה הראשונה
שלנו תהיה כזאת עוצמתית”. הפעם היה תורי לגחך. “לא ידעתי שאתה חשבת על הנשיקה הראשונה שלנו כשאני הייתי בטוחה שאנחנו
כמו אחים”. "אף פעם לא היית אחות בשבילי”, הוא ציין. “את תמיד היית משהו יותר בשבילי. ואני מעדיף אותך ככה”.
"אז מתי הבנת שאתה אוהב אותי”?

"תמיד אהבתי אותך”, הוא נשמע מבולבל שאפילו שאלתי את השאלה הזאת. “ואת תמיד אהבת אותי.
פשוט לא ידעתי או הבנת את זה כמו שאני הבנתי”. "אני בת חמש עשרה וחצי”, אמרתי, מעט נבוכה. “ואני מניחה שאתה יותר גדול מגיל שמונה-עשרה. זה לא
מפריע לך שאני קטנה”? הוא צחק. “זה כן גורם לי להרגיש מעט פדופיל”, הוא הודה. “אבל אני מוכן להתעלם מההרגשה הזאת כל
עוד את רוצה בי”. הנחתי את ידי על פניו. “ברור שאני רוצה אותך”! אמרתי, ונוכחתי לדעת שאני נשמעת כמו ילדה קטנה
ונרגנת. “מה גורם לך לחשוב שלא”? "היי, את רק עכשיו הבנת שאת אוהבת אותי”, הוא אמר, וצדק, כמובן. “את בטוחה שאת לא רוצה לחשוב
על זה”? "אתה ענית לעצמך; אני אוהבת אותך”, אמרתי כאילו זו עובדה מוכחת. “אני מוכנה להיות איתך, אם תרצה
במישהי עלובה וחלשה כמוני”. הוא צחק בשקט. “את ההפך מעלובה, רוז. ואולי את חלשה גופנית, אך באופי את חזקה. וחוץ מזה, אני
בעד בנות פגיעות שצריכות את העזרה שלי”. אינסטינקט גרם לי לומר, “אז בגלל זה אתה לא רוצה שאני אלך? כי אתה נהנה שאני נאלצת להתמך בך”?
הוא החליק את ידו על אפי. “בחורה חכמה”. הוא אמר ולא הוסיף, אך לא היה צורך שיוסיף; הבנתי הכל. חיבקתי אותו, כאילו זה הדבר שהכי טבעי שיש, והוא לפתע הניף אותי כך שנוצר מצב שישבתי לו על
הירכיים. זה גרם לי לצחוק. “חשבתי שאתה לא רוצה להיות פדופיל”!
"היי, אני בסך הכל רוצה אותך קרובה אלי כמה שאפשר”, הוא התגונן והצמיד את שפתיו לשלי לעוד נשיקה, שהייתה – אם זה בכלל אפשרי – יותר טובה מקודמה. וכך נשארנו שם, עד שהחושך ירד, והוא הרים אותי
כמו נסיכה והחזיר אותי לחדרי. כל הדרך לא יכולתי להוריד את החיוך מהפנים.
*
השעון תקתק לנגד עיני. זמן האישפוז שלי היה קצוב, וזה אומר שהזמן שלי עם קארטר היה כמעט לא קיים. הימים חלפו, השבועות גם הם, ולאט-לאט היום האחרון הגיע. בשלב מסוים הורידו לי את התחבושות מהעיניים, אך העפעפיים עדיין היו סגורות כמו בריח. התחלתי כבר לראות דרך העפעפיים מתי השמש יוצאת ומתי יש חושך או עננים. קארטר היה לצידי בכל אחד משלבי ההחלמה שלי, וככל שיומי האחרון התקרב כך הוא נעשה שקט יותר. המשכנו להתנשק ולהתחבק פה ושם – כדשוקטור שיין לא היה בסביבה
כי זה היה מביך גם ככה כשהוא תפס אותנו פעם אחת מתחבקים – אך השעון תמיד תקתק ברקע.
השעון תמיד מתקתק. היום הלפני אחרון לאישפוזי הגיע במהרה. היה זה היום בו נותנים לעפעפי סוף-כל-סוף להפתח, ואז במהלך
אותו היום יהיה שיקום לעיני כך שאוכל להתרגל חזרה לאור. קמתי בבוקר כמו תמיד, וקארטר היה לצידי, שקט מתמיד. הוא האכיל אותי בדממה, חיבק אותי ולחש לי
שהוא אוהב אותי, ואז אמר שהוא הולך לשירותים. בכל זאת, הוא לא סופרמן – יש לו צרכים. הוא לא חזר אחרי כמה זמן והתחלתי לדאוג עד שדוקטור שיין הגיע ואמר שקארטר יאחר קצת. בינתיים
הוא הוביל אותי לחדר השיקום, ידו על גבי ואני הולכת בכוחות עצמי. הגענו לשם, וקארטר עדיין לא הופיע.
קיוויתי שהוא לא מת או משהו. הרגשתי שכאילו משהו כבד הוסר מעפעפי. ניסיתי לפתוח את עיני, וכשפתחתי, הרגשתי כאב חד וסגרתי
מייד. “תירגעי”, פקד עלי דוקטור שיין. “ותפתחי שוב את עיניך”. פתחתי לאט את העיניים והרשיתי לעצמי להסתכל סביב. החדר היה מלא במזרונים כחולים ובקושי היה בו
אור, אך גם האור הקלוש שנבע מהמנורת העששית הקטנה הפריע לי. “זה חייב לכאוב”? שאלתי בקול קטן,
כמו ילדה קטנה. "לצערי כן, אבל במהלך היום זה ישתפר”, ענה לי דוקטור שיין בעצב, וסובבתי את ראשי אליו ובפעם
הראשונה ראיתי את הרופא שטיפל בי במסירות; עורו הכהה בהק תחת חליפת הרופאים הלבנה שלו,
שיערו שחור ומתולתל, ועיניו זהובות ויפות. הוא חייך לעברי בחום ואני חייכתי לעברו גם.
"העיניים שלך יפות משחשבתי”, הוא אמר לי בחיוך. “בפעם הראשונה שראיתי אותן הן היו מלאות בדם.
עכשיו, כשהן נקיות”…
"אתה יכול להביא לי מראה”? ביקשתי והוא שלף מכיסו מראה קטנה. לקחתי אותה והסתכלתי על עצמי. שיערי הבלונדיני היה מסורק ונראה נפוח מתמיד, מעט הנמשים על פני היו מעט כהים יותר והעיניים שלי היו ירוקות-אפורות בהירות, כך שהאישון היה בולט, ונראו כמו שהן תמיד נראו. חייכתי לעצמי. לפחות
נשארתי כמו שהייתי.
"איפה קארטר”? שאלתי אותו, מרגישה שההתרגשות שבתוכי מגיעה לשיאה.
דוקטור שיין נשך את שפתו והשפיל את מבטו. “אני מצטער”, הוא אמר והסתכל עלי בהתנצלות.

נדרכתי. “מה קרה לו? הוא בסדר”? נשמעתי מעט היסטרית. הוא הסתכל לי ישירות בעיניים כשהוא אמר לי, “הוא לא יחזור, רוסאנה. הוא הלך”.
הרגשתי חולשה בכל גופי וברכי פרכסו. “ל-למה אתה מ-מתכוון”? קולי רעד. "הוא לקח את האוניה הראשונה שיוצאת מכאן חזרה”, הוא אמר בעצב. “הוא אמר לי למסור לך שהוא
אוהב אותך, ושהוא מצטער, אבל עדיף שמראהו ישאר אנונימי לעיניך”.
יכולתי לשמוע את הקראק שבישר על כך שליבי נשבר. "למה”? שאלתי, וקולי נשמע באוזני רחוק ממני. “למה הוא עזב אותי מבלי שאראה אותו”?
דוקטור שיין משך בכתפיו. “אני לא יודע, רוז. אני לא יודע”. הרגשתי דמעות מזדחלות לעיני. “אז מה עכשיו”? שאלתי בקול מת. “הוא הבטיח לי שהוא יתן לי לראות
אותו”. "הוא אמר לי למסור לך עוד דבר אחד”, דוקטור שיין התעלם מדברים בעדינות ”.הוא אמר שהוא בדק על
החברה שלך… דיאנה”.
נדרכתי שוב. “מה הוא אמר עליה”? שאלתי בפחד. ולאחר שדוקטור שיין אמר מה קארטר מסר לי לגבי דיאנה, הדמעות שבעיני היו בלתי נשלטות וזלגו על לחיי
ללא סוף. לא יכולתי לשאת את זה.
ובאותו יום, איבדתי את שני האנשים החשובים בחיי.

כעבור שנתיים וחצי

"ניק, אני לא בטוחה לגבי זה – “ "תשתקי ותני לי לטפל בזה”.
הסתכלתי ביאוש על בבואתי במראה הגדולה ונחרדתי לראות את גופי הנמוך והרזה בתוך השמלה הכחולה שורוניקה השאילה לי. היא טענה שהשמלה הזאת עלתה עליה כשהיא עוד הייתה ילדה שטוחת-חזה בת ארבע-עשרה. היא לא גרמה לי להרגיש יותר טוב. השמלה אומנם הייתה יפה יחסית – צמודה באזור החזה ואוורירית, אך עם מחשוף הV- וכתפיות הספגטי, לא הרגשתי בטוחה כל כך. ורוניקה הלבישה מעל שמלתי
ז'קט בצבע אינדיגו עמוק שתאם לשמלה. “עכשיו נצטרך לטפל בשיער שלך”, היא הודיעה לי. הסתכלתי על פני במראה בהבעת חרדה. על שפתי ורוניקה מרחה ליפגלוס זרחני ובהיר, עיני נראו בהירות יותר – שלא לצורך, כי גם ככה צבען האפרפר-ירקרק בבהיר יתר על המידה – כיוון שורוניקה מרחה לי שם מסקרה ועיפרון שחור. פני החיוורות בדרך כלל נראו סמוקות תחת שכבת הפודרה שהושמה בקפדנות
ואפילו הנמשים הבהירים המעטים שלי נעלמו. לא נראיתי… אני. "אני חושבת שנלך על המראה הפרוע”, אמרה ורוניקה, על פניה היפהפיות הבעת חשיבה עמוקה, עיניה הירוקות בוחנות את קוי המתאר של שיערי הבלונדיני. “הוא גם ככה מתולתל וקצר יחסית, שלא לדבר על
כך שהוא נראה פרוע רוב הזמן”. היא טבלה את ידיה בשמן פשתן והחלה למולל את שיערי בין אצבעותיה הארוכות, ציפורניה המסודרות
והמשוננות דוקרות מעט את קרקפתי פה ושם. כשסיימה, שיערי נראה פרוע מתמיד. "מושלם”, היא נראתה מרוצה ממלאכת כפיה. “עכשיו את ממש מוכנה”.
"ומה איתך”? שאלתי אותה, כשראיתי שהיא רק התלבשה בשמלה האדומה הצמודה שלה ונעלה את נעלי
העקב האדומות שהיא תמיד נעלה. הסתכלתי על נעלי הסירה השטוחות שלי בהרגשה של ילדה קטנה.
נכון, ורוניקה גדולה ממני רק בשנה, אבל לפעמים אני מרגישה כמו פעוטה לידה. "אני מוכנה”, היא אמרה, והסתכלה עלי בבלבול. “כבר שמתי איפור. הוא פשוט עדין מידי כדי שתבחיני
בהבדל. והשיער שלי מוכן גם הוא. אני בסדר”. משכתי בכתפי. “את המקצוענית בינינו, לא אני”.
וזה נכון; ורוניקה היא דוגמנית בכירה של חברת "דוגלס," המוכרת בגדי מותגים. עם מטר השבעים וחמש שלה, גזרתה הצרה והחטובה, החזה הגדול שלה, שיערה החום והחלק והדבר הכי יפה בה – העיניים הירוקות שלה – היא פשוט מדהימה. כל הבנים מפחדים לגשת אליה, כי האגו שלהם לא יוכל לספוג דחייה
ממישהי כל כך מושלמת כמוה. והיא גם החברה של האח הגדול שלי. דרכו הכרתי אותה לפני שנה, ומאז אנחנו בלתי נפרדות. היא חברה
טובה מאוד שלי. כששתינו היינו מוכנות דלת הכניסה בביתה של ורוניקה נפתחה כמה קומות מתחתינו. זה היה האות שלנו להכנס אל תוך המעלית בקומה שלה )כן, יש לה קומה משלה. בכל זאת, המשפחה שלה הייתה עשירה גם לפני שהיא הרוויחה כמה מליונים מקריירת הדוגמנות שלה( ולרדת לקומת הקרקע. שם, נהג הלימוזינה
חיכה לנו. "ערב טוב, מיס סמיילס, מיס אלן”, אמר הנהג, ג'ורג'ינו, לורוניקה ולי. “הלימוזינה מחכה לכם בחוץ”. ורוניקה הנהנה ושתינו יצאנו מדלת הכניסה, שנסגרה מאחורינו על ידי ג'ורג'ינו. נכנסנו אל תוך הלימוזינה הלבנה שחכתה לנו, התיישבנו על הספות המרופדות בפנים, ושם חיכה לנו אחי הגדול, מארסלו. הוא חייך חיוך כובש אל עבר ורוניקה, שקנתה את ה"אהבה" שלו כלפיה, והסמיקה קשות. תמיד אומרים שבחורה היא הכי יפה כשהיא מאוהבת – במקרה של ורוניקה, זה הופך אותה לאלילה יפהפייה יותר ממה שהיא כבר. רק חבל שמארסלו הוא זה שגורם לה להיות כל כך יפה. מגיע לה יותר טוב מדוגמן אידיוט ששם פס על כולם – אפילו על המשפחה שלו – ומשחק ברגשותיהן של הנשים ומנצל אותן בשביל גופן. בדיוק כמו
שהוא עושה עם ורוניקה, לחרדתי.
"מה שלומך, יפה שלי”? הוא שאל אותה ברוך שרק מישהו קרוב אליו – כמוני – יכול לזהות את הזיוף שבו. ורוניקה, בתגובה, הצמידה את שפתיה אל שפתיו ונשקה לו כאילו חייה תלויים בזה. אני זייפתי קולות הקאה
ונהמתי, “איכפת לכם”? מארסלו התנתק ממנה והסתכל עלי בחיוך של ניצחון. “מה קרה, אחות קטנה? מקנאה שאין לך אף אחד
להתנשק איתו”? התחשק לי לסטור לו. העיניים החומות שלו בשרו שאני נמצאת בכיס הקטן שלו – או לפחות ככה הוא
חושב, שיערו הבלונדיני והמתולתל היה טבול בג'ל והזדקר מעט, וגופו הגבוה והחסון הכיל את ורוניקה, שהתכרבלה בחיקו. זה היה מראה מעורר בחילה, שלא לדבר על כך שורוניקה התחילה לשחק עם הזיפים
שעל לסתו.

הסטתי את עיני מהמחזה המבחיל והסתכלתי דרך החלון על הכביש, שהמכוניות בו האירו את הלילה. הירח
היה מלא, ונראה בקושי בין גורדי השחקים. עננים היו בשמיים, שבשרו על גשם הצפוי בהמשך הערב, וכנראה אל תוך הלילה, ואני כבר לא יכולתי לחכות שירד כבר. למרות שאני טיפוס יותר של שמש, אני
אוהבת לראות את הרטיבות בחוץ, להריח את ריח הגשם באוויר ולהרגיש את האוויר הצלול. בעודי הייתי שקועה במחשבות, ורוניקה ומארסלו התחילו להתנשק ולהתמזמז, ואני פשוט נבלעתי בתוך עולם המחשבות הפרטי שלי. לא רציתי להסתכל או לשמוע. זה היה דוחה נורא וגס. קיוותי שאני לא אצטרך
לראות סרט כחול על אמת כל הערב הזה. הגענו כעבור עשר דקות אל אולם הנשפים הכי יפה בכל העיר. ידעתי שהוא הכי יפה ממאמרים שקראתי במגזיני אופנה שורוניקה השאילה לי כדי שאלמד יותר על העולם בו היא, הורי ואחי הגדול חיים. תמיד שם התקיימו כל הכנסים – והנשפים – של כל הדוגמנים, השחקנים, הבמאים, המפיקים, הקומפוזרים )וכן הלאה( הכי חשובים בעולם. ועכשיו שניים מהדוגמנים הכי מצליחים בעולם – שהם גם זוג, במקרה – מגיעים באיחור אופנתי עם החברה הנגררת של הדוגמנית שהיא במקרה אחותו הקטנה של הדוגמן. נפלא. פשוט
נפלא.
ורוניקה הציעה לי לבוא איתם לכנס הנוכחי הזה, שבו כל האנשים הכי מפורסמים ועשירים בעולם מתכנסים. כמובן שקפצתי על ההזדמנות לראות את ההיכל הענק שתמיד רציתי לראות – סלבריטיז לא ממש מעניינים אותי )ואני לא מכלילה את ורוניקה בקטגוריה הזאת( – ולכן כשיצאתי מהלימוזינה עם השניים, הרגשתי
התרגשות מפעפעת בקרבי. אני סוף כל סוף אזכה לראות את האולם המופלא הזה מבפנים. כשדלתות הכניסה נפתחו וקול פתיחתם הדהד באולם, זכיתי לראות אולם נשפים כמו בסרטים של המאה ה,19- ששייך לארמון מלכים או משהו. רצפת השיש בהקה מרוב קרצוף, החלונות הגדולים היו מעוטרים
בוילונות אדומים, וברחבה אלפי מפורסמים שתו שמפניה, נשנשו מאכלים פלצניים ופטפטו זה עם זה. הלכתי אחרי ורוניקה ומארסלו, מרגישה לא שייכת בעליל. ביחוד כשפי נפער לרווחה בתדהמה למראה
נברשות הזכוכית שהשתלשלו מהתקרה. "את בטוחה שזה בסדר שבאתי אתכם”? לחשתי אל תוך אוזנה של ורוניקה, והתעלמתי מידו השרירית של
מארסלו שנכרכה סביב מותניה הצרות. היא הניפה את ידה בביטול. “כמובן שזה בסדר. אני הרי הצעתי לך, אחרת לא הייתי טורחת. וחוץ מזה, את נראית נפלא. הצלחתי אפילו להעלים את הצלקת המכוערת שלך על הצוואר”.
השפלתי את מבטי והשתדלתי לשחק-אותה סתם מישהי שעברה באזור ובדיוק הייתה לבושה יפה והייתה
לה הזמנה לכנס הזה ויכלה לבוא. הרגשתי מושפלת מעצם המחשבה הזאת. כמובן, שתוך כמה דקות בודדות איבדתי את עקבותיהם של ורוניקה ומארסלו. הרי למה שהם יחכו לי? יש להם עניינים חשובים יותר לעשות, כמו לדבר עם מפיקים ועם סוכני דוגמנות למיניהם. שלא לדבר על כך שורוניקה הולכת להוציא בקרוב את האלבום הראשון שלה )היא שרה דווקא דיי יפה,( אז היא בטח רוצה
לראות כל מיני כותבי-מוזיקה למיניהם שמשוטטים פה. ואני? אני פה בשביל האוכל החינמי. "וויסקי”? שאל מלצר מסתובב שעבר לידי. הוא כנראה לא שם לב שאני רק בת שמונה עשרה – בדרך כלל ניתן לראות את זה, כי אני נמוכה – ומותר משקאות חריפים מגיל עשרים ואחד בארצות הברית. כמובן, זה
לא אומר שאף פעם לא שתיתי. למעשה, שתיתי באופן קבוע. יש לי מקרר מיוחד רק בשביל בירות. לקחתי ממנו את המשקה וסיימתי אותו בלגימה אחת. האלכוהול צרב את גרוני אך הייתה זו תחושה
משחררת. וחוץ מזה, אני לא מהמשתכרים. למעשה, אני מסוגלת לשתות שישייה ולא להשתכר. "סלחי לי”? הגיח לפתע משהו, שהיה לבוש למופת, ונראה צעיר יחסית, בסביבות גיל השלושים. “את
שחקנית? את נראית לי מוכרת”. "אח שלי דוגמן”, מלמלתי, משפילה את ראשי. אני גרועה בשיחות עם זרים. “באתי איתו ועם הדוגמנית
ורוניקה סמיילס, שהיא החברה המוצהרת שלו”. ניצוץ של הבנה בהק בעיניו. “זה אומר שאת אחותו של מארסלו אלן”? הוא נשמע מתרשם. התאפקתי שלו
לנחור בבוז. "כן, אני אחותו”, אמרתי, מעט ברוגז. “אחותו הקטנה”.
"נעים להכיר”, אמר האיש והושיט לי את ידו ללחיצה, שאותה בלית ברירה לחצתי. “שמי מייק סטרוט ואני מפיק סדרה חדשה בשם 'ערפדי הלילה.' אני בדיוק מחפש שחקנים לצוות, וחשבתי שאת מתאימה. תרצי
לבוא לאודישן”? "אני לא שחקנית”, נחפזתי לומר, מסמיקה מעט מתשומת ליבו, שמכל הבנות היפהפיות באולם הוא פנה אלי. “אני למעשה לא קשורה בכלל לתעשייה הזאת. כלומר, ההורים שלו ואחי כן, אבל – “
"רגע”, ניצוץ נוסף של הבנה הופיע בעיניו והבעת השתאות מלאה את פניו. “אז זה אומר שאת ביתם של”… "סיינה וג'ובאני אלן”, ידעתי שאיכשהו השיחה תגרר לשם, ללדבר על ההורים שלי, שלא דאגו לי אפילו פעם
אחת בחיי והיו שקועים עד הראש בלהיות תסריטאית מצליחה ובמאי מפורסם.

"אז בטח יש לך כישרון”! מייק אמר כאילו הבעיה נפתרה מעצמה. “עם הורים ואח כמו שלך – “ "אני לא יודעת לשחק ואני ביישנית”, אמרתי בשקט. “אני גם לא יודעת לשיר או לנגן. למעשה, אין לי בכלל חוש מוזיקלי. ההורים שלי ניסו למצוא לי משהו תרבותי שכזה, אבל כשהם לא מצאו כלום”…
עצרתי את עצמי, כי לא רציתי לפתוח שיחה על חיי האישיים. זה משהו שלא עשיתי אף פעם, ולא תכננתי
לשנות את העובדה הזאת. חוץ מזה, אמרתי למייק הזה את כל מה שהוא צריך לדעת.
פניו נפלו. “את בטוחה שאת לא רוצה לפחות לנסות”?
הנדנתי בראשי לשלילה. “מצטערת”.
הוא נאנח והניח לי לנפשי בלית ברירה )מצידו.( הוא בטח לא רגיל לקבל דחיות משחקנים. שמעתי עליו; הוא מפיק מפורסם מאוד. הוא עבד פעם אחת אפילו עם סטיבן שפילברג, הבמאי המפורסם, שהייתי בטוחה
שראיתי אותו פה באולם איפשהו. נדדתי ממקום למקום, מנסה למצוא משהו לעשות, ומצאתי את עצמי בסופו של דבר ביציאה אל תוך חצר אחורית יפהפייה. עצים ופרחים סודרו בקפדנות, שיחים גוזמו בסימטריות אין קץ, ומזרקה עמדה באמצע החצר. היה שקט שם; כל הקשקשת והמוזיקה באולם נכבו שם, ורק קול עמום של מוזיקה )שקטה ועדינה הרבה יותר( נשמע. הרגשתי הקלה. הלכתי אל ספסל, שהיה ממש מול המזרקה, ונשכבתי עליו. הרגשתי שיש לי בחילה – אמיתית הפעם – וגם קצת כאב ראש. בטח מחוסר השינה בלילה. שוב חלמתי את החלום שהראה לי את היום הנורא ביותר בחיי. ביום הזה איבדתי שני אנשים. לשניהם לא היה איכפת ממני. הם
נטשו אותי והשאירו אותי לבד, בלי אף אחד. נשכבתי על הצד, ולמרות שזה לא היה נוח המיוחד, הרגשתי טוב יותר. טיפות קטנות החלו לרדת, וגרמו לי להרגיש טוב. ורוניקה תהרוג אותי שאני הורסת ככה את מה שהיא עבדה עליו שעה וחצי, אבל הייתי חייבת את הרענון הזה. גם ככה אני סוחבת איתי כל יום חוויות נוראיות, אז אני יכולה להקריב את ה"יופי" שלי
לטובת רגיעה רגעית… שמעתי צעדים מאחורי, אך לא הסתובבתי. הייתי כל קטנה וצרה כך שגב הספסל הסתיר אותי. רגלי אפילו
לא הגיעו לקצה השני מרוב שאני נמוכה )טוב, ואולי אני פשוט קיפלתי את הרגליים.( אלו היו שני גברים; יכולתי לזהות את הקולות הנמוכים והגבריים שלהם. “הורוניקה סמיילס הזאת הולכת
ונהפכת ליפה יותר מיום ליום”, אמר אחד מהם, והרחתי לפתע ריח של סיגריות – לא שזה הפריע לי,
בהתחשב בעובדה שגם אני מעשנת. "היא גם יפה וגם חמודה”, אמר השני, קולו עמוק בדיוק כמו של הראשון, וזהה כמעט לגמרי – אך עדיין יכולתי לזהות את ההבדל. “ואני פוגש בה כל יום. אחרי הכל, אני זה שמפיק את האלבום שלה”.
"מארסלו בר מזל שהוא הצליח לזכות בה”, אמר הקול הראשון בנימה של הערצה. “היא כזאת בלתי נתנת להשגה, שזה שיא שמישהו מצליח לסובב אותה כמוהו. הוא נראה כאילו הוא נהנה מזה, ובזמן שהיא לא
מסתכלת הוא מפלרטט עם בנות אחרות, שכולן נמסות לרגליו”… "שמעתי שאחותו פה”, אמר הקול השני לפתע. “היא באה איתם. בת כמה היא, עשר”?
הרגשתי שמשהו בתוכי נמחץ, אבל השתדלתי להתעלם מהתחושה הזאת. "שמונה עשרה או שבע עשרה, משהו כזה”, אמר הקול הראשון ונשמע מעט משועשע. “יהיה מצחיק אם
מישהו מאיתנו יכבוש אותה”. "כן, ואז דרכה נוכל להגיע לורוניקה”, הקול השני אמר את זה כאילו זה הרעיון הכי מעולה בעולם. “מייק
אמר שהיא נראית לו טהורה כזאת, בתולה קדושה או משהו”.
"נזירה”, גיחך הקול הראשון. "אם נכבוש אותה גם נשיג לנו קצת הנאה וגם נוכל להתחבב על ורוניקה סמיילס כך שמרוויחים משני הכיוונים”, הקול השני אמר, ונשמע רציני לחלוטין. קיוויתי מאוד שלא יוציאו את התוכנית הזאת שלהם לפועל. וגם אם כן – את האמון שלי בגברים איבדתי כבר מזמן. פשוט לא רציתי שישחקו בי כמו מריונטה
שחוקה.
"אני חושב שאתה מרושע, ג'וי”, הקול הראשון נשמע משועשע. "אבל אני אפילו לא מתקרב לרמת הרשע שלך, ניל”, ג'וי אמר, והרצינות נעלמה מקולו כמעט לגמרי. “וחוץ מזה, אין משהו שאני יותר רוצה מאשר לדפוק את סמיילס. חשבתי על לסחוט אותה – שאני אפיק לה כמה אלבומים שהיא רוצה ואגרום לה להכנס לכמה סרטים וסדרות שהיא רוצה, בתנאי שתהיה שלי. מרושע
מספיק”? "מרושע מידי, ג'ויז”, ניל צקצק בלשונו. “וזה גם לא נחמד מצדך לסחוט אנשים ככה. אולי אני מרושע, אבל
אני לא פושע”. "כולם בעולם הבידור סוחטים זה את זה”, ביטל ג'וי – המגעיל הזה! – את דבריו של ניל, חברו. “איך נראה לך מדונה השיגה את כל התהילה שלה? או להקות למיניהן, כמו נירבאנה? או מטאליקה? בטח האמרגנים
שלהם סחטו וסחטו עד שיצא להם מזה ים של כסף ותהילה”!

"אני חושב שאתה קצת מותח את זה”, ניל נשמע מפקפק. “אני חושב שמטאליקה ונירבאנה הן פשוט להקות
טובות שהשיגו את דרכן לאושר והעושר בכוחות עצמן”. "זו מחשבה תמימה, אח שלו”, אמר ג'וי ושמעתי שהוא דרך על משהו – בטח על הסיגריה שלו. “ואתה אמור
להיות המבוגר בינינו”. "היי, אני בסך הכל גדול ממך בחודש”, ניל אמר בקול מחוייך. כבר ידעתי לזהות חיוכים מבלי לראות אותם על האנשים עצמם. “אל תחשוב שאני כזה מבין גדול כי ראיתי עולם חודש לפני שאתה יצאת”.
השניים צחקו ושמעתי את קול צעדיהם מתקרבים לכיווני. מיהרתי לעצום את עיני ולנשום עמוק, על מנת לשחק-אותה ישנה. בדבר הספציפי הזה, אני שחקנית דיי טובה. שמעתי אותם חולפים על ידי, ואז לפתע
אחד מהם כחכח בגרונו. הם היו כבר מולי, יכולתי לנחש. התאבנתי.
*
"נרא'לך היא באמת ישנה או סתם משחקת”? שמעתי את ג'וי שואל. “היא לא נראית לי בדיוק שה תמים.
ולא חסרים כאן שחקנים טובים”.
"אני משער שהיא ישנה, אז בוא נעזוב אותה”, הציע ניל בחוכמה. "לא חסרים כאן אנסים ופדופילים”, ג'וי לא הסכים איתו. “אני חושב שגם אם היא ישנה – כדאי שנעיר
אותה”. "כאילו שבאמת איכפת לך”, ניל מלמל תחת שפתו ואז נאנח. “בסדר. איך שאתה רוצה”.
למה הניל הזה כל כך כנוע? הוא ממש אידיוט. חסר עמוד שדרה. או שסתם הג'וי הזה מתעתע בו. הרגשתי יד חמה עלכתפי החשופה. “היי”, קולו של ג'וי היה ממש על אוזני, והוא ניער אותי, בעוד המטר הקליל מתחיל להתחזק מעט. “עומד לרדת מבול ואת תרטבי עד העצם, אז כדאי שתסיימי את ההצגה
ו'תתעוררי”.' שנאתי אותו עוד לפני שעשיתי הצגה גדולה של לפקוח את העיניים. הדבר הראשון שראיתי היה את עיניו החומות של ג'וי. הוא היה חתיך, בזה לא היה לי ספק; פניו היו יפות, שיערו החום מעוצב בפריעות
שהתאימה לו, וגופו החסון התכופף לעברי. הוא לבש בגדי מעצבים – טומי הילפיגר או משהו – ונראה מאוד, מאוד טוב. כבר סיבה לא לסמוך עליו. ביחוד עם החיוך המתנשא על שפתיו ועיניו שמנצנצות
ברשעות. מצמצתי מספר פעמים והתמתחתי לאחור, מקשיתה את גבי ומשחררת את שרירי התפוסים. “בוקר טוב”, אמרתי בקול מנומנם והתיישבתי על הספסל מהר מידי. כבר התנודדתי – אפילו שישבתי – ולרגע נפלתי על
הצד אך ידיו של ניל, השני, היו על גבי, מייצבות אותי. הוא היה חתיך בדיוק כמו ג'וי – אולי אפילו יותר – ונראה מעט דומה לו. ברמה של אח, למעשה. עיניו היו כחולות בהירות וצלולות, ושיערו החום, בדיוק כשל ג'וי, היה בתספורת פרועה מסוג אחר שהתאימה גם לו. תווי פניו דמו מאוד לאלו של ג'וי, וגופו היה גבוה יותר ושרירי בדיוק במידה הנכונה. “את בסדר”? הוא שאל, ושמץ של דאגה ניכר היה בעיניו. “את נראית
מעט מסוחררת”. "זה כי ישנתי”, עניתי בזלזול. “וכרגע הפרעתם לי, תודה רבה”.
"עדיף היה שנשאיר אותך לרטיבות של הגשם”? שאל ג'וי בשעשוע.
"עדיף היה שתשאירו אותי לבד”! אמרתי בארסיות. נעמדתי על רגלי, עדיין קצת מסוחררת, ואחזתי בראשי, שכאב קצת ועקצץ באזור הצלקת שעל קרקפתי. בקושי יכולתי לעמוד על רגלי, והתחלתי לנוע לכיוון הכניסה
לאולם עד שנתקעתי במשהו ומעדתי – רק שג'וי וניל בדיוק היו שם לייצב אותי. "את שיכורה”, פסק ניל. “אני מריח את השמפניה מהפה שלך”. "אני לא שיכורה, אידיוט”, התעצבנתי. “אני אף פעם לא משתכרת”!
"את בהחלט נראית לי שיכורה”, ג'וי הסכים עם ניל, ואז שמתי לב ששניהם החזיקו בידי, כאילו הייתי חולת
נפש שזקוקה לתמיכה. "תעזבו אותי”, הפטרתי, מרגישה חלשה ועייפה מתמיד. “אני הולכת”. "אבל המסיבה רק התחילה”! מחה ג'וי. “ואני רוצה לרקוד איתך! מה שמך”?
השפלתי את ראשי. “לא אומרת”, הרגשתי כמו ילדה קטנה. ניל נאנח. “אני ניל, בכל אופן. וזה החצי-אח שלי, ג'וי”.
הרמתי גבה. “חצי אח”? "אנחנו נספר לך אם את תספרי לנו”, קרץ לי ג'וי. שנאתי אותו בגלל שהוא ידע שזה יסקרן אותי. שמוק קטן
ומטומטם! "רוז”. אמרתי ברוגז ושחררתי את ידי מאחיזתם של הבנים ושילבתי אותן. “ועכשיו אתם”.
"אוקי, רוזי”, ג'וי צחק. “אז אבא שלי הוא גם אבא של ניל, והוא הכניס שתי נשים להריון בהפרש של חודש.
וכך אנחנו חצי-אחים וגם החברים הכי טובים בעולם”. "אל תקרא לי רוזי”! יריתי לעברו ומייד הכרחתי את עצמי להרגע. לקחתי מכה נשימות עמוקות ואמרתי

בשקט, “אני צריכה ללכת”. השניים נראו מופתעים. “למה”? שאל ניל, והביע אכזבה שנכרה גם אצל ג'וי. הם נהנו לשחק איתי, שמתי
לב. הם כאלה לא בוגרים – למרות שהם נראו לי הרבה יותר גדולים ממני. "ככה”. אמרתי ונטשתי אותם, מוכי ברק. חיוך קטן שיחק בפי וכשהגעתי לעבר שולחן ה"כיבוד הקל" ולקחתי
לעצמי עוגיית שוקולד-צ'יפס. הרגשתי משהו מוזר בבטן, תחושה שעשיתי משהו נועז. הייתי גאה בעצמי; ברגע שהרגשתי לא בנוח הלכתי. וזה משהו שתמיד נמנעתי מלעשות, משום מה. כנראה סתם חוסר ביטחון
עצמי. אני מוזרה. הכנתי לעצמי כוס קפה וראיתי מקצה העין את ורוניקה במרכז כמה גברים – שנראו לי כמו במאים או מפיקים – שדיברו איתה בלהט. היא אמרה איזה משהו וכלם צחקו. קנאה פעפעה בי. היא תמיד כזאת זורמת ומשוחררת, והכי חשוב – פתוחה, ואני תמיד כזאת סגורה ומנוכרת. אבל אין לי הרבה מה לעשות
לגבי זה. "סליחה עם ג'וי הלחיץ אותך”,קולו של ניל לחש אל תוך אוזני והעביר בי צמרמורת. קפצתי ועמט קפה נשפך
על ידי. “אל תעשה את זה”! נזפתי בו, חסרת נשימה. הוא גיחך – ונראה ממש טוב כשהוא עשה את זה. “סליחה, לא חשבתי שאני אהיה זה שאלחיץ אותך בסופו
של דבר”. נאנחתי ולקחתי לגימה מהקפה שלי. “אז מה אתה רוצה”? שאלתי, אולי מעט בבוטות, אבל באמת רציתי
לדעת למה הוא לא התעלם מהעזיבה הדרמטית שלי ממנו ומאחיו. "לרקוד איתך”? הוא שאל, חיוך קטן ומרדני בשפתיו. הוא לקח את כוס הקפה מידי והניח על השולחן. הוא לפת את פרק ידי וגרר אותי אל מרכז הרחבה, שם אנשים רקדו לצלילי המוזיקה. התפלאתי שלא עצרתי
בעדו, עדיין. ניל יצר קשר עין עם הדי-ג'יי, שקרץ לו כשראה אותי. הוא מייד החליף את המוזיקה ושיר סלואו התנגן
ברקע. הכרתי את השיר; הוא היה אחד השירים האהובים עלי בתקופה האחרונה. הוא כרך את זרועותיו סביב מותני, ואני בלית ברירה כרכתי את זרועותי סביב צווארו. “למה אתה עושה את
זה”? שאלתי אותו באי הבנה.
"עושה מה”? הוא שאל בהרמת גבה, שגרמה לו להיראות אפילו יותר טוב ממה שהוא כבר. "רוקד איתי כשבנות כמו טסני הווארד עדיין פנויות”, אמרתי והוריתי עם ראשי לכיוון השחקנית האדמונית
וזהובת העיניים, ששתתה כוס שמפניה ופטפטה נמרצות עם לא אחר מאשר ג'וי.
ניל משך בכתפיו. “האם זה פשע”? הסמקתי טיפה והשפלתי את מבטי. “לא, זה פשוט מוזר”.
הוא צחק בשקט והצחוק בקולו הנמוך והעמוק נשמע… סקסי. “אז את כנראה לא מעריכה את עצמך מספיק,
רוז”. "אז מה אתה עושה בתעשייה הזאת”? העברתי נושא מייד, כי הרגשתי שהסומק שעל פני נהפך כבר למכוער. “כלומר, אחיך הוא עורך מוזיקלי, נכון? הוא אמר שהוא זה שמפיק את הדיסק של ורוניקה”.
הוא הנהן ולא הסיר את עיניו מעיני. רק אז שמתי לב לגווני של אפור וכסף בתוך עיניו הכחולות. תהיתי מה הוא חושב על העיניים שלי, שהן אפרפרות-ירקרקות. האם הוא רואה שהן גם כחולות באיזשהו מקום? על
מה הוא בכלל חושב? לעזאזל, על מה אני חושבת? "אני יותר מלחין מאשר עורך מוזיקלי”, ניל אמר בחיוך קטן. “אני יודע לנגן על חמישה כלים שונים, ואני אשף במוזיקת מחשב. הדיסק של קאלי ריצ'רדסון? זה הייתי אני. והשיר סלואו הזה? אני הלחנתי אותו”.
עיני נפערו בהפתעה. “וואו”, אמרתי, מתרשמת עמוקות. “זה אומר שאתה תותח. או לפחות חייב להיות
תותח”.
הוא משך בכתפיו. “לא שאלת אותי את השאלה המתבקשת”. את ההבעה שעל פניו לא ידעתי לפרש. "אם אתה גם כותב שירים”? שאלתי ונחרתי בבוז – ומייד הסמקתי כי זה לא הכי מנומס. “אני מסיקה שלא”. הוא הרים שוב גבה אחת וגרם לי להחסיר פעימה. “את חושבת שאני לא יכול לכתוב שירים”?
"אתה רוצה שאני אאתגר אותך”? שאלתי כמעט בחוסר אמון. החיוך על פניו היה הכי רחב עד עכשיו. “אני יכול לכתוב לך שיר ברגע”.
גיחכתי. “אני מחכה”. הוא נאנח ועצם את עיניו לכמה רגעים. כשהוא פקח אותן חזרה, המבט שהוא נתן לי היה כל כך אינטימי עד שכמעט והרגשתי שהוא מפשיט אותי רק באמצעות המבט הנוקב הזה שלו. “עיניים כמו ליל סערה, שיער
כמו גלי השמש, איפה את, ילדה קטנה, לאחר שעזבת בלי רגש”. התאבנתי כמעט לחלוטין והסתכלתי עליו בפה פעור כשהוא המשיך, וזרועותיו התהדקו סביבי. “גוף כמו של בובות חרסינה, שפתיים מסורטטות כתמונה איכותית, אף קטן ומעט שבור, אך כל זה לא הופך אותה
לאימתית”.

גיחכתי לנוכח השורה האחרונה, אבל הוא המשיך, מבטו עדיין אינטנסיבי. “מוכרת לי את מפעם, מתקופה
אחרת, האם אני הוזה, או שמא את מנוכרת”?
והוא סיים את השיר שכרגע המציא. מבטו הפך למתעתע ומערפל חושים, וכשלא הגבתי, הוא פרץ בצחוק.
“אז מה את אומרת עכשיו”? הוא שאל, ראשו נשען הצידה, ועיניו תובעות תשובה. הסמקתי מעט. “אתה בסדר”, המעטתי בהערכתי אליו. “יותר משחשבתי, אך הדרך עוד ארוכה”.
הוא גיחך ולא השיב. המשכנו לרקוד – אם התזוזות שלנו נחשבות לריקוד – כמה דקות בשתיקה, ואז ג'וי
הופיע.
"יש מצב אני מקבל סיבוב”? הוא שאל את ניל וקרץ לו בהחבא. ניל שחרר אותי מאחיזתו ונחרדתי לגלות שהגוף שלי השתוקק להשאר שם. שחררתי את צווארו מאחיזתי וניל התרחק ממני ומג'וי, כשחיוך מתנוסס על פניו. הוא הגיעה לטסני הווארד, שאל אותה משהו, והשניים
התחילו לרקוד. מעבר לשיערה המתולתל והאדמוני הוא קרץ לי. יחי הרוע. ג'וי הסיט את תשומת ליבי מניל ומטסני והניח את זרועותיו במקום בו ניל הניח אותן קודם – אולי טיפה יותר
נמוך. בלית ברירה כרכתי את זרועותי סביב צווארו. “אז איך ניל? חמוד, הא”? ג'וי קרץ לי. הוא כזה בוטה! "כבר ראיתי טובים יותר”, הפטרתי והתפללתי שאני לא מסמיקה. “וחוץ מזה, אני לא נמשכת לגברים
כמוכם”. הוא עצר לפתע. “את לסבית”?
הכיתי אותו מעט בכתף. “אני לא לסבית, מטומטם! אני פשוט לא חושבת שאתה ואחיך משהו מיוחד”! "אז כנראה שטסני חושבת שאנחנו משהו”, ג'וי חייך חיוך מעושה. “וגם קאלי, וארינה, ולינדזי – “
"אתה לא צריך למנות לי את כל הנשים ששכבתם איתם”! הרגשתי כבר כמו עגבניה. חיוכו התרחב. “מי אמר ששכבנו איתם”? הוא גיחך. “המוח שלך כחול משחשבתי”.
"על מה לעזאזל אתה חושב בזמנך הפנוי”? שאלתי כלא מאמינה. “למה אני בכלל מבזבזת את הזמן שלי
בלרקוד איתך, אחרי ששמעתי שרציתם להתערב על חשבוני”?
עיניו התרחבו בהפתעה אמיתית הפעם, ולקחו לי כמה רגעים להבין למה. אופס. פליטת פה. "אז את כן שמעת”, הוא אמר בשקט, הבנה בעיניו. “ואת אחותו הקטנה של מארסלו”.
הרגשתי שנתפסתי. ולא סתם נתפסתי; על חם הוא תפס אותי. הנחתי שאני צריכה להסביר את עצמי. “אני רוסאנה אלן, אחותו הקטנה של מארסלו אלן, נחשבת לחברה הכי טובה של ורוניקה סמיילס, וכן, אני שמעתי את השיחה שלך ושל ניל קודם לכן כשיצאתם לחצר”.
הוא התקשח סביבי. “אני מניח שזה לא יעזור אם אני אגיד אני מתנצל”? הוא כמעט שאל אותי. משכתי בכתפי והשפלתי את ראשי. “זה היה דיי מגעיל מצידכם.אבל אם תבקש סליחה, יש סיכוי שאני
אסלח לכם”. "אז אני מצטער בשמי ובשם אחי הגדול”, אמר ג'וי כמעט בחיקוי והניח את ידו על ליבו. “לא התכוונתי לפגוע
בך, הוד רוממותך”. סטרתי לו מעט על היד. “אל תעשה ממני צחוק, מר ג'וי”, אמרתי ונחרדתי לשמוע שזה נראה כאילו אני
מפלרטטת איתו. "לינווד, ג'וי לינווד”, הוא אמר כאילו הוא ג'יימס בונד. “בקרוב זה יהיה השם שלא תפסיקי לחשוב עליו”.
"או אולי אני אחשוב על ניל לינווד ולא עליך”? אם הוא יכול 'לשחק' בי, למה שאני לא 'אשחק' בו? גיחכתי לו
בפרצוף. ורוניקה ומארסלו הגיחו לפתע. “היי, ג'וי”, ורוניקה אמרה בהפתעה. “לא ידעתי שאתה מכיר את רוז”. "נפגשנו הערב”, הוא השיב בנימוס יתר שמשום לא התאים להופעה הלוהטת שלו. הוא שחרר אותי ואני
מיהרתי להחזיר את ידי לצדדים. “היה לנו ערב נחמד מאוד, נכון, רוזי”? הוא חייך לעברי חיוך ממתיק סוד. הרמתי לעברו גבה. “היה לנו ערב… מעניין”, מלמלתי ופניתי חזרה לורוניקה. “אנחנו זזים”?
מארסלו הנהן במקומה, ומבטו לא מש מג'וי. בטח הוא מרגיש חסר ביטחון ליד מישהו חתיך יותר ממנו,
שעוד עובד עם החברה שלו. ניל הופיע לפתע לצידו של ג'וי, וראיתי שורוניקה בוהה בו. ממש בודקת אותו, כמו שהיא בודקת בנים חתיכים רבים – רק שאז מארסלו לא היה נוכח. ומארסלו עמד לצידה, והיא חקרה
את ניל ללא בושה.
"את הולכת”? הוא שאל אותי, חיוך על פניו. הנהנתי.
ולפתע הם לקחו את כפות ידי וכל אחד מהם נשק לגב יד אחרת, כאילו הייתי נסיכה. הסמקתי קשות.
“להתראות”, אמר ניל בחיוך.
"אני מקווה שנתראה בקרוב”, ג'וי קרץ לי, והשניים שחררו את ידי ונעלמו אל תוך הקהל. באותו הזמן, לא ידעתי למה אני נכנסת. כשהלימוזינה של מארסלו וורוניקה החזירו אותי חזרה אל הדירה
המפוארת שלי, כל מה שחשבתי עליו היה האחים לינווד.
רק שאז, לא ידעתי לאילו צרות אני אכנס.

* פרק תשיעי

צלצול פעמון הדלת העיר אותי משינתי. לצערי, כל רחש קטן מעיר אותי. למעשה, זה לא היה ככה בעבר,
אבל יכול להיות שהגוף שלי אוטומטית לא רוצה יותר לישון כי פעולה זו כוללת חלומות וזכרונות לא נעימים. הפעמון צלצל עוד מספר פעמים ואני גנחתי והסתכלתי בשעון. בסך הכל השעה עשר בבוקר. עשר! והיום יש
לי יום חופשי מהעבודה! רשפתי בעוד שרגלי גררו אותי מחדש השינה אל עבר דלת הכניסה. רציתי לראות מי זה קודם כדי לדעת להבריח אותו, ובאותו הרגע הצטערתי שלא הותקנה עינית על הדלת. לאחר נשימה עמוקה פתחתי את
הדלת הארורה, ואישה מוכרת מאוד עמדה בפתח בפרצוף חמוץ. "תסתכלי איך את לבושה”, היא הפטירה את ברכת הבוקר-טוב שלה באיטלקית ציחה ברגע שראתה שאני לבושה בחולצה שחור של הפינק-פלויד שכיסתה את כל גופי עד הברכיים, ועקפה אותי בשביל להכנס
פנימה, מבלי שאזמין אותה קודם. “ולמה אני צריכה לחכות לך כל כך הרבה עד שפותחת את הדלת של
הדירה שג'ובאני ואני קנינו לך”?
"חיכית בסך הכל חצי דקה, סיינה”, סיננתי באיטלקית גם אני וכמעט וטרקתי את הדלת.
האישה המעצבנת הסתכלה עלי בהבעה של חוסר שביעות-רצון בולטת. “מתי כבר תקראי לי אמא, רוסאנה”? היא אמרה ברוגז, מתעקשת על לדבר בשפת האם שלה – ושלי – איתי, ושילבה ידיה בהפגנתיות. “אני לא עובדת אצלך! קצת כבוד כלפי מי שילדה אותך”!
היא התיישבה על הספה )לא לפני שהיא טאטאה "שכבת אבק" מהספה. לעזאזל, זו ספת עור! היא דוחה
אבק(! וציוותה עלי להכין לה את הקפה ההפוך שהיא אוהבת. עם שתי כפיות סוכר והרבה מאוד חלב חם. גררתי את רגלי למטבח בעצבנות שהחלה לבעבע בי לאט-לאט, והכנתי לה את הקפה המקולל ולי את
השוקו החמים והמוקצף. כשחזרתי לסלון והנחתי על שולחן הקפה את הכוס שלה, היא החמיצה את פניה. "ומה עם איזו חתיכת עוגה, רוסאנה”? היא שאלה בטון מנדנד. “מי לימד אותך נימוסים, תגידי לי”?
בטח לא את, חשבתי, אך בקול אמרתי, “אני לא מחזיקה כאן עוגות”. הרגשתי דחף לצעוק עליה.
סיינה בחנה אותי בעיני הנץ השחורות שלה, שיערה השחור והמתולתל אסוף לגובה לפקעת הדוקה, ומשקפי הראייה שלה חדשים לגמרי, עם מסגרת שחורה, שלא ראיתי קודם. גון עורה נראה מעט שחום יותר, ותהיתי איפה בילתה בשבועות האחרים שגרם לעור השחום גם-ככה שלה להשתזף עוד יותר. “את עדיין בדיאטה המטומטמת שלך”? היא שאלה בחוסר איכפתיות. “כי את לא צריכה לרדת כלל וכלל. את כבר
רזה מידי וחיוורת נורא. את אנורקסית”? "בפעם האחרונה שעשיתי דיאטה הייתה כשהייתי בת שש-עשרה”! התרגזתי, למרות שדבריה היו הדבר
הכי קרוב למחחמאה שאי פעם קיבלתי ממנה. “וחוץ מזה, למה את פה”? יריתי. היא הניחה את כוס הקפה הלא-שתויה שלה חזרה על השולחן. “ג'ובאני חשב שכדאי שנאמר לך שאנחנו טסים”, היא אמרה באי-חשק ובחנה את ציפורניה המשוייפות והארוכות. הסתכלתי בבושת פנים על
הציפורניים הקסוסות שלי. “אני לא הסכמתי איתו, בטענה שכשאת נעלמת אז לפני שנים לא הודעת לנו, אז
למה שאנחנו נטריח את עצמנו איתך”? היא צחקה צחוק לא נעים ואני התכווצתי במקומי. "בכל אופן אנחנו טסים לאיטליה לזמן לא מוגדר”, סיינה המשיכה בשלה. “יש שם צילומים לסרט שהוא מביים ואני כתבתי את התסריט – כמו תמיד – אז אנחנו צריכים להיות באזור. ויכול להיות שהצילומים
יסתיימו נשאר שם לעוד כמה חודשים בשביל הכיף”.
"שיהיה לכם בכיף באיטליה המסריחה”, פלטתי באדישות ומבלי לחשוב. סיינה צמצמה את עיניה. “אל תתחצפי, רוסאנה”, היא אמרה בקול מפחיד. “אני אמא שלך. לא אחת
מהחברות המופקרות שלך. ואל תקראי לארץ המולדת שלך כך”!
"ורוניקה לא מופקרת”! הפיוז קפץ. “היא אולי מצטלמת בבגדי-ים ובגדים קצת זנותיים אבל היא בסדר גמו –
“
"מי מדבר על ורוניקה סמיילס בכלל”? היא קטעה אותי בבוטות. “היא בסדר. טוב שהתחברת עם מישהי מעסקי הפרסום, וגם מזל גדול שמארסלו והיא ביחד. אני מדברת על החברה ההיא שלך”, היא קמטה את
מצחה, מנסה להזכר בשם. “דיאנה, נדמה לי קראו לה”? מבחוץ, הראיתי אדישות כשאמרתי, באותה בוטות שלה, “היא לא באזור כבר, אמא”. אך מבפנים, הרגשתי שמשהו נשבר. שמשהו נפל. שהעולם נמחץ עלי. ולא היה שום סיכוי שהייתי נותנת לאישה הנבזית הזאת
לדעת שהחברה הכי טובה שלי… לא יכולתי אפילו לחשוב על זה.
"יופי”, היא אמרה ללא רחם ולגמה, תודה לאל, מהקפה שסתם לה את הפה.
"סיימת? או שיש לך עוד מה להוסיף”? שאלתי בשיא-הנימוס, משתדלת שלא לרעוד מרוב זעם. "רק עוד דבר אחד”, היא עצרה עצירה דרמטית. “תתרחקי מהאחים לינווד”.

לזה בהחלט לא ציפיתי. “מה”? פלטתי בסתימות, מנסה להפנים מה שהיא כרגע אמרה. "שמעתי על הנשף לפני שבוע, רוסאנה”, היא אמרה בארסיות, והאיטלקית התגלגלה על לשונה. “מארסלו סיפר לי. רקדת עם שניים מהאחים, נכון? ניל, נדמה לי מארסלו אמר, וג'וי, זה שמפיק את האלבום של
ורוניקה סמיילס. בכל אופן, תתרחקי מהם”. "למה”? תבעתי תשובה, למרות שבתוך-תוכי ידעתי שהסיכוי שאפגוש את אחד מהם הוא קלוש. העיר הזאת גדולה מידי, ולא ידעתי אם הם בכלל גרים בעיר. “לא אמרת שאת רוצה שאתקרב לאנשים
מהתעשייה הזאת”? "לא אליהם”, היא הניחה את כוס הקפה הריקה עכשיו חזרה על השולחן. יכול להיות, שאחרי שמונה-עשרה שנים של חוסר איכפתיות ואהבה כלפי, היא פתאום מגוננת עלי? יכול להיות שהיא יודעת שג'וי וניל הם
בעצם קצת שוברי-לבבות והיא רוצה להגן עלי?
אל תפתחי ציפיות, רוז, קול קטן ניקר בראשי. זאת אמא שלך. זאת שלא היה לה איכפת שהיית על סף
מוות. ואל תשכחי זאת.
ולפני שהספקתי לחשוב עוד משהו מבאס ידעתי שאני צריכה להבין קודם כל מה הסיבה לכך. “את יכולה
לפחות להסביר את עצמך”? ביקשתי. או שגם זה מוגזם מידי לבקש ממנה.
"ברצון”, היא אמרה ובעוד חיוך קטן ומרושע שיחק בפיה, היא פנתה להביט בי ישירות אל תוך העיניים, מבטה השחור פוגש במבטי התכול. “את לא מגיעה לקרסוליים שלהם, והם סתם יבזבזו את הזמן עם
יתעסקו עם ילדה עלובה שכמוך”.
והיא קמה ממקומה מבלי לומר מילה נוספת ויצאה מהבית בסגירת דלת דרמטית. קמתי ממקומי ודידיתי אל עבר הדלת, ידי קמוצות לאגרופים רועדים. “אוהבת אותך גם, אמא”, סיננתי לפני
ששילחתי את אגרופי אל הדלת בכל כוחי המועט.

פרק עשירי

"אומייגאד”! ורוניקה צעקה בבהלה מאוחר יותר באותו היום, ברגע שנכנסה אל דירתי באמצעות המפתח
הנוסף שנתתי לה לפני חודשיים. “מה – לעזאזל – קרה – לך”!? הייתי שרויה על הספה בפישוק איברים, כששלושה בקבוקי רדבול, בירה אחת ואפילו בקבוק וויסקי – כולם
מרוקנים – מושלכים על הרצפה לצד הספה. ואני כמעט התעלפתי מכמות האלכוהול שזרמה בדמי.
ורוניקה מיהרה לצידי וניסתה להרים אותי מעט מהספה. זה גרם לי לצחוק גרוני חלוש. “למה בכלל לטרוח, ניק”? קולי היה נמוך מהרגיל, ושיהוק מצא את דרכו החוצה. “החיים שלי לא שווים כלום”.
"את שיכורה”, היא פסקה והרימה אותי. היא אולי הייתה דקיקה, אבל אני הייתי רזה יותר. וורוניקה הלכה לחדר כושר בקביעות ולכן הייתה חזקה מספיק בשביל להרים אפילו אותי. “ואת מדברת שטויות. את תספרי
לי מה קרה מייד אחרי שאארגן אותך”. היא לקחה אותי לחדר האמבטיה והפשיטה אותי ללא בושה. היא הכניסה אותי לאמבטיה ורחצה אותי כמו
ילדה קטנה. כשסיימה, הלבישה עלי בגדים חדשים ורעננים – מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו פשוטה למדי – ומייד כשסיימה במלאכה הזו, היא עברה ללצחצח לי את השיניים. רק ורוניקה מסוגלת לעשות משהו כזה ולא להגעל מהעולם האימתני של צחצוח שיניים של אחרים. היא יכולה אפילו לצפות בניתוח לב פתוח והיא
לא תיגעל. האישה הזאת מפחידה אותי לפעמים מרוב חסינות-הגועל שיש לה. לבסוף, כשהייתי נקייה וריחנית עם טרבוש-מגבת על הראש, ששמר על שיערי הרטוב והחפוף, ורוניקה
גררה אותי לסלון והושיבה אותי על הספה, בעודה מתחילה לנקות את הזבל שהשארתי אחרי. כשסיימה, היא התיישבה לצידי ואספה את שיערה הברונטי, שלא יכנס לה לפנים. “עכשיו את מסבירה לי למה ניסית
לשתות למוות”. היא פקדה, עיניה הירוקות נעוצות בי בדאגה, וידיה שלובות בציפייה.
נאנחתי, וניסיתי מבעד לטשטוש להסביר. “אמא”, היה כל שהצלחתי לפלוט, אבל ורוניקה הבינה את המסר. היא לא ידעה את הסיפור על המשפחה שלי ושלי, על היחס שלהם אלי וההפך, אבל היא כן ידעה שאחרי כל פעם שסיינה מבקרת אותי )ג'ובאני אף פעם לא בא( או שהיא מתקשרת אלי, אני מנסה לברוח בלשתות את
עצמי לשכרון. ורוניקה, תמיד המבינה, מחצה אותי אליה בחיבוק חם ונעים כל כך. “אני חושבת שכדאי שאזעיק תגבור”, היא חשבה בקול רם והרפתה ממני. היא שלפה את הפלאפון שלה מכיס מכנסיה וחייגה למישהו. “אזעקת דובי”, היא אמרה ברגע שהצד השני הרים ומייד ניתקה. כעבור פחות מדקה דלת דירתי נפתחה, ואנדי עמד
בפתח. אנדי הוא השכן שלי, שגם לו נתתי מפתח ספייר, והוא הידיד הכי טוב של ורוניקה ושלי. הוא הומו, אבל מתנהג לגמרי כמו סטרייט. אי אפשר אפילו לזהות שהוא יצא מהארון מרחוק, כי הוא ממש נראה טוב; שיער חום ומסורק תמיד, עיניים חומות-ירוקות חמימות וגוף גבוה ושרירי. הכרתי אותו מהרגע הראשון שעברתי לדירה הזאת, והכרתי אותו לורוניקה, שמסתבר שזיהתה אותו מאיזה סרט, שבו הוא שיחק כניצב. רק
לורוניקה יש את היכולת לזכור דברים שכאלה. בכל אופן, התחביב שלו זה להיות ניצב בסרטים ובסדרות, רק בגלל שהוא זוכה להכיר מפורסמים. וזו לא תופעה נדירה כאן בעיר. למעשה, כמעט כל האנשים בעיר נמצאים, איכשהו, בעסקי השעשועים. אפילו המשפחה של אנדי, משפחת מקסמית' שמריצה את בית הקפה
"מקסמית”' )כמה מקורי( כמה רחובות מכאן. לא סתם משווים את העיר הזאת להוליווד.
אנדי ראה את ורוניקה ואותי, ומייד הבין מה קרה. הוא התיישב מצידי השני וחיבק אותי. “מה זה אזעקת –
היק – דובי”? שאלתי את ורוניקה, משהקת תוך כדי. "שאנחנו מוחצים אותך לחיבוק דובי, טיפשונת”, היא אמרה במשיכת כתפיים, כאילו זה מובן מאליו, וחיבקה
אותי מצידי השני. הייתי מוקפת בחום משני החברים היחידים שיש לי. חיוך עלה על שפתי. "ועכשיו מה קרה שצריך לחבק אותה”? שאל אנדי והסתכל על ורוניקה בשביל הסבר. הוא כנראה חשב
שאני לא במצב "בהיר" מכדי לענות לו על שאלות.
"אמא שלה”, ורוניקה אמרה בקול מלא רחמים ואנדי הנהן, אותם רחמים מופיעים בעיניו היפות. "אל תרחמו עלי”! התעצבנתי. תמיד פתיל-קצר. אפילו כשאני קצת… שיכורה. “העובדה שאמא שלי היא כלבה סוג ז' לא אומרת שאתם צריכים להסתכל עלי כאילו אני כלבלב עזוב”!
הרגשתי צריבה בגרון וידעתי מה הולך להגיע. “היא ירוקה”, אנדי פסק והסתכל על ורוניקה, אך מאוחר מידי. הקאתי ישירותי על הרצפה. אנדי סתם את אפיו והסתכל בגועל על הקיא, אך ורוניקה המעשית כבר הביאה
נייר ונקתה את הרפש. "תזכירו לי לא לשתות עוד הפעם”, מלמלתי. “אני לא חושבת שאני רוצה לעבור את זה שוב”.
אנדי הניח יד מנחמת על כתפי, בעוד ורוניקה מנקה את הקיא. “תצטרכי להתגבר על השנאה הזאת למשפחה שלך בסופו של דבר, רוזי”, הוא אמר לי בחיוך סימפתי. “אחרי הכל, הם דם מדמך”.
נהמה בקעה מגרוני. “אל תזכיר לי את העובדה המצערת הזאת, אנדרה”, מלמלתי והרגשתי לפתע עייפות.

השלכתי את ראשי על ירכיו של אנדי, שהיו רכות כמו כרית, והרשיתי לעצמי לנוח קצת, כששני החברים
הטובים שלי נמצאים לצידי וממלאים את החור שבליבי.

פרק אחד-עשר.

בבוקר למחרת קמתי עם תחושה יותר טובה. אנדי וורוניקה נשארו איתי עד שנרדמתי, והלכו ברגע שישנתי בשלווה. הם השאירו לי מכתב, שבו הם כתבו משפטים חמודים וחמימים כמו, “תחייכי אל העולם והעולם יחייך אלייך" או "אמא מרגיזה אחת מתגמדת לצד הרבה אנשים חביבים." המכתב הזה בהחלט גרם לבוקר שלי להיות אחד הבקרים היותר טובים בחיי, וחייכת כל הדרך אל המעלית, כשאני לבושה במכנסי ג'ינס צמודים ובסריג האדום האהוב עלי. נעלתי מגפיים כי ראיתי דרך החלון שהעננים בשמיים מבשרים על בואו של גשם עתידי, והתרגשתי לאור זאת. אולי אני טיפוס של שמש, אבל גשם בהחלט עושה-לי-את-זה כמעט
באותה המידה. ירדתי במעלית אל הלובי המפואר של הבניין ושם יצאתי אל החנייה החיצונית, איפה שהאופנוע הנוצץ שלי חנה. חבשתי את הקסדה ולאחר שהתנעתי דהרתי אל הסושייה בה אני עובדת כמה רחובות מביתי. כל הדרך שמעתי את הדיסק "הקיר" של הפינק-פלויד, ואפילו שרתי בזיופים ביחד עם הזמר. צחקתי מעצמי וחייכתי כל הזמן, אפילו כשהחניתי את האופנוע והורדתי את הקסדה מראשי. רק נכנסתי אל סושיית "וואטאשימה" ומארינה כבר עמדה מולי. היא רוסייה בלונדינית בגילי, ששיערה הגלי ארוך מאוד, ועיניה
האפורות נראות תמיד כמו ענני סערה, והיא רזה, חטובה וגבוהה ממני בראש. היא מדגמנת מפעם לפעם, אך העבודה הראשית שלה היא בתור מלצרית ראשית. והיא תמיד מתנשאת מעלי, היפהפייה המעצבנת, כי
אני נערת המשלוחים, והיא מלצרית. כאילו שזה מבטא את המעמדות שלנו. "הנה רשימת המשלוחים”, היא אמרה במבטאה הרוסי ודחפה לידי את הרשימה לבוקר. תמיד תהיתי מי מזמין סושי, או נודלס, או אוכל יפני, על הבוקר. כל כך קשה להכין דגני בוקר עם חלב? חייבים לאכול משהו
שמשמש לארוחות צהריים או ערב? “כדאי שתעבירי את המשלוחים בזמן”. אבל אפילו מארינה הקרציה לא הורידה לי את החיוך מהפנים, ולכן פשוט חייכתי לעברה והנהנתי
בהתלהבות. לקחתי את רשימת הכתובות והשמות והלכתי אל האופנוע הישן של המשלוחים. את כל משלוחי הבוקר כבר סיימתי לחלק, שלא לדבר על כך שבשעות הצהריים ההזמנות הלכו וגדלו, כמו
בכל יום. לאט-לאט שעת ערב הזדחלה, ואני הייתי מעט עצובה שלא ירד גשם. כשסיימתי עם המשלוחים, לקחתי את האופנוע ונסעתי אל בית הקברות על שם סיינט פוליב.עצרתי את האופנוע לפני השער לכניסה לפארק המצבות וירדתי מהמושב. הכנסתי את ידי לכיסי הג'ינס שלי והלכתי בין המצבות המפוזרות. בכל
הפארק הזה היו רק שיחים נמוכים, וסופו של הפארק היה צוק עם נוף יפהפה. ועל הצוק היה עץ אחד בודד,
נטוע כאילו משומקום. ועל יד העץ הייתה המצבה שאותה חיפשתי.
התיישבתי על הדשא, מתחת לעץ וליד המצב, ונשענתי על הגזע הקשיח. הסתכלתי על השקיעה וחיוכי, שהיה על שפתי כל היום, כבה. שעת בין הערביים זו השעה העצובה ביותר ביום, כי היא מסמלת את סיומו
של יום. סיומו של דבר נפלא כל כך. העננים בשמיים כבר לא היו כבדים כל כך כמו מוקדם יותר באותו יום, והלכן הרקיע הכתום-סגול-ורוד-אדום-כחול הופיע מעלי. הים שצף וקצף תחתי, קול הגלים המתנפצים נוגה
כל כך. עצמתי את עיני. "את יודעת, אמא בקרה אותי אתמול”, אמרתי ופקחתי את עיני, מסתכלת על המצבה כאילו הייתה היא
באמת. “זו לא הייתה פגישה טובה כל כך”.
קול הרוח השורקת ענה לי. נאנחתי והסתכלתי על השמש השוקעת. “היא שונאת אותי, ליאנה. אני בטוחה בזה”, המשכתי לדבר. “היית
צריכה לשמוע מה היא אמרה לי. אף אמא אוהבת לא הייתה אומרת דבר כזה לבת שלה. אבל אני יודעת, אני יודעת, שזה בסך הכל נובע מיגונה שלה, אבל למה להוציא את זה עלי? למה לא על מארסלו? למה רק
עלי? למה להוציא את זה בכלל על הילדה שלה”? רוח נשבה ובידרה את שיערי הקצר. “היא טסה לאיטליה עם אבא עוד מעט, בשביל איזה צילומים לסרט”,
קולי לא עלה על לחישה. “והיא רצתה לעשות לי דווקא ולא לומר לי, אבל אבא דחף אותה לומר בכל זאת. למה הוא לא בא וראה אותי באופן פרטי, אם אמא לא רצתה כל כך? למה הוא מסרב להסתכל עלי כל פעם מחדש? לא ראיתי אותו כבר שנים, ליני. שנים. אני הייתי שוכחת שיש לי אבא אילולא אמא הייתה מזכירה
את שמו לעיתים”. מבלי ששמתי לב דמעות שקטות זלגו במורד לחיי. “חבל שלא זכיתי להכיר אותך”, לחישתי הייתה כה שקטה עד שכמעט ואני לא שמעתי את עצמי. “למעשה, אף אחד לא הזכיר אפילו שאת קיימת. אני לא
יודעת אפילו איך את נראית כי לא ראיתי שום תמונה שלך. אף אחד לא דיבר עליך, כאילו ניסו לשכוח אותך
בכוונה. למה, ליאנה? למה שירצו לשכוח אותך כל כך”? גל גדול במיוחד התנפץ על קיר הצוק מתחתי. “את צודקת”, התייחסתי לקול כאילו היה רדוף על ידי רוחה שלה. “אם לא הייתי מוצאת את המסמכים לפני שנתיים, לא הייתי יודעת שבכלל הייתי לי אחות”.
כשהרגשתי שאין לי עוד למה להשאר, קמתי ממקומי. התרחקתי כמה צעדים וראיתי את העץ הבודד, לצד

מצבתה של ליאנה אלן, ענפיו מתבדרים ברוח, עלים בודדים וירוקים נושרים ממנו, והוא כאילו מחייך אלי בעצבות מבעד לשכבות העץ. בנשימה עמוקה, שאחריה עקב אנחה של אין-מה-לעשות, סובבתי את גבי
והלכתי חזרה אל האופנוע, משאירה את מצבתה של אחותי המנוחה, ואת העץ הבודד שלצידה.
+++
"זהו זה”, ורוניקה הכריזה כשהיא, אנדי ואני ישבנו על יד שולחן האוכל בדירתו של אנדי, שהכין לשלושתינו
ארוחת צהריים איטלקית אמיתית וטעימה. אנדי ואני הרמנו את מבטינו אל דוגמנית העל שמולנו. “כמה קרה, ניק”? שאל אנדי. “למה פתאום קפצת”?
היא הצביעה עלי. “אני לא יכולה יותר לראות אותך לבד”!
המזלג שבידי, שסביב שיניו היה מסולסל ספגטי ברוטב בולונז, שום ובזיליקום, נעצר באוויר. “אני לא לבד,
טיפשה”, אמרתי לה בהרמת גבה. “שכחת שאת ואנדי נמצאת פה”? "התכוונתי שאין לך חבר, סתומה”, היא שילבה ידיים ברוגז. “לי יש חבר – שזה אחיך הגדול, אם כבר
שכחת – ואפילו לאנדי יש חבר”! אנדי כמעט נחנק. “היי”! הוא אמר, נעלב. “אמרת את זה כאילו לא יכול להיות לי חבר! מה, בגלל שג'יימי לא
בדיוק חתיך או לוהט, הוא לא רשאי להיות חבר שלי”!?
ורוניקה גלגלה את עיניה. “לא התכוונתי להעליב, אנד”, היא אמרה בהפנגתיות. “התכוונתי להציג דוגמאות.
ששנינו תפוסים. ושמיס אלן כאן רווקה”. "אני פשוט לא מצאתי אף אחד”, נחפזתי להגן על עצמי. “ובינתיים אף אחד גם לא הופיע”!
"מה עם ג'וי לינווד? או ניל”? הציעה ורוניקה. “ראיתי שרקדת איתם בכנס לפני שבועיים! בטח הולך משהו
ביניכם”! "לא פגשתי אותם מאז הכנס, ניק”, גלגלתי את עיני אליה. “ואני לא חושבת שאי פעם אפגוש אותם שוב”. "הלינוודים גרים בעיר, רוז”, ציין אנדי. “את יכולה לנסות ולחפש אותם בספר כתובות או משהו”.
"לא זה לא, אנדי! ניקי”! יריתי לעברם את המבט הכי נחוש וחודר שלי. “אז תעזבו את זה”! “מה דעתך שאארגן לך דייט להיום בערב”? שאלה אותי ורוניקה, מתעלמת מדברי. “לא עם אחד מהלינוודים. עם מישהו אחר, בן עשרים וארבע, שאני יודעת בוודאות שהוא רווק. והוא גם חתיך”.
"עם מי”? שאלתי בחשדנות. היא חייכה חיוך ניצחון. “אוריון בלום, האחד והיחיד”!
נחנקתי מהמים שבאותו הרגע לגמתי. “את השתגעת”!? שאלתי אותה בכעס והטחתי את הכוס על השולחן.
“כתוב עליו שהוא משוגע על כל הראש”! "שמועות בלבד”, ורוניקה ביטלה את דברי. “כבר שכחת את השיעור הראשון על עולם הבידור? לעולם, אבל לעולם, אל תאמיני למה שכתוב במגזינים או בחדשות הבידור. שלא לדבר על צהובונים. יצא לי לא מזמן לעשות איתו צילומים למגזין האופנה 'שוני' והוא היה בסדר גמור, כמו כל גבר אחר”.
"הוא לא הדוגמן העולה החדש הזה”? שאל אנדי, שנשאר מעט מאחור בשיחה. “הבחור הזה עם העיניים
הזהובות”? "בינגו”, מלמלתי. “זה הבחור”.
אנדי שרק. “הוא ממש לוהט, את יודעת”, הוא קרץ לי. “למרות שלפי מה שהבנתי הוא קצת נמוך מגברים
רגילים”. "הוא אולי לא גבוה כמו הלינוודים, אבל הוא מספיק גבוה בשביל לעבור אותך בחצי ראש בערך”, ורוניקה
ניסתה לשכנע אותי. “והוא גם חתיך”.
"אבל אוריון בלום, ניק? באמת”? גנחתי ביאוש ודחפתי אל פי כמות נכבדת של פסטה. "באמת-באמת”! אישרה ורוניקה וחייכה בערמומיות. “אני עכשיו הולכת להתקשר אליו ולומר לו שיש לו דייט עם עלמה צעירה בת שמונה-עשרה, יפהפייה עם עיניים שאפשר למות ממבט קליל אחד. ואת הולכת לצאת
איתו לדייט”. "זה הכרחי”? ניסיתי עוד לצאת מזה איכשהו, אך לשווא. ידעתי שכשורוניקה מקובעת על משהו, זה עד
הסוף. "כן, גברת אלן”, היא אמרה בטון המורתי שלה. “זה הכרחי בהחלט”.
וכך מצאתי את עצמי מול הכניסה לבית הקפה של המשפחה של אנדי, “מקסמית,”' לבושה בשמלה בצבע שני עמוק שורוניקה לבשה לנשף התיכון שלה, וטענה שהיא לא צריכה אותה יותר כי היא כבר לא עולה עליה. כאילו שזה גרם לי להרגיש יותר ביטחון לגבי המראה שלי. את שיערי היא אספה והשאירה כמה
קצוות רפויות, בטענה שזה נותן לי מראה "מלוכלך." לעולם לא אצליח להבין את ורוניקה.
טוב, נסתכל על הצד החיובי שבדבר; אנדי עובד עכשיו משמרת ערב בתור מלצר. אולי הוא יעזור לי קצת. בכל אופן, לאחר שהסדרתי את נשמתי והסתכלתי במראה הקטנה שלקחתי איתי, צעדתי פנימה. המסעדה החמימה אפפה אותי בריחות של מאפים מכל הסוגים והמינים, ולאחר שלקחתי שאיפה עמוקה, נותנת לריח

לחלחל בתוכי, חיפשתי את הדייט שלי. מצאתי אותו כעבור כמה שניות; אוריון בלום, בכבודו ובעצמו, ישב בשולחן באמצע בית הקפה העמוס, שיערו החום הבהיר מסורק בקפדנות יתרה, עיניו הזהובות בוהקות
מהתרגשות, וגופו היה מעט לחוץ. מה ורוניקה כבר אמרה לבחור המסכן עלי? שאני איזו שאפה מהלכת?
קיוויתי שלא. אני לא סובלת לראות אנשים מתאכזבים. ביחוד לא בגללי. כחכחתי בגרוני כשנעמדתי מולו, וראשו הורם בבת אחת אלי. חיוך קטן ומבויש הופיע על שפתי, תואם את
החיוך שהופיע על שפתיו שלו. “אני מניחה שאתה אוריון בלום”? החלטתי להיות מנומסת. הוא הנהן באישור – מן הסתם, אחרת הייתי מאמינה לכתבות בצהובונים על היותו משוגע – ואז אמר בחיוך
רחב, “ואת רוז”? הנהנתי והתיישבתי מולו. “רוסאנה, ליתר דיוק, אבל כולם קוראים לי רוז”. אוי לא, אני מתחילה להזיע
בכפות הידיים. תירגעי, רוז, הוא לא כזה חתיך! נכון, הוא עתיד להיות דוגמן על באחד הימים, אבל עדיין!
עם כל הכבוד, הלינוודים היו הרבה יותר עסיסיים –
תסתמי, רוז, פשוט תסתמי.
"אז מה את רוצה לשתות”? נחפז אוריון לשאול, וראיתי שסומק עדין מופיע על לחיו, וזה גרם לו להיראות… חמוד. הוא לא היה יפה-תואר או משהו, אבל הוא בהחלט היה חמוד על סף הנאה. והסומק בהחלט החמיא לו, בניגוד לבנים אחרים שראיתי שהסמיקו. למעשה, כשחושבים על זה, כל הבנים שאי פעם יצאתי איתם
מעולם לא הסמיקו או התביישו. תמיד יש פעם ראשונה. "אני חושבת שאקח את הקפה הרגיל שלי”, אמרתי, מרגישה סומק קל מזדחל ללחיי שלי. “שזה קפה בוץ”. אוריון הנהן בנוקשות ומלצר – לא אחר מאשר אנדי, תודה לאל – ניגש אלינו. עיניו הירוקות-חומות של אנדי
איתרו את שלי והוא קרץ לי בהחבא. “מה תרצו להזמין”? שאל. "אני רוצה נס-קפה”, אמר אוריון, ראיתי שזיעה קרה ניגרה על מצחו. “ובשבילה קפה בוץ”.
אנדי כתב בסלסול בפנקסו, וידעתי שזה סימן לכך שהוא 'משחק אותה' מלצר. דביל. “תרצו להזמין עוד
משהו”? הקול שלו היה יותר מידי לבבי. בבקשה אל תעשה לי בושות יותר ממה שאתה כבר עושה!
התחננתי בתוכי וקיוויתי שאזהרותי יעברו אליו בדרך טלפטית מיוחדת. או משהו. אוריון השפיל את ראשו כשביקש, “בקבוק שמפניה אחד. תודה”.
"מייד אחזור עם הזמנותיכם”, אנדי אמר והלך משם – לא לפני שהוא גיחך לי בפרצוף. הוא הולך למות אחר
כך. על ידי. תהיתי אם סכין הקצבים שלי תספיק בשביל להרוג אותו… "אז רוז”, פתח אוריון בשיחה והשעין את ידיו על השולחן. “תספרי לי עליך”.
אוי ואבוי. רק לא זה. “אין לי הרבה מה לספר”, אמרתי בהתנצלות ומשכתי בכתפי. “אני עובדת, ולא עושה שום דבר מעניין בחיים האלה. אני מניחה שלך יש יותר מה לספר מאשר שלי יש”.
אוריון הרכין את ראשו. “אני לא אוהב לדבר על הקריירה שלי”, הוא אמר בביישנות, ופניו דמו לעגבניה. “רק התחלתי לעבוד בתור דוגמן לא מזמן, וכבר יש עלי כל מיני שמועות ודברים – “
"אני לא מאמינה לאף אחת מהכתבות האלו”! מיהרתי לומר, מנסה להרגיעו. זה היה מעט שיקרי, מה
שאמרתי; אחרי הכל, כן היססתי לצאת איתו לדייט בגלל הכתבות הללו.
"זה בסדר, רוז”, הוא הבין, ככל הנראה, שלא הייתי לגמרי כנה. “אני מבין. פלא שבכלל הסכמת לבוא הנה,
עם כל מה שאומרים עלי”… "אני יכולה להבטיח לך שהסיבה שבאתי היא לא בשביל לגלות אם אתה באמת מה שאומרים שאתה”,
אמרתי לו הפעם דבר אמיתי. “רציתי קצת לצאת מהבית. וכשורוניקה אמרה שהיא רוצה לקבוע לי דייט,
קפצתי על ההזדמנות”. סילוף האמת זה לא שקר, נכון? אוריון צחק צחוק עדין למשמע דברי והרגשתי מעט שמחה על כך שגרמתי לו לצחוק ממשהו שאמרתי. “את כנראה היחידה שחושבת ככה”, הוא אמר בצער, עיניו לוכדות את עיני. “תודה על ההזדמנות שאת מעניקה
לי”. הסמקתי מעט. “על לא דבר, אוריון”.
אנדי חזר עם ההזמנות שלנו ולאחר ששאל אותנו פעם נוספת אם יש משהו שאנחנו רוצים להזמין בתור ארוחה הסתלק משם, ללא הזמנה נוספת. כשלקחתי את הקפה לידי ראיתי שעל המפית שאנדי הניח לצד הקפה היה ציור עלוב של שני אנשי-מקלות שחורים מתנשקים עם לב מעל. ברצינות, אנדי? חזרנו לכיתה
א?' לאחר שעברה שעה חביבה בבית הקפה אוריון הציע להקפיץ אותי חזרה הביתה. קיוויתי שהוא לא יבקש לעלות לדירה או משהו – אני לא בקטע של לעשות דברים אחרי הדייט הראשון. שלא לדבר על כך שאני
עדיין בתולה )עובדה שורוניקה נוטה להזכיר לעיתים קרובות בשביל לנסות ולדחוף אותי למצוא מישהו סוף-
כל-סוף.( אוריון היה הג'נטלמן המושלם ושילם עלי, ומייד כשהיינו ליד מכונית המרצדס שלו, הוא אפילו פתח לי את הדלת. הסמקתי רק מהעונג של ההרגשה שאני חשובה. הוא התיישב במושב הנהג, התניע את המכונית

והחל לנסוע לפי ההוראות שלי.
"אז למה אתה לא אוהב לדבר על הקריירה שלך”? זה היה פרט המידע היחידי שהטריד אותי כל הדייט. אוריון נאנח, ידיו מתהדקות על ההגה. “אמא שלי דחפה אותי להכנס לעסקים האלה”, הוא אמרף חיוך עצב על פניו. “אני לא רציתי, אבל היא דחפה ודחפה עד שלא הייתה לי ברירה ונהפכתי לדוגמן. לא רציתי לראות
את אמא שלי מאוכזבת”. צביטה של הזדהות דקרה את ליבי. “תאמין לי שאני מבינה אותך לגמרי”, אמרתי והנחתי יד מרגיעה על ידו הרפויה. הוא התאבן לרגע, אבל אז נרגע וחייך. יתר הדרך עברה בשתיקה נעימה, שהפרתי רק מידי פעם
בשביל לתת כיוון. לבסוף, כשהגענו לכניסה לבניין בו גרתי, הוא יצא לפני ופתח לי את הדלת – שלא לדבר על כך שהושיט לי
יד שאוכל להיעזרה בה בשביל לצאת. לא זכרתי מתי בפעם האחרונה זכיתי לצאת עם ג'נטלמן כמוהו. "היה לי ערב מהנה”, אמר אוריון ברגע שסגר את הדלת מאחורי. “אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה נהניתי
כל כך מדייט ראשון”.
חייכתי אליו. “גם לי היה טוב”, צחקקתי בניגוד לרצוני.
לפתע הוא רכן לעברי, וידעתי שזה מגיע. שלב-הנשיקה-הראשונה-שמגיע-לפעמים-אחרי-הדייט-הראשון. היו לי רק שניים כאלה בעבר, שישר אחרי הדייט הראשון התנשקתי איתם. אבל עם אף אחד לא הרגשתי משיכה בבטן, כמו שהרגשתי לפני הרבה מאוד זמן, שלא לדבר שלא הייתי עם אף אחד מהדייטים שלי יותר
משבועיים במקרה הטוב… והפעם התחושה לא הייתה שונה. שום זיקוקים. שום ניצוצות. רגיל, משעמם, ולא מעניין במיוחד. אוריון היה ממש חמוד ונחמד – ואני באמת מתכוונת לזה – אבל הנשיקה לא עשתה לי כלום. לא עוררה בי כלום. שום
משיכה. וידעתי שהוא ואני לא מתאימים. כשהוא התנתק ממני, חיוך רחב הופיע על פניו. השתדלתי לחייך לעברו באופן תואם, אך מיותר לציין
שנכשלתי כישלון חרוץ. הוא נכנס חזרה למכוניתו ונסע משם, מותיר אותי תוהה לאן הלאה. מאוחר יותר בלילה, שלחתי לו מסרון – אחרי הכל, הוא נתן לי את הפלאפון שלי – שאמר שהיה לי נורא כיף, ושהוא בחור נפלא, אבל אני לא חושבת שיכול להיות משהו רציני בינינו. וכמובן שהייתי שמחה אם
נהיה חברים, למרות שידעתי שמשפטים כאלה בדרך כלל לא מגשימים את עצמם.
והוא שלח לי חזרה שהוא מבין, ושיהיה לי לילה טוב. שיהיה, חשבתי, כשהתכרבלתי בתוך הפוך. לפחות
ניסיתי.

פרק שנים-עשר.

בשעה עשר שבוע לאחר הדייט שלי עם אוריון, הלכתי לעבודה. מארינה צעקה עלי כל כך חזק עד שחשבתי
שאתחרש, וכשעזבה אותי לנפשי ראיתי דמעות בעיניה הכחולות. מעניין מה עובר עליה… "אלו המשלוחים שלך להבוקר”, דניאל, האחראי במסעדה, תפס את מקומה של מארינה הבוכייה. “ואם
מארינה צועקת עליך יותר מהרגיל, תדעי שזה לא בגללך”, הוא קרץ לי. "מה באמת עובר עליה”? שאלתי בחוסר עניין ולקחתי ממנו את רשימת ההזמנות. ראיתי שכל השמות
מוכרים – כלומר, שייכים לאנשים שמזמינים כל הזמן מוואטאשימה. באמת, מי אוכל סושי בבוקר? "אם זה היה מעניין אותך, יכול להיות שהייתי אומר לך”, דניאל גיחך וחזר אל תפקידו. נאנחתי והלכתי אל האופנוע. לצערי, התחיל לרדת גשם ואני נאלצתי לדהור על הכביש כמה שיותר מהר בשביל לא להרטב יתר
על המידה. הסריג הכחול-שחור שלי לא היה חסין-מים, בכל זאת.
כשסיימתי את הזמנות הבוקר, הגיע הזמן להפסקת צהריים קצרה. אראטה, השף הראשי של וואטאשימה, חייך אלי באדיבות והניח על שולחני את מנת הפאד-טאי האהובה עלי. אכלתי בשקיקה ושתיתי את התה
הסיני שהגיש לי )כן, הם מגישים תה סיני במסעדה יפנית. מוזר, לא.(? כשסיימתי לאכול, מארינה נבחה עלי שאני כבר באיחור ושיש עוד מלא משלוחים לעשות. גלגלתי עיניים כשהיא כמעט זרקה לי על הפרצוף את רשימת המשלוחים הבאה. אישה חביבה. היא בטח במחזור או
משהו. התחלתי את הסבב השני של המשלוחים. עברתי ברחובות העשירים של העיר מבלי לעפעף, אבל כשהגעתי לשם "לירוי," וראיתי שהכתובת שלו זה רחוב מספר שלושים ושלוש, נשימתי נעתקה. זה היה הרחוב הכי עשיר בעיר, שרק האנשים המבוססים ביותר יכולים להרשות לעצמם לקנות שם בית. ידעתי שהרחוב הארוך
מורכב ממספר אחוזות ענקיות עם חצרות גדולות, אך מעולם לא הייתי שם, כי הרחוב נמצא במזרח העיר, בעוד שהרחובות בו עבדתי – וגם מסעדת וואטאשימה – נמצאים בצפון-מערב העיר. בכל אופן, לאחר נסייה
של רבע שעה בקור, הגעתי לבית המיועד. הייתה זו אחוזה מרהיבה בעלת מספר לא מועט של קומות, חצר גדולה עם אגם קטן ונהר שמקיף את האחוזה, שבשביל להגיע לדלת הכניסה יש גשרון עץ קטן. הגדר השחורה שהקיפה את כל הדונמים שהאחוזה השתרעה על גביהם הייתה גבוהה, והשער הראשי היה ענק. ופתוח. באמת, מי לא סוגר את
השער כשיש לו אחוזה כזאת? נכנסתי דרך השער במעט חשש והסתכלתי סביב כדי לראות אם יש אנשים בחצר. השטח היה נקי. הלכתי בשביל הגישה הקטן אל עבר הנהר והגשרון, וחציתי. עמדתי מול דלת עץ-אטום גדולה, שבחלקה העליון היא מעוגלת בסגנון עתיק. במקום פעמון דלת רגיל היה פעמון אמיתי שצריך לצלצל בו. לצד הדלת היה
שלט קטן ועליו כתוב את שם המשפחה בכתב מחובר ומסולסל. הצלחתי לזהות רק את ה"ל" בהתחלה, ואת כל היתר נכשלתי לראות, אך הנחתי שזו משפחת לירוי. לקחתי את החוט ומשכתי אותו, כך שהפעמון צלצל
בקולי קולות. שמעתי קולות של צעדים מטופפים מבפנים והדלתות נפתחו לאחר כמה רגעים. הסתכלתי ברשימת
ההזמנות שלי, בעודי אוחזת בידי האחרת את שקיות ההזמנה, ושאלתי, “אתה לירוי”? לפני שהרמתי את מבטי ופגשתי בעיניו הכחולות והצלולות של לא אחר מאשר ניל לינווד, שלא נראה פחות מופתע ממני שראה אותי עומדת בדלת. הייתה דממה שבמהלכה טפטוף החל לרדת, ועיני נדדו אל חזהו החשוף, שהיה חזק
ושרירי, שלא לדבר על סקסי כל כך…
"היי”, שברתי את השתיקה. “מה… כלומר, אתה”… לא ידעתי ממש מה לומר. "תכנסי קודם פנימה”, ניל אמר לבסוף ושחרר אנחה. “תיכף ירד גשם חזק יותר, ולא נראה לי שאת רוצה
לחלות”. הוא זז הצידה כדי לפנות לי את הדרך, ואני לא היססתי ונכנסתי פנימה. נשימתי נעתקה. הבית נראה כאילו נשלף ממגזין של "בניין ודיור" או משהו כזה. הספות בסלון היו עשויות עור שחור, הטלוויזיה הייתה ענקית, כמעט כמו מסך קולנוע מוקטן, עם מערכת סטריאו מרהיבה, המטבח היה עשוי שיש צחור ואפילו המקרר היה מחברה יקרה. המדרגות היו מעוקלות והמעקה השחור שבה היה מסולסל באלגנטיות אין קץ, ובסך הכל, הבית נראה כל כך יפה עד שזה כאב לראות, שלא לדבר על כך
שהיה נורא אוורירי עם מירב החלונות שהתקבעו בתוך הקירות הלבנים. "אוהבת את מה שאת רואה”? קולו של ניל על יד אוזני הקפיץ אותי והעביר בי רעד מוכר, אך לא יכולתי
לזהות מהיכן.
"הבית שלך ממש מדהים”… מלמלתי. ניל גיחך ונעמד מולי. “עכשיו את מוכנה להסביר לי איך את יודעת איפה אנחנו גרים”? חיוכו לא נפל מפניו
אך עיניו דרשו תשובה. הסמקתי קצת שהושטתי לו את שקית המשלוח. “אני נערת המשלוחים של וואטאשימה”. אמרתי כאילו אני

מודה באשמה. ניל נראה מופתע מעט אך התאושש ולקח ממני את השקית. “נחמד”, אמר ניל, כאילו 'משבח' אותי. “מה
הוביל אותך לעבוד שם”? משכתי בכתפי. “הם היו היחידים שצריכים עובדת נוספת”.
הוא הנהן בהבנה ולפתע שמעתי את הגשם החזק שירד בחוץ )מתי הוא התחזק כל כך(? מדפק על
החלונות. נאנחתי וגופי רעד לנוכח המחשבה שאני צריכה לנסוע באופנוע בגשם הזה. "את יכולה להשאר פה בינתיים עד שהגשם יפסק”, ניל הציע, כקורא את מחשבותי. “תתקשרי לבוס שלך
ותגידי לו שתאלצי לחזור מאוחר יותר”. הנהנתי. “תודה”. אמרתי ושלפתי מכיסי את מכשיר הביותים שלי. לאחר כמה שניות של המתנה, דניאל ענה
לי. "דן, אני אחזור מאוחר יותר”, אמרתי לו. “יש גשם חזק בחוץ, והמשלוח האחרון שהעברתי הוא למישהו
שאני מכירה, אז הוא בסדר עם כך שאשאר”. "כל עוד את לא מפריעה ללקוח אין לי שום בעיה”, דניאל אמר. “אבל יש לך עוד משלוחים באופנוע”?
"לא, זה היה האחרון לעכשיו”. "מעולה, אז תחזרי כשהגשם יפסק”.
והשיחה נותקה. הסתכלתי חזרה על ניל בחיוך רוטט מעט ואמרתי, “זה בסדר עכשיו”. ניל גיחך. “את רוצה אולי להתקלח ולהחליף בגדים”? הוא הציע כשראה שאני רטובה מעט. “יש מקלחת
בקומה העליונה, ואני יכול להביא לך בגדים”. הסתכלתי עליו בבלבול. “אבל אתה גבר”, ציינתי עובדה. “אין לך בגדים של בנות”.
הוא צחק כאילו ספרתי את הבדיחה הכי טובה ששמע מימיו. “אל תדאגי לזה”, אמר בשעשוע. “יש לי כמה
וכמה בגדים ולבנים של בנות”. הסמקתי קשות כשהוא אמר 'לבנים' כאילו זו מילה גסה, אך התעלמתי מכך והנהנתי. אם הוא מציע לי
להתחמם, למה שאני אסרב? זה לא חיסור נימוס מצידי, נכון? כעבור דקות אחדות הייתי בקומה העליונה ביותר באחוזה – הקומה החמישית – בחדר האמבטיה הכי גדול שהייתי בו מימי וגם הכי יפה. האמבטיה עצמה הייתה כמו שילוב של בריכה מוקטנת עם ג'קוזי, שהקיר אליו היה צמודה לא היה קיר אלא חלון ענקי שהשקיף אל יער קטן מאחורי האחוזה, שמסתבר שהיה ההמשך של השטח של אחוזת הלינוודים. הרגשתי כמעט חשופה כששחיתי להנאתי עירומה בתוך המים החמים
והמוקצפים. רצפת השיש הלבנה נראתה כמעט צחורה, ובכלל, האמבטיה הייתה צבועה בלבן אוורירי. הגשם הדפק על קיר החלון של האמבטיה ואני צפיתי בו להנאתי מהמים החמים. סיבנתי את גופי עם סבון גוף שלא הכרתי, אך היה לו הריח הכי טוב שהרחתי א פעם מסבוני גוף. חפפתי את ראשי עם תכשירים של
מותגים, שעולים מאות דולרים בשוק הרגיל, וריח הוניל של השמפו והשוקולד של המרכך גרמו לי להנמס. לאחר שהרגשתי שאני נקייה ומחוטאת, יצאתי – בצער רב, מיותר לציין – מהאמבטיה. התעטפתי בחלוק מגבת לבן, נקי וריחני והרגשתי כאילו אני בגן עדן. עצמתי את עיני, נותנת לתנור החם שפיזר אדי חום בכל החדר לחמם אותי קצת, ואז, כשהרגשתי נקייה, פשטתי את החלוק והלכתי אל הכיור, שעל צידו היו מונחים
בגדים לבנים ומקופלים. החזייה והתחתונים היו בדיוק במידה שלי, להפתעתי הרבה, והיו לבנים ועשויים מבד סטן נעים, שגרם לי
להרגיש ממש טוב עם עצמי. מעל לבשתי את מכנסי הג'ינס הלבנים, שהגיעו עד הברך, וישבו עלי בול.
עליהם הולבשה על גופי הטוניקה הלבנה )מה יש לניל עם לבן(? שגם הייתה בדיוק במידתי. איך הוא ידע?
תהיתי. או ליתר דיוק, איך הוא ניחש כל כך… טוב? נעלתי את כפכפי האמבטיה, שהיו כמו מגבת, ולאחר ייבוש מהיר של שיערי עם פן )שצבעו לבן, דרך אגב( אספתי אותו לקוקו גבוה ומתולתל. כשסיימתי את כל ענייני, לקחו לי שתי דקות למצוא את כפתור הכיבוי של תנור החימום, וכשגמרתי את המלאכה, יצאתי מהחדר. הנחתי שניל נמצא בקומת הקרקע, כי הוא לא היה בקומה הזאת, אחרי הכל, אז התחלתי לרדת במדרגות השיש. כשהייתי כבר בקומה השנייה, שמעתי קולות מלמטה, ולא רק של ניל. יכול להיות שזה ג'וי? אחרי הכל, הבית הזה מספיק גדול בשביל להכיל מאה
אנשים, ולא סביר שניל גר כאן לבד. …"אני לא מבין על מה אתה כל כך מתעצבן, טרוי”, שמעתי את קולו של לא אחר מאשר ג'וי, אומר במעט
כעס. “בסך הכל ניל נתן לה להתקלח אצלנו”! שמעתי רשיפה, ואני התחבאתי מאחורי הקיר, מאזינה בחשאי לשיחה שהתקיימה. “אני לא מעוניין שאיזו
ילדה שאנחנו לא מכירים תתנהג כאילו הבית הזה שייך לה”, קול לא מוכר אמר, ככל הנראה קולו של טרוי, זה שג'וי פנה אליו. “כבר שכחתם את טס? או אולי את קאלי, ג'וי? שכחתם איך הן נצלו אתכם”!?
"טרוי, אחי, היא בסדר”, ניל אמר בשקט ובקול מרגיע. “ג'וי ואני פגשנו אותה בכנס לפני חודש. היא לא כמו
טס או קאלי, תאמין לי”.

"אני פשוט לא אוהב לאסוף הומלסים מהרחוב ולנסות להעביר אותם מהפך”! חיבבתי את הטרוי הזה פחות
ופחות, מבלי אפילו להכיר אותו.
"אל תהיה מטומטם, היא לא הומלסית! היא גרה בעיר הזאת”! יכולתי לשמוע את ג'וי מגלגל עיניים.
"ויש בעיר הזאת רובע קטן של חסרי בית, אתם יודעים”!
“טרוי, תפסיק – “ "אל תשתקי אותי, ניגלוס”!
ניגלוס? מי זה? כאילו, ניל? חנקתי גיחוך. זה השם המלא שלו, כביכול? החלטתי לחשוף את עצמי ויצאתי ממאחורי הקיר. הם עוד לא שמו לב אלי, השלושה שעמדו, שלושתם חסרי חולצה, משום מה, ושלושתם נראו כמו אלים. עורו של ג'וי היה מעט יותר כהה משל ניל או טרוי )כך ניחשתי,( אבל הוא נראה לא פחות לוהט. טרוי נראה פחות או יותר בגילו של מארסלו, והוא היה חתיך כמו
שני הלינוודים האחרים; שיער חום כהה, עיניים ירוקות בהירות, ובעיקרון הוא נראה כמו דוגמן. כמו ניל וג'וי.
כחכחתי בגרוני, ושלושה ראשים יפי-תואר הסתובבו לכיווני. זה היה כל כך פתאומי ותפס אותי ללא הגנה, עד שהשפלתי את מבטי והסמקתי, כאילו אני זו שחצי עירומה, ולא הם. “אמממ ”. המהמתי. “סיימתי
להתקלח. תודה על הבגדים, הם בדיוק במידה שלי, משום מה ”.
"נתת לה את הבגדים של גרייס”? טרוי שאל בחוסר אמונה, שולח לניל מבט מאשים. “איך אתה מעז”!? "אוף תשתוק כבר”! ניל התפרץ עליו בכעס. “זה לא כאילו שגרייס נמצאת כאן בשביל ללבוש אותם”!
לקחו לי כמה שניות לקלוט שאני לובשת בגדים של אישה שחייה פה או משהו כזה. "בכל אופן, טוב לראות אותך שוב, רוז”, אמר ג'וי בחיוך, וסקר את גופי כאילו מפשיט אותי במבטו. “את
נראית נפלא, בדיוק כמו שזכרתי אותך”. "תפסיק לפלרטט איתה”, טרוי נתן לו מכה על הראש ויישר לי מבט יש אל עיני. התאבנתי, מחכה לפסק
הדין. הבעת תמיהה הופיעה על פניו, ונדמה היה שהוא מנסה למצוא מילים לומר משהו. "זה טרוי, דרך אגב”, אמר ניל, שעדיין נשמע מעוצבן. “הוא החצי-אח הגדול של ג'וי ושלי, שגדול מאיתנו
בשנתיים”.
הרמתי גבה. “איך זה הגיוני שכולכם חצי-אחים”? הסקרנות בקולי הייתה מודגשת. ג'וי נאנח. “בואי נשב. אם את רוצה לשמוע על היסטוריית המשפחה שלנו זה יקח הרבה זמן. ולפי מה שהבנתי, כל עוד יש גשם בחוץ את לא יכולה לחזור לעבודה”, הוא הסתכל מעבר לחלון, איפה שהמבול
הציף את העיר. “כפי שאני רואה את זה, יש לנו הרבה זמן”. התיישבנו כל הארבעה על ספת העור השחורה שבסלון, והרגשתי מעט לא שייכת, בין שלושת הלינוודים האלילים האלה. ישבתי במרכז הספה )זה היה ניגוד נורא מצחיק, בגדי הצחורים, עורי הלבן ושיערי
הבלונדיני כנגד הספה השחורה( וניל וג'וי התיישבו משני צדדי. טרוי התיישב על שולחן הזכוכית, מולי, כך שהייתי מוקפת באנשים הסקסיים האלה מכל הכיוונים. לקח לי את כל כוח הרצון – והכוח בכללי – בשביל
לא להסמיק קשות. "את בטוחה שאת רוצה לשמוע את הסיפור”? ניל שאל, מגחך. “זה סיפור באמת ארוך, ואם אין לך כח רק
תגידי – “ "אני יותר מידי סקרנית בשביל לעזוב את זה עכשיו”, צחקתי באי נוחות. “וחוץ מזה, נדמה לי שג'וי מעוניין
לספר את הסיפור”.
"בהחלט”! ג'וי התלהב כמו ילד קטן, והתחיל לספר. "אבא שלנו, אוליבר לינווד, הוא איש עסקים מאוד מוצלח בעולם – וגם יפה-תואר. לפחות בעיני הבנות בגיל שלו. החברה שהוא מנהל עברה לו בתורשה מאביו שלו, ועקב כך הוא נהפך לאיש הכי עשיר בעולם מספר
שתיים. כמובן שזה הפך אותו למוצר הרבה יותר לוהט בשוק הגברים הפנויים. "אמא של טרוי הייתה הראשונה 'להפיל אותו ברשתו.' קראו לה איווי, והיא הייתה בחורה יפהפייה מהמעמד
הגבוה, כמובן. אבא לא התאהב בה לגמרי, כך הוא סיפר לנו לפני שנים, ואמר שהם היו פעם אחת ביחד,
כשהוא היה שיכור, ושכח להשתמש באמצעי הגנה. כך טרוי הגיע לעולם. “אבא עזר לאיווי לגדל את טרוי, אפילו נשאר עם איווי תקופה קצרה, ואהב את טרוי מאוד, כי בכל זאת, הוא היה דם מדמו, בשר מבשרו – כמובן, אני רק חוזר על מה שאבא אמר. אבל לאחר שנתיים, אבא מצא מישהי אחרת. מישהי, שלטענתו, הוא התאהב בה. ג'ואנה הייתה יפהפייה, יותר יפה מהרבה נשים אחרות, אך
הייתה ענייה. וחשדנית. היא חשדה, או כך היא טענה, שאבא מנסה להפוך אותה לזונה האישית שלו. היו
לה בעיות של בטחון בגברים.
"אך לאבא לא היה איכפת, והוא היה איתה. כך ניל שלנו נולד. אבא, שהחליט שהוא מרגיש מעט אשמה,
בנה בית גדול מאוד, כמעט כמו האחוזה הזאת, בשביל איווי וג'ואנה, שיוכלו לטפל בבנים שלהן. השתיים, למרבה הפלא, הסתדרו נפלא יחסית לשתי בנות שאמורות להיות יריבות כיוון שאותו בחור הכניס אותן
להריון, אך לא היה המצב כך. הן נהיו חברות טובות מאוד.

"חודש לאחר שניל נולד, אבא היה בנסיעת עסקים בקנדה. שם, הכיר את אריאנה, אמא שלי. כמובן, כשהיא
ילדה אותי, אבא העביר אותה כל הדרך מקנדה לארצות הברית, ושם אותה בבית ביחד עם ג'ואנה ואיווי, שקיבלו אותה בברכה כאחות. השלוש נהיו בלתי נפרדות לאחר מכן, והילדים שלהם, אנחנו, התייחסו זה לזה כמו לאחים. אבא היה מבקר מפעם לפעם, לפעמים לשבועות, לפעמים לימים בודדים, ואהב אותנו בדיוק כמו שאבא אוהב את בניו. העובדה ששלושתנו נולדנו מנשים שונות לא הופכת אותנו לפחות אחים
מאחים רגילים מאותה האם”. הסיפור היה כל כך יפה, שחיוך עלה על פני. ג'וי דיבר על הדבר כאילו היה סיפור ילדים אופטימי, ולא יכולתי
להאשים אותו. הסיפור באמת היה כזה, למרות שהרגשתי שהוא לא גמור. "אז מי זו גרייס, אם ככה”? שאלתי. “הרי טרוי אמר שהבגדים שאני לובשת שייכים לה. ואם היה לכם כל כך
טוב בבית ההוא עם האמהות שלכם, למה עברתם הנה”? השלושה החליפו מבטים במהירות כזאת שלא הצלחתי לפרש למה. ניל נאנח ואמר לבסוף, “יש עוד חלק
בסיפור הזה, אבל אני חושב שכדאי שנדלג עליו, רוז”. כנראה הבלבול שחשתי הופיע על פני ולכן טרוי נחפז לומר, “אנחנו מעדיפים שלא לדבר על זה, למען
האמת”. הוא אפילו נשמע מתנצל! יכול להיות שמיהרתי מידי לשפוט אותו, כמו עם ג'וי וניל? "תדבר בשם עצמך”, ג'וי נראה מתוח, שלא כמוהו. “אני חושב שכדאי שנתחיל לדבר על זה! כבר ארבע
שנים שתקנו”! "אני מסכים עם ג'וי”, ניל אמר בקול שקול ועמוק. "אני חושב שכדאי שנדבר על זה”. "כמובן שתקח את הצד שלו”, אמר טרוי בלעג. “אתה תמיד כזה חלש”.
ניל שלח לו מבט מזהיר ומשום מה, הרגשתי צורך ודחף עז להגן על ניל, משהו שלא קרה לי בדרך כלל. “הגשם עוד לא פסק”, פלטתי מבלי לחשוב, והשלושה פנו להסתכל עלי. “אז אני חושבת שיש לנו זמן”. לא
הסטתי את עיני לרגע מעיניו של טרוי, שהסתכלו עלי במעט רוגז. "בסדר”. טרוי הפטיר ושילב ידיים בהפגנתיות. “נראה אותך מתמודדת עם הסיפור הזה, ילדה”.
התעלמתי מהערתו העוקצנית ופניתי לג'וי בשביל הסבר, אך היה זה ניל שאמר, “טוב, אז אני מניח שנצטרך
לספר לך את הסיפור על גרייס”…

פרק שלושה-עשר

"הדבר שאת חייבת להבין לפני הוא שלסיפור הזה אין סוף טוב”, אמר ניל בחיוך מתנצל. ישבנו עדיין הוא, ג'וי, טרוי ואני בסלון האחוזה של הלינוודים, והגשם בחוץ עדיין מנע ממני לחזור לעבודה. לכן האחים סיפרו
לי את סיפור חייהם. ועכשיו פרט נוסף מתגלה. "כשג'וי ואני היינו בני שמונה, וטרוי בן עשר, אבא הכניס עוד אישה להריון”, ניל פתח בלגול עיניים. “מה לעשות שהבחור היה רווק, חרמן ורודף נשים. תמיד חשדתי שהתחביב שלו הוא לפתות נשים יפות, להכניסן להריון, ולגרום להן לגור אחת עם השנייה. כמו ילד קטן שאוסף פוגים או משהו כזה. בכל אופן, הוא מצא את שאנה בטיול לברזיל, שהייתה ברזילאית יפהפייה וסקסית. קרו דברים, והטיפשה התאהבה בו נואשות
וילדה לו בת. אבא תמיד רצה בת, אחרי שלושה בנים. "הוא העביר את שאנה לבית בו האמהות שלנו חיו. האמהות כבר היו רגילות לכך ואמצו אותה כאחותן הקטנה – היא הייתה הצעירה ביותר מבין הארבע. וכך נולדה גרייס, ילדה יפהפייה עם עור מוקה כמו של
אימה, שיער שחור חלק וארוך, מהסוג שנראה כמו משי, עיני שקד ענקיות וצבען היה האפור היפה של אבא. טרוי, ג'וי ואני כבר היינו גדולים אז, כשגרייס גדלה, ואנחנו שמשנו לה כאחים הגדולים והמגוננים שלה. היא
הייתה כל כך קטנה ועדינה, כמו בובת חרסינה ברזילאית, ולא יכולנו להשאיר אותה לבד. אפילו לנו יש לב. "כשגרייס הייתה בת שלוש-עשרה, אמא של החברה הכי טובה שלה סוואנה, הציעה לקחת אותה, את
סוואנה ביתה ועוד שתי חברות שלהן – כריסטין ומלאני – למקסיקו לחופשה. שאנה, אמא של גרייס, בהתחלה סרבה לחופשה, אך לאחר שאבא דיבר איתה בביקורו בבית, היא השתכנעה ונתנה לילדתה לנסוע, בטענה שתהרוג את האם במידה ויקרה לילדה היקרה שלה משהו”.
ניל עצר לפתע, והחליף מבטים עם ג'וי. ההבעות על פניהם של ג'וי, טרוי וניל השתנו, והם נראו לפתע רציניים. טרוי נטע את מבטו ברצפה, מבטו כמעט רצחני; ג'וי שיחקה עם הפרנזים שיצאו מאחת הכריות על הספה, ונראה כאילו הוא מתחרט שבכלל ניסה לתת אור ירוק לסיפור הזה, וניל נאנח, ולמרות ההבעה
הכאובה על פניו, המשיך לספר. "גרייס הייתה ממש שמחה שהן נסעו למקסיקו, כיוון שמעולם לא יצאה מגבולות ארצות הברית. אני לא אשכח לעולם את היום ההוא שעזרנו לה לארוז מזוודה, איזה חיוך יפה היה על פניה. היא הייתה כל כך
מאושרת, כל כך תמימה, עד שמה שקרה אחר כך תפס אף אחד מאיתנו לא מוכן. אפילו לא את אבא,
שבדרך כלל חזה הכל.
"כעבור שבועיים, ביום שבו גרייס וחברותיה היו צריכות לחזור ממקסיקו, כולנו חיכינו לה בשדה התעופה. אך הן לא באו. לא כעבור שעה, ולא כעבור חמש שעות. מייד הבנו שמשהו לא בסדר, ולכן ארזנו את חפצינו, ואבא לקח אותי בלבד למקסיקו. הוא כנראה הכי סמך עלי, כיוון שאני הייתי הכי בוגר וטרוי וג'וי
עדיין היו ילדים קטנים, למרות שהיו בני עשרים ושלוש ועשרים ואחת. "אבא ואני הגענו למקסיקו, ולאחר הרבה חקירות ומסעות שעשינו, כבר יכולנו לראות את הסיפור הכללי, את מה שבאמת קרה. ומה שקרה היה נוראי. לקחנו חוקר פרטי, ומצאנו כעבור שבוע את גופתה של אימה של סוואנה. לקחנו אותה לחוקר גופות, שטען שהיא נרצחה ביריית אקדח. לאחר עוד שבועיים של חקירות עם
החוקר הפרטי, ידענו מה קרה בוודאות. "גרייס וחברותיה נחטפו על ידי קבוצה מטעם חברת סוחרי איברים בלתי חוקית”, המילים יצאו בנוקשות מפיו היבש של ניל. “האם, שכנראה נערכו עליה בדיקות, לא הייתה מספיק טובה בשבילם, כי הייתה
מעשנת ושותה בקביעות. ולכן האיברים שלה לא היו מספיק טובים בשבילם”, הוא נשמע מר, לא כמוהו.
"גרייס וחברותיה היו עוד קטנות. מי יודע מה עשו להן שם כדי להוציא את האברים שלהן. לפי מה שהבנו, הם מנתחים אנשים חיים, ללא הרדמה, ואחר כך הורגים אותם. מי יודע, אולי גם אנסו אותה או התעללו
בה. אי אפשר לדעת מה קרה. "ניסינו לפנות למשטרה, אך כשסרבו בתוקף לעזור לנו, לא היינו צריכים שיאמרו לנו פעמיים. הבנו לבד שהמשטרה משתפת פעולה עם החברה הזאת של סוחרי האיברים. וכך איבדנו את גרייס”.
לא שמתי לב שבמהלך הסיפור ידי חסמו את פי בפחד ושעיני התרחבו באימה. דמעות צרבו את עיני, וראיתי שגם האחים נאבקים שלא לבכות. הסיפור היה כל כך נוראי, כל כך קשה לשאת, ותהיתי איך הם לא
מתפוצצים ממנו. פלטתי יבבה, שהתלוותה אחריה בדמעות זולגות. “זה”… מלמלתי, מנסה למצוא מילים. "אין דרך לתאר את התחושה”, אמר ג'וי בקול נמוך מהרגיל. “זה היה הדבר הכי נוראי שחוויתי בחיי, לאבד
את האחות הקטנה שלי, ועוד ככה”. "אף אחד מאיתנו לא התגבר על כך לגמרי”, אמר טרוי בקול שבור. “לכן התעצבנתי שראיתי אותך לבושה
בבגדים שהיא לבשה”.
לבשתי בגדים של ילדה שמתה בעינויים. לא נעלבתי אפילו שהמידה שלי היא של ילדה קטנה בת שלוש- עשרה, זה היה יותר מידי שטחי מצידי אם הייתי. הרגשתי כאילו הבגדים הצחורים האלו שלי מוכתמים בדם

בלתי נראה. "אני כל כך מצטערת”, אמרתי בשקט ונשכתי את שפתי. “סליחה שדחפתי אתכם לדבר על זה”. "זה בסדר”, ניל מיהר להרגיע בחיוך קטן. “הסיפור היה צריך לצאת מתישהו, ובתוך תוכנו רצינו להוציא
אותו, אז עכשיו זו הייתה הזדמנות מצויינת”. ג'וי וטרוי הנהנו ביחד, כדי להסכים עם ניל. "אפשר לראות אותה”? שאלתי בתקווה קטנה. “אני מניחה שיש לכם תמונות”.
ג'וי כבר היה בחצי הדרך למטבח, וחזר עם אלבום תמונות מאובק. “הנה”, אמר. “פה יש תמונות של כל
המשפחה המורכבת שלנו”. פתחתי את האלבום והתמונה הראשונה שתקפה אותי היה גבר כבן חמישים וחמש, לבוש בטוקסידו עם
זקן, שפם ושיער שחור, ככל הנראה צבוע, ועיניו אפורות צלולות. ילדה קטנה כבת תשע ישבה על כתפיו, והייתה יפהפייה. הסקתי שזוהי גרייס. מצידי האיש עמדו שלושת האחים, קטנים הרבה יותר, אך דומים
מאוד לאיך שהם כיום. אולי פחות זיפים, אבל עדיין אותו הדבר. ניל דפדף לי כמה עמודים, וראיתי רק הצצות חטופות לתמונות הילדות של הלינוודים, עד שהגיע לתמונה הכי עדכנית, כך הנחתי, בסוף האלבום. ארבע נשים מבוגרות מעט אך עם סימנים של יופי מהמם, עמדו כל אחת ליד בנה או בתה, במקרה של כהת העור. אמא של ניל הייתה ג'ינג'ית, להפתעתי, עם עיניים כחולות צלולות בדיוק כמו שלו. היא הייתה גבוהה, לבנה ויפהפייה. אמו של טרוי הייתה בעלת השיער החום הכהה שיש לטרוי, עם אותן העיניים הירוקות שלו, והיא הייתה מעט נמוכה אך יפה לא פחות מהג'ינג'ית. אמו של
ג'וי נראתה כמו ג'וי, רק בגרסא הנשית והסקסית. האבא של הלינוודים, אוליבר, עמד מאחור, פרוש ידיים,
כאילו המשפחה הזאת שייכת לו, והוא האדם הכי בר מזל בעולם. "אבא לקח את מותה של גרייס קשה מאוד”, אמר ניל. “הוא אהב אותה מאוד, וכשהבין שהיא לא איתנו יותר, הוא הסתגר בתוך עצמו. הוא עדיין היה אבא שלנו, ובא לבקר, אך הוא היה שקוע בעבודה כדי לשכוח מהכל, והביקורים שלו נהפכו לנדירים. בשלב מסוים, הוא תקע אותנו באחוזה הזאת בטענה שהאמהות
שלנו צריכות שקט, ושהוא רוצה שנהיה קרובים אליו. מהאמהות שלנו כבר לא היה לא איכפת. במיוחד לא
משאנה”. אני לא חושבת שהיה סיפור יותר מבאס מסיפור החיים של משפחת לינווד. סגרתי את אלבום התמונות וראיתי לפתע שהגשם נפסק. “אני חושבת שכדאי שאלך”, אמרתי ונעמדתי. הם נעמדו אחרי. “הגשם פסק”. הם הנהנו, מבינים. “תודה שבאת”, אמר טרוי להפתעתי. “אני מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו כשהסיפור
סופר”. הם בהחלט נראו כאילו הוקל להם, והם חייכו חיוכים זהים. חצי-אחים או לא, הם עדיין היו כמו כל שלושה
אחים מאותו האם. "תודה לכם שסיפרתם לי”, חייכתי. “ואני מצטערת מאוד על האובדן שחוויתם”. "זה בסדר”, ביטל ג'וי את דברי בנפנוף יד. “חוץ מזה, הסושי שלנו מתקרר”. פרצתי בצחוק. “סושי לא מתקרר! הוא אמור להיות קר”!
הם צחקו ביחד איתי והאווירה התבהרה פלאים. השמש אפילו יצא בחוץ. “קחי את זה”, אמר לי ניל והושיט
לי כרטיס ביקור ששייך לחברת לינווד לעריכת מוזיקה בע"מ. “מספרי הטלפון של שלושתנו רשומים מאחור,
אם תצטרכי אותנו אי פעם”.
לקחתי כרטיס ביקור של וואטאשימה מכיסי הבגדים הרטובים שלי ביחד עם עט ורשמתי את מספרי שלי.
“תתקשרו גם אתם אלי אם תרצו אי פעם לדבר”, גיחכתי, נזכרת בפקודה של אמא להתרחק מהם. נו טוב,
ממילא אף פעם לא הקשבתי לה. הם ליוו אותי החוצה, עד שהנחתי את השקית עם בגדים הרטובים בתא המטען הקטן של האופנוע
והתנעתי. התרחקתי מהאחוזה, מרגישה למעשה דיי טוב. הלינוודים נכנסו לי ללב, ושאמא תלך לעזאזל; אם
אני רוצה להיות איתם בקשר, אני אהיה, ולה אין שום דרך להחליט עלי.

פרק ארבעה-עשר.

באמצע הלילה קיבלתי שיחה נכנסת. התעוררתי בעצבנות וראיתי שהשיחה הנכנסת היא מאנדי. “אני הולכת לקרקף אותך כשנתראה”! נהמתי עליו ונשכבתי חזרה על המיטה, מהדקת בקושי את הפלאפון
לאוזני. "כלומר, עכשיו”, הוא אמר, עירני לחלוטין. “ניקס במשבר”.
זה העיר אותי לגמרי. “מה זאת אומרת”? קפצתי. "מארסלו והיא רבו”, אנדי הסביר. “היא פה אצלי, בוכה את נפשה החוצה. בואי הנה מייד ותעזרי לה”.
"חצי דקה אני שם”, אמרתי וניתקתי. נשארתי עם החולצה הקרועה שלי ממחנה הקיץ של סוף כיתה ט,' ורק נעלתי כפכפים ויצאתי מדירתי. מייד הגעתי לדלת דירתו של אנדי, שלפתי את המפתח-ספייר שנתן לי
ופתחתי. ורוניקה ישבה, על הספה, פניה בידיה, שיערה המסודר והיפה בדרך כלל פרוע, ובגדיה מקומטים. "מה קרה”? שאלתי בתקיפות כשהתיישבתי מצדה השני של ורוניקה. כרכתי את ידי סביב גופה הרועד, והיא
מייד עברה לבכות עלי. שלחתי מבט תוהה לאנדי חסר האונים.
"ניסיתי להוציא ממנה מידע אבל היא מסרבת לדבר”, הוא משך בכתפיו.
"מה קרה, ניק”? שאלתי אותה, מלטפת את ראשי ומנסה לחמם את גבה הקר והרועד. "ה-הוא”… היא פלטה מבין היבבות. “כ-כעס עלי ש-שלא באתי א-אליו לפני י-יומיים כי היו לי צ-צילומים עם
א-אוריון ב-בלום”… "הוא מקנא”? שאלתי בפליאה. “זה לא מתאים לו”.
"א-אבל הוא י-יצא ממש מ-מניאק”! היא התלהמה והרימה את מבטה. עיניה היו אדומות ונפוחות, פניה מקומטים, והיא הסתכלה עלי במבט מתחנן. “א-אני חושב ש-שאני א-אפרד ממנו”…
זו הייתה הפתעה לא רק לי אלא גם לאנדי. “אבל את ממש אוהבת אותו”! הוא אמר בפליאה. "אני לא יודעת”, היא אמרה, מנסה להרגע. “היחסים בינינו כבר לא מדהימים שבועות”.
"נראתם לי בסדר גמור בכנס לפני חודש”, ציינתי.
היא משכה בכתפיה. “רבנו קצת גם אז, אבל”… היא נשכה את שפתיה. "אז את תיפרדי ממנו”? שאל אנדי, וכשורוניקה הנהנה והתחילה לבכות שוב, אנדי ואני החלפנו מבטים, לא
יודעים מה לחשוב. ביום למחרת ורוניקה עוד ישנה כשאני יצאתי לעבודה. רשמתי לה פתק קצר שיש אוכל במקרר אם היא מעוניינת, ויצאתי. כשהגעתי לעבודה הופתעתי לראות את מארינה ואת אוריון מתנשקים כאילו חייהם תלויים
בכך.
"מה הפסדתי”? שאלתי את דניאל, שהופיע לצידי. הוא משך בכתפיו. “היא יצאה איתו לדייט אתמול בלילה ומסתבר שהלך להם טוב”.
הנהנתי בהבנה. מבחינה מסוימת הם היו מתאימים, מרוב שהם היו הפכים; הוא היה חמוד וג'נטלמן,
כשהיא הייתה בריונית מטומטמת. שילוב נחמד. "היי, רוז”, אוריון התנתק ממנה וחייך לעברי. “טוב לראות אותך שוב”!
"כן”… מלמלתי. “גם אותך”.
"אתם מכירים”? מארינה שאלה בטון מנדנד. אוריון גיחך. “יצאנו לפני כמה זמן”, הוא קרץ לי בהחבא. “אבל זה לא הלך כל כך”.
"אה”, מארינה לא נראתה מרוצה, ומשום מה זה גרם לי לשמחה. כל אותו יום עבדתי קשה יותר מהרגיל, כי היו המון הזמנות, ובערב, כשסיימתי את המשמרת שלי, חזרתי
הביתה. ורוניקה כבר לא הייתה, והשאירה פתק שהיא בסדר, תודה רבה, ושהיא הלכה להפרד ממארסלו. תהיתי איך מארסלו יקח את זה. עד כה חשבתי שהוא לא אוהב אותה באמת וסתם מנצל אותה, אבל יכול
להיות שהוא באמת התאהב בה? לאחר מקלחת קצרה – שגרמה לי להתגעגע למקלחת באחוזת לינווד – הפלאפון שלי צלצל. מספר לא מוכר
היה על הצג, וכשעניתי, התפלאתי לשמוע את ג'וי מהצד השני. "במה זכיתי לשמוע את קולך היום”? גיחכתי אל תוך המכשיר תוך כדי קיפול הכביסה הנקייה בסלון. “רק
אתמול נפגשנו”. הוא גיחך חזרה. “זה בדיוק מה שגרם לי להתקשר”, הוא הודה. “חשבתי להזמין אותך איתי לסרט”.
קפאתי לרגע. “כאילו, בתור דייט”? חשש התלווה לקולי. יכולתי לשמוע אותו מרים גבה. “דייט בין ידידים, אם תתעקשי”.
"רק שנינו”? וידאתי.
"רק שנינו”. אישר.
"מתי”?

"עכשיו, אם בא לך. אין לי הרבה מה לעשות”. "אז התקשרת אלי כי שעמם לך”.
"את חדת עין”. "או חדת שמיעה. בכל אופן, אני פנויה עכשיו. כלומר, כשאסיים לקפל כביסה אני אהיה פנויה”.
"מעולה. אז אני אאסוף אותך בעוד שעה”. והשיחה נותקה. הסתכלתי על הפלאפון למשך חמש דקות שלמות, תוהה למה ג'וי רצה לצאת איתי. לא קניתי את התירוץ של ידידים – לא האמנתי בידידים בין בנים לבנות )אנדי לא נחשב כי הוא גיי( ולכן חשדתי שאולי יש משהו מאחורי זה. למרות שזה מוזר, כי לא נראה לי שאני ממושכת מספיק בשביל שמישהו חתיך
כל כך כמו ג'וי ירצה לצאת איתה. אולי בכל זאת יש דבר כזה ידידים. לאחר שעה הייתי לבושה בבגדים הכי רגילים שיש, כדי להראות לו שאני באמת מאמינה שזה לא דייט אמיתי: גרביונים שחורים, מכנסי ג'ינס קצרים וקרועים מעל, סריג ירוק כהה עם שרוולים מתרחבים ומגפיים
חומות ופרוותיות. את שיערי השארתי פזור ואפילו לא טרחתי למרוח איפור. מכונית מרצדס ספורט כסופה עם גג שיכול להפתח אבל היה סגור הופיעה מעבר לפינה ונעצרה מולי. “בניין יפה”, אמר ג'וי ברגע שנכנסתי למכונית וסגרתי את הדלת אחרי. “ידעתי שאת לא ענייה”.
"מכונית יפה”, חיקיתי אותו במעט לעג. “ידעתי שאתה לא עני”.
הוא גיחך. “יש דברים בגו”, קרץ לי. גלגלתי עיניים והוא החל לנסוע לכיוון הקולנוע. “אז מה שלומך היום”? ג'וי שאל, מחייך. הוא נראה טוב, עם
מכנסי ג'ינס משופשפים וסוודר שחור. שיערו היה טבול בג'ל, אך בטוב טעם. הוא גם הריח ריח של מקלחת.
"שלומי מצוין, ואתה”? עניתי בחיוך.
"עכשיו מצוין”, הוא שלח לי מבט רב משמעות. “אל תהיה אידיוט”, סטרתי לו קלות על ידו, מנסה להסתיר את הסומק הקל על פני. “אמרנו שאנחנו בדייט
של ידידים, אז תשתדל לא לפלרטט”.
"מצטער, מותק, זה בדם שלי”, הוא הפריח לעברי נשיקה. "תסתכל על הכביש, דביל”! צחקתי. “אני לא בחרתי לצאת איתך בשביל למות בתאונת דרכים”!
"תיקון קטן, את לא בחרת, את רצית את זה יותר מכל דבר אחר”, החיוך הזה שלו היה פלרטטני.
"מישהו כאן בטוח בעצמו”, נחרתי בבוז. "בגלל שמישהו כאן יודע ת'עבודה”, ג'וי קרץ לי שוב. גלגלתי את עיני בהפגנתיות. ביום האתמול כולנו היינו רציניים, ופתאום עכשיו אנחנו מתנהגים כמו ילדים בגן. אבל זה היה נחמד, והייתי חייבת להודות בפני
עצמי שנהניתי מזה. הגענו לקולנוע בסופו של דבר ויצאנו מהמכונית. ג'וי קנה לנו כרטיסים לסרט שנקרא "כלי המלאך," ואפילו
קנה לשנינו פופקורן גדול. לי הוא קנה אייס וניל, לאחר שהתחננתי שיקנה לי כי זה המשקה האהוב עלי,
והוא קנה לעצמו קולה. כשסיימנו לקנות, נכנסנו לאולם. התיישבנו במקומות שלנו באמצע האולם בדיוק,
במקום הכי טוב מול המסך. "אני ערכתי את הפסקול של הסרט הזה”, ג'וי חייך. “רציתי שתשמעי איך אני עובד”!
"אני בטוחה שזה יפה”, גיחכתי. “אבל תיכף נשפוט”. הסרט התחיל וכבר במערכה הראשונה הייתה מוזיקת רקע מותחת. התפלאתי שג'וי מסוגל לעשות משהו
שכזה.
אך כעבור כמה זמן, לג'וי ולי החל להמאס מהסרט והתחלנו לזרוק זה על זו פופקורן, כמו ילדים מפגרים. הוא דחף לי לתוך הפה פופקורן בכוח, ואני שפכתי קצת מהאייס וניל שלי על שיערו. שנינו צחקנו כל כך, עד
שלבסוף האנשים שישבו לצידנו קראו לסדרנים שיעיפו אותנו מהאולם. ואנחנו הועפנו החוצה.
"מעולם לא העיפו אותי מסרט קודם לכן”, צחקתי כל כך חזק כשהיינו בחוץ. ג'וי בעצמו צחק צחוק מתגלגל. “תמיד יש פעם ראשונה. וכדאי שתתרגלי לזה אם את הולכת להיות איתי”! צחוקי גווע כמעט מייד והשפלתי את מבטי. “חשבתי שזה דייט של ידידים”.
הוא נעמד מולי, גבוה ממני בראש. “היי”, הוא אמר ברוך, שברירי צחוק עדיין בקולו. “תודי שנהנית”.
מבטי היה נטוע ברצפה. “כמובן, אבל עדיין”…
לפתע הוא הניח אצבע תחת סנטרי והרים את ראשי כך שעיני נאלצו לפגוש בעיניו. “תקשיבי”, הוא אמר,
כאילו שיש לי ברירה. “אני יודע למה את לא רוצה להיות איתי”. הוא יודע? “את חושבת על השיחה שהייתה לי עם ניל כשאת 'ישנת' בכנס לפני כמה שבועות”.
כמעט והשפלתי את מבטי. “אולי”. הוא נאנח. “לא הייתי צריך בכלל לדבר על זה. אני מצטער. הכוונות שלי הן לא להגיע לורוניקה דרכך. אני
רק רוצה להתקרב אליך”. הרמתי גבה. “למה לך? אני לא כזאת מעניינת. אני בסך הכל ילדה עלובה שסתם אבזבז את הזמן שלך”,

צחוק נמוך בקע מחזי, כשחשבתי שאלו בדיוק המילים שבהם השתמשה סיינה לתאר לי למה שאני לא אצא
עם הלינוודים.
"את מעריכה את עצמך פחות ממה שאת”, ג'וי צעד לעברי כך שנוצר מצב שהוא מדביק אותי לקיר מאחורי, כולא אותי מבלי יכולת להשתחרר. “אתמול היה יום חזק בשבילי, ואני מעולם לא ראיתי מישהי שבוכה
בשבילי. את לא מבינה מה עשית לי אתמול”.
"מ-מ-מ-מ-מ-ה”? ממתי אני מגמגמת כל כך הרבה? תהיתי. ג'וי גיחך ולפתע מצחו היה על מצחי. “אני. חושב. שאני. רוצה. להיות. איתך”. הוא פירק את המשפט כאילו
אני ילדה קשת קליטה, ועצם את עיניו, חיוך עקום על פניו. פניו היו כל כך קרובות, נשימותיו דגדגו את פני,
ויכולתי לספור את הנמשים המועטים והבהירים שעל אפיו. "איך אתה יכול לדעת כבר שאתה רוצה להיות איתי כשנפגשנו שוב רק אתמול”? שאלתי, מנסה להבין מה
עובר בראש היפה שלו. חיוכו התרחב, ועיניו נפקחו, נצוץ מוזר שם, והוא הסתכל עלי באינטנסיביות ”.אני רוצה לנסות להיות איתך”, אמר. “רק לנסות. אני לא מבין למה את לא רוצה”, הוא קימט את מצחו. “אני לא מספיק טוב בשבילך”? רציתי לומר זה לו, זה לא אתה זו אני שעדיין מאוהבת במישהו שעזב אותי כאילו הייתי כלום. אך משום הרגשתי שרצוי שלא אומר כלום. “אתה יותר מידי טוב בשבילי”, זה לא מה שחשבתי, למעשה, אבל לפעמים יש יתרונות בלהקשיב לחלק מהשטויות שסיינה מדברת. “ואני אצטרך לחשוב על זה”.
התשובה הזו סיפקה את ג'וי והוא הנהן. “שאחזיר אותך הביתה”? הציע, ואני הנהנתי. כל הנסיעה הייתה שקטה מאוד, וכשהגענו הודיתי לו ויצאתי בדממה. הרגשתי משום מה אכזבה, על כך שלא לקחתי את ההזדמנות וניסיתי בכל זאת להיות איתו. אבל הפגיעה שלו בי גרמה לכל אחד שיצא איתי להיות איתי אך
ורק לשבועיים, כי הייתי תלותית, ודרשתי לדעת איפה הם כל הזמן.
באותו הרגע שחזרתי הביתה, הבנתי כמה דברים לגבי, והכל ביום אחד. הדבר הראשון, היה שרציתי שמארסלו וורוניקה יפרדו לטובת ורוניקה, כי מארסלו הוא בן אלף שלא מגיע לו
אותה.
הדבר השני, היה שהייתי כמו אמא שלי כלפי, רק אני כלפי מארסלו.
והדבר האחרון שגיליתי עלי, היה שאני פשוט בן אדם נוראי. ובאותו הרגע שהמחשבות הללו עלו לראשי, הוצאתי מהמקרר הקטן שלי את בקבוק הוויסקי המשובח
ביותר שלי, שאני שומרת רק לאירועים מיוחדים, ושתיתי עד שאיבדתי את ההכרה.

פרק חמישה-עשר.

"נפרדנו”. ורוניקה ואני ישבנו בבית הקפה "מקסמית”' של משפחתו של אנדי, ואנדי ישב איתנו כיוון שהיה בהפסקה
שאחותו נתנה לו. ורוניקה נראתה מהממת, כמו תמיד, כי לפחות הפעם היא הייתה מאורגנת ומטופחת. השעה הייתה שעת אחר הצהריים חביבה, ואני סיימתי את העבודה מוקדם יותר כך שיכולתי להפגש עם
חברי הטובים.
"איך זה קרה”? שאלתי ולגמתי מהשוקו החם שלי. היא נאנחה. “באתי אליו הביתה, והוא אפילו לא הצטער על מה שאמר לי בריב שלנו, אז אמרתי לו שנמאס
לי ושאני רוצה להפרד. הוא אפילו לא עפעף כשיצאתי משם בסערה”. "עשית את הדבר הנכון ניק”, אמר אנדי ומשך בכתפיו. “לפעמים יש יתרונות בלהיות גיי, אתן יודעות. ככה אתה יכול לנחש מה השני חושב כי הוא מאותו המין שלך. מזל שג'יימי כל כך קל לקריאה”.
"היחסים המדהימים שלך עם ג'יימי לא מעניינים אותנו עכשיו, אנדרה”, אמרתי ושלחתי לו מבט מזהיר.
“ורוניקה כאן צריכה עזרה”.
"אני חושבת שכדאי שאהיה רווקה לכמה זמן”, ורוניקה חשבה בקול רם ולקחה לגימה מהקפה ההפוך שלה.
“אני לא מעוניינת בחבר כרגע. יקח לי זמן להתגבר על מארסלו”.
"את לא בוכה”, אנדי ציין. “מדוע זאת”? ורוניקה משכה בכתפיה. “בכיתי כל הלילה הקודם, ואני לא מעוניינת לבכות עוד. חוץ מזה, אני סיפרתי לכם
על חיי האהבה שלי. עכשיו תספרו לי על שלכם”. היא שלכה לנו מבט ירוק ויוקד. "כמו שרוסאנה הדגישה קודם, היחסים המדהימים שלי עם ג'יימי לא מעניינים”, הוא צטט בלעג מעט ושלח
לי חיוך של ניצחון. “אז למה שאת לא תספרי לנו, רוז”? נאנחתי. “לפני יומיים פגשתי שוב באחים לינווד”, הודעתי להם. “מסתבר שיש להם עוד חצי-אח גדול מהם
בשנתיים, בגיל של מארסלו, ודיברנו”.
"איך פגשת אותם”? שאל אנדי בתמיהה. משכתי בכתפי. “הם הזמינו סושי מוואטאשימה. בדיוק כשהגעתי אז החל לרדת גשם וניל הציע שאשאר אצלם עד שהגשם יפסק. הוא אפילו נתן לי להתרחץ באמבטיה המלכותית שלהם ונתן לי בגדים”.
"נו, ומה היה”? ורוניקה דחקה בי לדבר. "הם סיפרו לי את סיפור חייהם, ואז נתתי להם את מספר הטלפון שלי והם את שלהם – “ התחלתי לומר
אבל ורוניקה כבר קטעה אותי.
"יש לך את מספרי הטלפון של הבחורים הכי חתיכים בהיסטוריה”!? היא כמעט צרחה.
"תירגעי, ורו”! השתקתי אותה. “אל תאמרי את זה בכל רם”! "אבל זה בהחלט הישג”, שרק אנדי. “במיוחד בשבילך, רוזי”.
"אתם לא רוצים לשמוע את ההמשך”? התעצבנתי. “או שבא לכם למחוא לי כפיים על כך שהשגתי מספרי
טלפון של בנים”?
הם השתתקו ואני המשכתי. “בכל אופן, אתמול ג'וי ואני יצאנו לדייט ידידותי והוא הציע להיות… כלומר, לצאת איתי באופן רומנטי והכל”… נשכתי את שפתי. “אבל אמרתי לו שאני כרגע לא יודעת ושאני צריכה
לחשוב על זה”.
"את סתומה”, אנדי פסק.
"ומפגרת”, ורוניקה אמרה מייד אחריו. "הבחורה הכי דבילית בעולם”.
"מטומטמת”. "אינפטנטילית”.
"סיימתם”? התרגזתי. “או שבא לכם לקלל אותי עוד קצת”?
חברי נאנחו בהתאמה. “אם היית קצת יותר חכמה, רוז”… ורוניקה צקצה בלשונה.
"רוז”? קול מוכר נשמע ושלושתנו הרמנו את מבטנו. פגשתי בעיניו המופתעות של אוריון בלום.
"אוריון”? שאלתי, כמעט בבהלה.
"מה שלומך”? הוא שאל, חיוך על פניו.
"אני בסדר, ואתה”? שאלתי חזרה, מתעלמת ממבטיהם מלאי המשמעות של ורוניקה ואנדי. "אני בסדר, אני בסדר”, הוא צחק. “חשבתי על זה, את יודעת, ואולי תרצי לצאת איתי שוב פעם”? הוא
הסתכל עלי בהזמנה.
"אוריון”… היססתי. "תני לי עוד הזדמנות”, הוא אמר בחיוך קטן ומבויש. “רק עוד פעם אחת. אם לא תרצי בי, אני אתן לך

ללכת”. נשכתי את שפתי ופגשתי במבטה של ורוניקה, שהנהנה נמרצות. נאנחתי. “בסדר”, אמרתי והסתכלתי עליו
חזרה. “מתי אתה רוצה”?
"נפגש בבית הקפה 'נייטמייקר' ברחוב שלושים ושש בשעה שמונה”? אוריון הציע בהתלהבות מרובה, וכשהנהנתי הלך משם. כשיצא מטווח ראייתי, נזכרתי שראיתי אותו עם מארינה לפני יומיים. הם אמורים
להיות ביחד, לא? יכול להיות שהם נפרדו?
"אז יש לך דייט היום”, אנדי קרץ לי. "ואני כבר מתחרטת על שהסכמתי”, הודיתי ושלחת מבט מעוצבן לורוניקה. “תודה רבה לך”.
"אוף איתך! תגידי תודה שיש לך עם מי לצאת”! היא התרזה והניפה את שיערה בהפגנתיות. "את יודעת שכולם היו מעדיפים אותך על פני, ורו”, ציינתי. “ולא חסרים בחורים שרוצים אותך”.
היא גלגלה את עיניה. “שיהיה לך בהצלחה, בכל אופן”. "למען האמת, השמועות על כך שהוא מטורף עדיין לא שכחו”, אנדי מלמל. “אולי הוא באמת קוקו”… "אל תהיה אידיוט, אנדרה”, ורוניקה גלגלה את עיניה. “הוא בסדר גמור. הפפארצי סתם מחפשים תירוצים
ללמה להכפיש את שמו של הדוגמן העולה”. "יש לי כאב ראש”, גנחתי ביאוש. “אני חושבת שאלך הביתה להתארגן. ולא, ורוניקה, את לא הולכת
להלביש אותי כאילו אני בובה”.
ורוניקה השפילה את מבטה בעצב, ואז הרימה אותו שוב ועשתה את עיני הכלבלב המתוקות שלה,
שגורמות לי להנמס כל פעם מחדש.
"ורו”… מלמלתי, כשעיניה הירוקות הכלבלביות גרמו לליבי להתכווץ. "תני לנו לבוא איתך”, אנדי לחש לי אל תוך האוזן כמו היפנוזה. “תני לנו לבוא איתך”…
"אוך אתם זוג קרציות”! התפרצתי. “ולך יש עבודה”! יריתי אל אנדי. הוא משך בכתפיו. “תמיד יש יתרונות בכך שאני עובד בבית הקפה של המשפחה”.
ותוך רבע שעה היינו בדירתי. השניים הלבישו אותי בשמלה לבנה שאני חושבת שהפעם האחרונה שלבשתי אותה הייתה לבת-מצווה של חברה יהודיה שלי לפני שש שנים. קראו לה האנה, אני חושבת. בכל אופן, זו הייתה שמלה שמכווצת בחזה ומתנופפת מיידאחרי. נעלתי נעלי עקב לבנות ישנו של ורוניקה, ושיערי נאסף לפקעת אלגנטית. אנדי מרח לי איפור – הוא אשף בזה, מסתבר – ולאחר מכן ורוניקה הלבישה מעל שמלתי
מקטורן אדום ויפה. "אני שונאת אתכם”, הודעתי לשניים שהסתכלו עלי כמו אבא ואמא מאושרים מביתם הקטנה שיוצאת לעולם
הגדול. “אני נראית לא אני”. "זאת המטרה, חומד”, אנדי גלגל את עיניו. “לכי תשיגי אותו, לביאה”!
"אוף, תסתמו”! התרגזתי. ורוניקה הסיעה אותי לדייט )כי שנאתי לנסוע על אופנוע עם שמלה( ולאחר שהורידה אותי נעלמה מעבר
לפינה עם הפז'ו השחורה שלה. נאנחתי ונכנסתי פנימה. אוריון כבר היה בפנים, יושב בשולחן על יד הקיר, ואני הגעתי אליו והתיישבתי מולו. הוא סקר אותי במבט
מוזר ואמר, “את נראית טוב”. "תודה”. אמרתי, ונאנחתי. “אמרנו שננסה, זוכר”?
"אל תדאגי, אני מבטיח לך שלא תתחרטי”, הוא צחק בשקט. למען האמת, הדייט היה לא יותר מאשר חביב. הוא היה נחמד ושרמנטי והכל, אבל שוב, לא היו שום ניצוצות. הרגשתי כאילו זה דייט יבשושי. הוא היה בחור נחמד והכל, אבל לא הרגשתי שום כימיה או משיכה
אליו. תהיתי אם גם הוא לא מרגיש… או אולי כן? לפתע נשמעה צרחה, שגרמה לכל הראשים במסעדה להסתובב לאזור מקורה. “את”! נבח קול מוכר
מרחוק, ולפתע ראיתי את מארינה דוהרת לעברנו, שיערה מחושמל ופניה היפות מכוערות מרוב זעם. “מה
את חושבת שאת עושה עם החבר שלי”!?
"תסלחי לי”? שאלתי באי-הבנה, ושלחתי מבט שואל לאוריון, שנראה כאילו הוא רוצה לקבור את עצמו.
"אוריון”! היא נבחה. “תסביר לי מה לעזאזל אתה עושה”!
"תפסיקי, מארינה”! הוא צעק ונעמד על רגליו. אני לא חושבת שראיתי אותו מאבד שליטה קודם לכן.
“נפרדתי ממך כבר אתמול! אני לא מעוניין בך”! "ובלבקנית האנוקרטית הזאת אתה מעוניין”!? היא צעקה חזרה. “מה אתה חושב שאתה”!?
הפעם אני רציתי לקבור את עצמי. כל הסועדים והעובדים במסעדה צפו במחזה בכליון עיניים, כאילו זו
ההצגה הכי טוב בעיר. או שלא. "לא בא לי עליך, רוסיה מפגרת”! הוא התרתח ונהפך אדום. “אני בקטע של איטלקיות”!
"אל תקרא לה מפגרת, אוריון”! התערבתי ברוב טיפשוטי ונעמדתי גם אני. “העובדה שהיא רוסיה לא קשורה

לריב המטומטם הזה בכלל! ועכשיו, למה אתה הצאת לי לצאת אם כבר יש לך חברה”?
"כי אני לא רוצה אותה”! הוא התיז ולפת את כתפי. “אני לא יכולתי להפסיק לחשוב עליך מאז הדייט שלנו!
הנשיקה ההיא הייתה מדהימה! את הבחורה של חיי! היחידה בשבילי”! המילים היו כמו סטירות על הפרצוף. אלו היו המילים שרציתי שהוא יאמר לי, ושלעולם לא אמר. אלו היו
מילים שרציתי לשמוע בפעם הראשונה ממישהו שאני אוהבת. ממנו.
"תעזוב אותי”, סיננתי, ואחיזתו התהדקה על כתפי. “תעזוב אותי, אוריון! אתה מכאיב לי”! צעקתי. "תעזוב אותה, חתיכת בהמה”! מארינה נחלצה לעזרתי. יכול להיות שנגעתי בליבה כשהגנתי על ארץ
מוצאה? “ותחזור אלי! מה מעניין בה כל כך”? או שלא. אוריון החל לנענע אותי ואחיזתו ממש התהדקה. למה אף אחד לא עוזר לי? למה הם נותנים לו להכאיב לי
ככה?
ואז משהו קרה. כמו בהילוך איתי, אוריון הרפה מכתפי והוטח לאחור על הרצפה, ידיה של מארינה חסמו את פיה כדי לבלום
צעקה, ויד חסמה את ראייתי והידקה את ראשי אל חזה שרירי אך רך, שמשום מה היה מוכר לי מאיפשהו. "תתרחק ממנה”, קול נמוך ומוכר נהם. “לא שמעת על המשפט 'אסור להרביץ לבנות”?'
"מי אתה”? קולו של אוריון נבח.
"מישהו שאתה לא רוצה להתעסק איתו, סוטה”, המושיע שלי אמר, וקול קטן בתת הכרה הודיע לי מי זה, אך סירבתי להאמין, למרות שהתחלתי להכנע… לפתע הוא הוביל אותי החוצה מהמסעדה – הרגשתי את הרוח על פני – ואז היד הוסרה מפני. באותו הרגע הבנתי שקפאתי, אבל אז הפשרתי והסתובבתי לאחור
בהתרגשות, מצפה לראות את מי שחשבתי שזה היה.
"קאר – “ התחלתי לומר, מרגישה את ההתרגשות מפעפעת בורידי ועורקי, וכשראיתי מי זה היה, התאבנתי.

פרק שישה-עשר.

ג'וי עמד מולי, מחייך חיוך מהוסס. הלב שלי צנח. “ג'וי”? שאלתי כמעט בחוסר אמון. “אתה.. הייתי בטוחה
שזה”… קולי גווע על שפתי. "מצטער”, הוא אמר בהתנצלות מעושה בקול שונה להחריד מקולו של המושיע שלי, וחיוך מגחך הופיע על
פניו. “מאוכזבת”? "לא”! מיהרתי להכחיש. “כלומר.. אני… אתה הצלת אותי”?
הוא משך בכתפיו ולרגע ראיתי היסוס בעיניו עד שאמר, “כן, זה הייתי אני”, בקול עמוק שהיה דומה מעט
לקול הקודם. נשמתי לרווחה. זה לא היה הוא אחרי הכל. "אני מבינה”, אמרתי וחייכתי לעברו. “תודה. הצלת אותי שם”. "על לא דבר”. הוא אמר. “רוצה שאסיע אותך הביתה”?
הנהנתי ונכנסתי אל מכונית הספורט הכסופה שלו. האכזבה כרסמה בתוכי ללא מעש, אך אני התעלמתי
ממנה ככל האפשר. ג'וי התניע, והסיע אותי חזרה הביתה. "אתה רוצה לעלות אלי”? שאלתי אותו. “אני חייבת לך כוס קפה לאות תודה, אני חושבת”.
הוא גיחך. “אני אשמח”. עלינו אלי הביתה וכשנכנסנו הלכתי להכין לו כוס קפה. “אז מה עשית שם”? שאלתי, ולפתע זוג זרועות
שריריות נכרככו סביב גופי מאחור.
"ריגלתי אחריך”, הוא לחש אל תוך אוזני ושפתיו דגדגו את העור שבאוזני וגרמו לעורי לסמור ולפני להסמיק.
"ועכשיו באמת”? קפאתי במקומי, ולא שמתי לב שהקפה כבר היה מוכן במכונה. "זה בית הקפה שאני הולך אליו באופן רגיל בשביל לעבוד לבדי”, הוא המשיך ללחוש אל תוך אוזני, וקולו הצטרד והפך לסקסי פתאום. “ואת היית שם במקרה”. ידיו התהדקו סביב מותני. לרגע הרגשתי עירומה
מולו בשמלה הדקיקה שלבשתי.
"ת-תעזוב אותי”… מלמלתי, רועדת מעט ממשהו לא ברור. "את רוצה שאעזוב”? הוא שאל וסובב אותי כך שפני היו מול פניו. החיוך העקום שלו גרם לליבי להחסיר
פעימה. "אני – ” התחלתי לומר אבל הוא כבר הצמיד אותי לקיר, הצמיד את שפתיו לשלי ומנע מקולי לצאת. גופי
נענה ברצון, בניגוד למה שמחשבותי צעקו, וכרכתי את ידי סביב צווארו. הוא נישק אותי כאילו אין מחר, ואני,
לפליאתי המרובה, נישקתי אותו באותה תשוקה והתלהבות. ידי חפרו בשיערו, וידיו שלו טיילו על גבי,
מעבירים בי רעידות, ומגיעות אל רוכסן השמלה.
עם אוריון לא היו לי ניצוצות. עם ג'וי זה היה הרבה יותר מניצוצות. שנים שלא הרגשתי ככה בגלל נשיקה.
ואני בכלל לא אהבתי את ג'וי! הוא פשוט היה… מעולה. כשהרגשתי שהוא מתחיל לפתוח את הרוכסן כמעט השתנקתי. “ג-'ג'וי”… מלמלתי בין הנשיקות. “אני לא”…
"סליחה”, ידיו ירדו חזרה לגבי התחתון. “לא אדחף את זה”. אבל הוא המשיך לנשק אותי ללא שום הקלה;
ועם זה לא היה לי איכפת. רק שלא ינסה להפשיט אותי בדרך. אני לא יודעת כמה זמן עמדנו ככה, מתנשקים. כשסוף כל סוף התעשתתי, התנתקתי ממנו. אך הוא לא הפסיק והתחיל לנשק את צווארי באופן שבטח ישאיר סימן. “ג'וי”… גנחתי, בעוד ראשי נפל לאחור. “אני
צריכה להבין”… התנשפתי והזעתי כמו שהרבה זמן לא קרה לי.
"מה”? קולו היה עמום והוא הידק את חיבוקו. "מה… המצב… בינינו”… בקושי יכולתי לדבר. הסומק על פני כבר היה מודגש והרגשתי שגופי זועק מרוב
עונג. אבל הייתי חייבת להפסיק, כדי לנסות ולהבין מה לעזאזל קורה. ג'וי, תודה לאל, הפסיק והסתכל עלי בעיניים החמות האלה שלו, שזהרו באופן שלא ידעתי לפרש. הוא חייך
בשביעות רצון, ונראה סקסי יותר מאי פעם. בטח פני כבר דמו לעגבניה.
"רוצה לנסות”? הציע ג'וי.
"אני”… נשכתי את שפתי. "תעזי, רוז”, הוא לפתע נראה מיואש והתרחק ממני כמה צעדים, מה שגרם לגופי להרגיש שהוא רוצה אותו חזרה, קרוב אלי. “בבקשה לפחות תנסי! לא בקשתי ממך להנשא לי, בסך הכל אני רוצה שננסה! אני בטוח
שהרגשת את מה שאני הרגשתי בנשיקה הזאת”. מבטו היה חודר וגרם לי לרעידות בלתי פוסקות.
תעזי, רוז… תעזי, רוז…
"בסדר”. פלטתי ועיני התרחבו בבהלה ותמיהה מעצמי. היי, הסכמתי לצאת עם אוריון, אז למה לא עם ג'וי?
כי ג'וי טוב יותר. כי אני נמשכת לג'וי. כי אני מפחדת מהמשיכה הזאת.
"באמת”? ג'וי נראה כאילו הקדימו את חג המולד או משהו. “אז אנחנו עושים את זה”? השפלתי את ראשי ונטעתי את מבטי ברצפה. “אל תגרום לי לחזור על זה, אידיוט”. מלמלתי ולפתע הוא

חיבק אותי, מצמיד אותו על גופו השרירי. ידי אוטומטית נכרכו סביבו, מהדקות אותו כמה שאפשר אלי. בסופו של דבר, הוא ישן אצלי, כי כבר היה מאוחר ולא היה לו כוח לחזור הביתה. הזהרתי אותו שלא ינסה
לעשות שום דבר – גם ככה זה צעד ענק לזוג שרק התחיל לנסות להיות ביחד -והוא הבטיח שיהיה ילד טוב.
לא הייתה לי ברירה אלא להאמין לו. כשנכנסנו למיטה, הוא היה לבוש בג'ינס שלו )כמעט סטרתי לו שהם היו בחצי הדרך למטה ואמרתי לו שלא ישן איתי בבוקסר( וחזהו היה חשוף ומדהים, כמעט נוצץ, עם עור הזית שלו. אני לבשתי את החולצה
הקרועה שלי של הפינק-פלויד ומכנסי טרנינג שחורים, מנסה לשמור על עצמי שאהיה כמה שפחות חשופה,
כדי להקל עליו ועלי. בבוקר, כשקמתי, לקחו לי כמה שניות להבין שג'וי, במהלך הלילה, כרך את זרועותיו סביב והצמיד את גבי אל חזהו. הוא היה כמו שמיכת פליז בנוסף לשמיכת הפוך – ולא ממש שנאתי את זה. למעשה, הרגשתי
מדהים כשהיינו כך. "ג'וי”? מלמלתי. “צריך לקום”…
הוא נהם אל תוך גבי באי שביעות רצון.
"נו, אל תהיה דפוק”… מלמולי לאט-לאט דעכו והעייפות גרמה לי לרגע לעצום את עיני…
עד שלפתע השיר של הפינק-פלויד, ששימש לי כשעון מעורר, החל לצלצל. זה העיר את שנינו. "הלו, הלו, הלו, איז דר אניבאדי אאוט דר”… ג'וי זמזם בעמימות כשקם מהמיטה והחל להתלבש. יצאתי גם
אני מהמיטה בקושי והסתכלתי על הגבר המושלם שמולי לובש את חולצתו. ”"אל תסתובב לאחור”, נהמתי בעייפות. “אני הולכת להתלבש”. "אני הולך להציץ”, הזהיר. “אחרי הכל, אני גבר”.
"אם אתה הולך להציץ, אני אפרד ממך”.
“ – אבל"
"אל. תציץ”. אחרי זה הוא סובב את גבו בשילוב ידיים זעפני, כמו ילד בן חמש שננזף על ידי אימו. גיחכתי ושלפתי מהארון ג'ינס וסוודר פשוטים. לאחר שלבשתי אותם, נעלתי את המגפיים השחורים האהובים עלי ואז
הוריתי לו להסתובב.
"גם אם תלבשי פח זבל את תיראי טוב”, ג'וי אמר וליבי החסיר פעימה. הוא חושב שאני יפה?
הוא שם לב להבעת פני המופתעת וגיחך. “זה מה שהיית רוצה לשמוע, לא”? הוא קרץ.
"חתיכת דביל”! סטרתי לו על היד. “אל תצחק עלי”! "אתמול היית יותר יפה בשמלה הלבנה והבתולתית שלך”, ג'וי צחק. “עכשיו את נראית כמו ג'יפה”.
"גם כן בן זוג, לא יודע לפרגן”… המהמתי ואספתי את שיערי לקוקו נמוך. "את יודעת שאני מת עליך”, הוא אמר וכרך את ידיו סביבי מאחור בשיא הטבעיות, כאילו אנחנו ביחד כבר
שנים. "איך אתה יודע את זה”? שאלתי אותו והתנערתי מחיבוקו. “אנחנו לא מכירים הרבה זמן”.
עיניו נצצו. “אני מרגיש את זה”.
"אתה צריך ללכת למגלה-רגשות. הוא יסביר לך מה אתה מרגיש”. מרחתי מעט איפור תוך כדי השיחה. "את אוהבת להתווכח על כל דבר”, הוא קבע עובדה וגיחך. שוב. “למה את לא יכולה להסכים על משהו אחד
שאני אומר”?
"כי אני טיפוס כזה”, הוצאתי לו לשון ולפתע הוא היה מולי, מכניס את ידיו לכיסי הג'ינס שלי. "יש לי עוד הרבה מה ללמוד עליך, אם ככה”, הוא אמר והצמיד את שפתיו לשלי. וכמובן שגופי הטיפש נענה
ברצון רב מידי. כשראיתי שהשעה היא כבר שמונה ואני לא בעבודה, דחקתי בג'וי שאנחנו צריכים ללכת. הוא הסיע אותי לעבודה, ומשם המשיך לעבודתו שלו, לא לפני שנישק אותי עוד פעמיים לפחות. אני לא חושבת שהיה לי
בוקר כל כך… איטנסיבי. לא בשנתיים האחרונות, בכל אופן.
"בוקר טוב”! אמרתי בהתלהבות כשנכנסתי אל וואטאשימה. דניאל חייך לעברי.
"מישהי כאן מאושרת”, הוא ציין. “מה המאורע”?
"אמממ”… גיחכתי. “חבר”? "מזל טוב”! הוא צהל ונתן לי חיבוק. “חיי האהבה סוף-סוף משגשגים”?
משכתי בכתפי. “זה בהחלט הולך בכיוון הזה”! פלטתי מבלי לחשוב ואז מיהרתי להוסיף, “בלי לפתוח פה
לשטן, כמובן”… כל יום העבודה עבר עלי במהירות. ג'וי התקשר באחת השעות והודיע לי שיאסוף אותי מהעבודה ושנלך לבית קפה שהוא מכיר, ובדיוק כפי שהבטיח, בשעה שבע הוא עצר מול וואטאשימה, מכוניתו הכסופה מנצנצת בחשכה. נכנסתי פנימה בספונטניות אין קץ והרגשתי שמחה מבעבעת בי ברגע שדמותו המדהימה

של ג'וי נגלתה לעיני.
"מה שלומך, חברה”? שאל, ונישק את אפי לפי שהתניע. "הכל בסדר, חבר”, חייכתי. “איך עבר עליך יום העבודה”?
"בסדר גמור”, הוא צחק ופנה בפנייה ימינה. “הדיסק של ורוניקה כבר מוכן, ומחר ההשקה”.
"אני באה מחר”, הודעתי לו. “ורוניקה הזמינה אותי”. "בואי איתי”, ג'וי הציע לפתע, מלכסן לעברי מבט. “אני צריך בת-זוג, את יודעת”. נשכתי את שפתי. “הייתי שמחה, אבל כבר הבטחתי לורוניקה – “
"ואם אני אומר לך שאני אארגן לה בן זוג שהיא לא תשכח לעולם”? הוא קטע אותי בחיוך קטן ותחמני.
"אז אתה יודע שהיא נפרדה ממארסלו”, קבעתי עובדה. "קצת קשה שלא, כשהיא יללה עליו כל ההקלטות”. "היא כל כך מסכנה. אני יודעת איך זה מרגיש”…
הגענו בסופו של דבר אל בית הקפה שלא הכרתי, ושם הדייט עבר עלינו בשלווה. לג'וי היה הרבה יותר פלפל מאשר לשאר הגברים שיצאתי איתם )אולי חוץ מאחד, אבל השתדלתי שלא לחשוב עליו( והערב עבר
עלינו, או לפחות עלי, בנעימים. צחקתי כל כך הרבה מסיפורים שהוא סיפר לי על העבודה המטורפת שלו, וכל הזמן שאכלנו ושתינו הוא מצא הזדמנויות לגעת בידי בחמימות, או להחליק אצבע על לחיי, כאילו הוא
לא יכול לעמוד בפיתוי, ואני חייבת להודות שליבי לא הפסיק לפעום במהירות כל הערב. הזמנו בתור מנה אחרונה עוגת גבינה טעימה במיוחד, והוא התלהב ואכל אותה בטירוף. “זו העוגה הטעימה עלי”! הוא אמר בהתגוננות כשצחקתי עליו. היו לו לכלוכים סביב הפה, ממש כמו לילד קטן, ואני פלטתי אנחה ולקחתי מפית וניקיתי מעט מהלכלוך על פניו. הבעתו הצוחקת של ג'וי נהפכה רצינית פתאום, ומבטו נעשה לא ממוקד, בוד שאני ניקיתי את פיו. לפתע כף ידו החמימה נגעה בלחי הקרירה )שלא שמתי לב לכך עד שהיד הרותחת שלו נגעה בפני( ועיניו לכדו את עיני במבט הזה שלו, שלא יכולתי להבין מה לעזאזל הוא אומר. “רוז”… הוא מלמל, שפתיו יבשות, עיניי השוקולד שלו מביטות בי בחודרנות, ושיערו הברונטי נוצץ
מהג'ל המועט שטבל אותו בו. הזיפים על פניו גרמו לי להדלק, ולפתע שמתי לב שיש לו אפילו נקודת חן
קטנה מעל הגבה…
"שנזמין חשבון”? שאל לפתע, חיוך מגחך על פניו. הזעפתי פנים והנהנתי בנוקשות. מה זה היה עכשיו? בחנתי אותו? למה שאעשה דבר כזה? מה לעזאזל יש בג'וי לינווד שלא היה באוריון, או בדון, או בביל, או
בדייויד…
התשובה הייתה כל כך פשוטה, שהמודע לי סירב לקבל, אך התת-מודע ידע בודאות.
הוא מזכיר לי אותו.

פרק שבעה-עשר.

כעבור כחצי שעה ג'וי ואני היינו בדירתי שלי. נכנסנו במהירות אל דיירתי והמשכנו איפה שעצרנו במסעדה. התיישבנו על הספה, שמנו סרט בטלוויזיה, ורובו בכלל לא הקשבנו או הסתכלנו. התכרבלתי לצידו והוא נישק את מצחי, אפי, סנטרי, פי וכן הלאה. ידו טיילה על צווארי וגרמה לי לצמרמורת, ובשלב מסוים הוא
התחיל לנשק את עורפי. "היי, לא שמתי לב שיש לך קעקוע”, הוא אמר כשראה את קעקוע הכוכב השחור הקטן על ערופי, בקו שיערותי, שתמיד מוחבא תחת רעמת שיערי המתולתל. “מתי עשית אותו”?
"כשהייתי בת שש-עשרה, ביום ההולדת שלי”, עניתי. “הבטחתי שבכל יום-הולדת אני אכאיב לעצמי ואעשה
משהו כואב. זה היה מה שעשיתי”.
"וביום הולדת של גיל שבע-עשרה ושמונה-עשרה”? ג'וי שאל בהתלהבות. "החורים באוזניים”, אמרתי והראיתי לו את אוזני המחוררות. “המסורת התחילה בגיל שתים-עשרה, ועכשיו
יש לי אוזני 'גבינה צהובה' כמו שורוניקה אוהבת לקרוא להן”.
"אני אוהב את זה”, הוא מלמל ונישק את מקום הקעקוע שלי, שגרם לי לרעוד ולהסמיק קשות.
"אתה לא יכול לנוח שנייה מבלי למזמז אותי”, ציינתי בהתנשפות.
"פשוט כל כך כיף לגעת בך”, הוא גיחך.
"זה נשמע סוטה”. "זאת אשמתך”. "אשמתי מה”? "שאני סוטה”.
"אל תהיה אידיוט, ג'וי”. "אבל אני כבר אחד, אז זו קצת בעיה”.
"אוף איתך”! "איך אני אוהב שאת מתעצבנת עלי”.
שילבתי את ידי בהפגנתיות והוא צחק והצמיד את שפתיו אל פי. כמובן שלא יכולתי לעמוד בפני הרצון לנשק את האל הזה מולי ומייד כרכתי את זרועותי סביב צווארו. הוא נענה ברצון והתמזמזנו ככה כמה זמן עד
שדלת דירתי נפתחה. התנתקנו זה מזו בשביל להפנות מבטים המומים אל ורוניקה ואנדי שעמדו בפתח.
"טוב, מסתבר שאנחנו מפריעים”, אמר אנדי וחייך בערמומיות.
"רוז”? ורוניקה ניסתה להבהיר את הסיטואציה.
"אממ… היי ניקס”, חייכתי אליה בהיסוס. “תכירי, טוב, את מכירה אותו”… קולי דעך.
"אתם ביחד”? היא שאלה כמעט בחוסר אמון. "אכן כן”, ג'וי חייך והצמיד אותי אליו ברוכשנות. “היא שלי”!
"אני לא שלך, סתום”, הוצאתי לו לשון והחזרתי את מבטי החושש אל ורוניקה ואנדי, שנראו פתאום מרוצים. "מזל טוב”! הם צעקו בתיאום וקפצו על ג'וי ועלי בחיבוק. אנדי סקר את ג'וי, שמתי לב, מלמטה למעלה
וההפך, וורוניקה צחקה, כמבינת עניין. "ממתי”? היא שאלה אותי, מבטה תמה. “אתמול היית בדייט עם אוריון… לא”?
"טוב, קרו כמה דברים”, ג'וי ענה במקומי. “ויצא שאוריון מטורף כמו שכתוב בשמועות ואני נחלצתי לעזרה”.
"אז החלפת אוריון בג'וי, הא”? אנדי קרץ לי. הוא מדבר עליהם כאילו אני מחליפה זוגות גרביים. לבסוף, לאחר הסתערותם של אנדי וורוניקה, הם הלכו, תודה לאל, לאחר שסיפרתי לורוניקה שאגיע
להשקה שלה עם ג'וי. “אני אביא לך את הדייט שלך כבר מחר”, ג'וי הבטיח לה, והיא הסתפקה בכך.
"את מי באמת אתה מתכנן להביא לה”? שאלתי אותו כשהיינו שוב רק שנינו. "את טרוי”, השיב במשיכת כתפיים. “הוא פנוי, והוא אוהב נשים יפות. עוד סיבה טובה למה לקחתי אותך
לפני שהוא הפעיל את קסמו עליך”. "לא נראה לי שהוא היה עושה דבר שכזה”, אמרתי בידענות. “אני לא מספיק יפה בשבילו”.
"נו טוב, את יפה מספיק בשבילי”, ג'וי קרץ לי והמשכנו מהיכן שהפסקנו. ביום למחרת לקחתי יום חופש מוואטאשימה )לצערי הייתי אמורה לעבודה, ונאלצתי לבטל ברגע האחרון את המשמרת שלי( והתארגנתי הכי יפה שיכולתי לקראת ההשקה. לבשתי את החצאית הלבנה-צהובה שהפעם האחרונה שלבשתי אותה הייתה לפני שנה, מעליה חולצה ירוקה ויפה, ונעלתי נעליים עם עקב קטן בצבע כסף. כשג'וי בא לאסוף אותי, הוא לא יכול היה להתיק את עיניו ממני כל הנסיעה לאירוע, ואני הייתי
סמוקה. "אתה מוכן להפסיק”? שאלתי בלחץ כשהגענו לאולם בו האירוע מתקיים. “אני מרגישה כאילו אתה מנסה
להפשיט אותי עם המבטים האלה שלך”!

"הו, בהחלט הייתי רוצה”… הוא מלמל וקיבל סטירה. נכנסנו אל האולם, יד ביד, ומייד טרוי הדביק אותנו. “שלום-שלום לאוהבים הטריים”, אמר בקריצה רבת
משמעות שגרמה לי להסמיק.
"הדייט שלך נמצאת שם, טרוי”, ג'וי הביע עם ראשו על ורוניקה, שהייתה לבדה בשמלה כסופה מהממת,
וחיפשה אחרי מישהו. "זאת היא”? טרוי שאל בתמיהה והסתכל על ורוניקה במבט מוקסם. “לא אמרת לי שהיא יפהפייה לוהטת”. "רצית להפתיע אותך”, קרץ לו ג'וי. “עכשיו לך אליה, כי נראה לי שהיא לא יודעת עדיין מי הדייט שלה
להערב”! "בסדר, בסדר”, טרוי גלגל לעברי עיניים, צחק והלך. ראיתי אותו טופח בעדינות על כתפה החשופה של ורוניקה, וזו הסתובבה בבת אחת. “נעים להכיר, ורוניקה”, אמר טרוי בנימוס מושלם וג'נטלמניות שידעתי
שתקנה את ורוניקה בשניות. “אני הדייט שלך ללילה”. עיניה הירוקות החתוליות של ורוניקה נפתחו לרווחה והיא הסתכלה עליו בהבעה שראיתי על פניה כשעוד הייתה עם מארסלו. היא חשבה שהוא חתיך, ציינתי לעצמי, ואיך היא לא תחשוב, כשאליל מין כמו טרוי
עומד מולה? למרות שלדעתי ג'וי חתיך יותר, אבל אני משוחדת…
"אני… אני”… ורוניקה לעולם לא תגמגם אלא אם זה מישהו שהיא דלוקה עליו. כלומר טרוי.
"שמא תתני לי את ידך, עלמתי”? וואו, לא ידעתי שטרוי יכול להעלות הצגה שכזו. הוא הושיט את ידו אלי,
כמו נסיך הפיתויים, וורוניקה המוקסמת לקחה ללא היסוס את ידו והלכה איתו. "אל תדאגי להם”, ג'וי לחש ישירות אל תוך אוזני והקפיץ אותי. “הם ילדים גדולים. הם יסתדרו”. ”"אל תעשה את זה”! נשפתי. “כמעט עשית לי התקף לב! וחוץ מזה, אני תמיד דואגת לניק”. ג'וי החליק אצבעו על אפי. “ידעת שהאף שלך ממש קטן”? הוא שאל. “ולא ידעתי שיש לך נמשים”.
"הם היו ברורים יותר בעבר”, משכתי בכתפי והלכנו אל שולחנות האוכל. ג'וי פילח לי כוס פונץ' אלכוהולית,
ואני, בתמורה, נישקתי אותו על הלחי; דב שהפתיע אותו וכמעט גרם לו להפיל את כוס הפונץ' שלו. לאחר מכן החל אירוע ההשקה עצמו. ג'וי עלה על הבמה לומר כמה מילים, על כמה שהיה לו נעים לעבוד עם בחורה מתוקה כמו ורוניקה. לאחר שסיים את נאומו הקצר והשנון כולם מחאו כפיים בהתלהבות
וורוניקה הצטרפה אליו על הבמה, מעט סמוקה )ככל הנראה עבודה של טרוי( ופיזרה תודות לכל מי שעזר. דקה אחרי ג'וי היה שוב לידי, בקהל, וורוניקה שרה את הסינגל שלה, שיצא לפני חודשיים לרדיו. קולה היה קול זמיר ממש, וכולם שרו ביחד איתה, או הדליקו מציתים כי השיר היה מתוק ועצוב כל כך. היא שרה עם
כל כך הרבה רגש, הרעידה את קולה במקומות הנכונים, ובסך הכל, ההופעה שלה הייתה מדהימה. כשהשלב הזה הסתיים הגיע הזמן לשווק את הדיסק, שעטיפתו עוצבה במיוחד על ידי אומן-דיסקים מיוחד
במינו. ואז הגיע שלב הריקודים, שבו ג'וי גרר אותי לרחבה. “אני לא יודעת לרקוד, ג'וי”! גערתי בו בשקט. “יש לי
שתי רגליים שמאליות”! "רקדת מצוין בכנס שבו נפגשנו”, ביטל את דברי. “וחוץ מזה, אני אשף בריקודים”.
"יותר גרוע; ככה יראו כמה אני רוקדת מזוויע”, מלמלתי במרמור והוא צחק ובכל זאת גרם לי לצחוק איתו.
מה לעשות שהצחוק שלו מדבק. רקדנו במשך כמה זמן בשתיקה נעימה, כשרק המוזיקה של ורוניקה מתנגנת ברקע, ואיתי מזווית העין את טרוי אוחז במותניה החטובות של ורוניקה, ורוקד איתה באופן נפלא כל כך. ורוניקה נראתה כמו במעין
טראנס, מבטה חולמני והיא לא ממוקדת כולה אך ורק בטרוי. להפתעתי, ראיתי שגם תשומת הלב של טרוי כולה על ורוניקה, עיניו לא משות מעיניה. הם התקרבו זה לזו, ותוך רגעים ספורים שפתיהם נפגשו והם התנשקו באיטיות ובתשוקה. יכולתי להרגיש על בשרי את המתח המיני ביניהם, שלא לדבר על כך שהם
נראו כמו הזוג הכי יפה והכי מושלם בעולם.
"רוצה גם”? קולו של ג'וי היה עמום אך שמעתי אותו היטב. מכך הסקתי שגם הוא הסתכל על טרוי וורוניקה. "לא בציבור”, הזהרתי אותו והרמתי את מבטי אל עיניו. “אני לא חושבת שכדאי שנעשה את זה בפומבי. אני
לא אוהבת לעשות דברים כאלה כך”.
ג'וי השחיל את ידו אל שיערי ואז תפס בראשי מאחור וקירב אותו אל פניו. הוא נישק אותי מבלי לשאול, ואני, שכבר גיליתי שגופי לא יכול לעמוד בפניו, נעניתי כמובן ברצון. הרגע היה קסום, ושכחתי מכל דבר אחר שחשבתי עליו עד כה, והשקעתי את כל כולי בנשיקה מבלי לשים לב. בטח לא "עושה דברים כאלה
בפומבי." אני ממש לא יכולה לעמוד במילה שלי איתו! וכשהאירוע נגמר, לורוניקה ולי לקח הרבה זמן להפרד מהאחים לינווד. הם נסעו להם במכוניות שלהם
וורוניקה ואני נסענו במכונית שלה, ואני הלכתי לישון אצלה. "הוא פשוט מושלם”! היא אמרה ברגע שהיינו בחדר הנסיכות שלה. “מאיפה הקרצת את האח הזה”? היא
שאלה אותי בהתלהבות. “לא זכור לי שהיה עוד אחד למשפחת לינווד! הוא כל כך רגיש, מתוק, מצחיק,

נפלא, מפליא”… "אני שמחה שהיה לך טוב איתו”, צחקתי בעודי מחליפה בגדים לפיג'מה שהיא השאילה לי. “את חושבת
שתמשיכו”? "החלפנו טלפונים”, ורוניקה עטתה פני חולמנית. “והוא אמר שיתקשר אלי כבר מחר”…
גיחכתי. “עכשיו שתינו תפסנו לעצמנו בחורים”, קרצתי לה.
היא צחקקה. “בהחלט”.
בלילה, כשהלכנו לישון, היא נרדמה לפני ואני נשארתי ערה, שקועה בהרהורים. מחשבה אחת מטרידה,
שלא ציפיתי לה כלל וכלל, הדהדה בראשי.
מה מארסלו יחשוב על כך שורוניקה מצאה לה חבר חדש?

פרק שמונה-עשר.

"את ראית את מארסלו לאחרונה”? הרמתי את מבטי מהמגזין שקראתי אל ורוניקה, שישבה עם אנדי ועימי בפארק היפה שבמרכז העיר. ערכנו פיקניק שלושתינו, כי התגעגענו לשעות הבילוי משום שמאז שורוניקה ואני נהיינו עם טרוי וג'וי, בקושי נפגשנו )למרות שגם אנדי היה שקוע בג'יימי, החבר שלו, כך שאין לו ממש על מה להתלונן בעצמו.( השעה
הייתה שעת צהריים חביבה של יום ראשון, ואני וג'וי כבר ביחד שבוע פחות או יותר. לא ממש ספרתי. בכל אופן, בחזרה לעניין. “למה שאני אראה את אחי היקר”? שאלתי במעט מרירות. “את יותר בקשר ממה
שאני”. אחרי הכל, הם עדיין עבדו זה לצד זו בעסקי הדוגמנות. “אני יודעת, אבל הוא לא הופיע לפני יומיים לצילומים”, היא אמרה, וקמט של דאגה הופיע במצחה. “נראה
לכם שהוא שונא אותי”? "יכול להיות”, אנדי משך בכתפיו ודחף אל פיו חתיכה מאחד הכריכים שורוניקה הכינה )אני ומטבח לא הולכים טוב ביחד, ולכן תמיד בפיקניקים ורוניקה ואנדי אחראים לאוכל, ואני לפרטים הטכניים. כמו
השמיכה.( “בכל זאת, נפרדתם לא מזמן”. "אם כך, הוא מתנהג בטיפשות”! התלהמה ורוניקה ברוגז וקמט הדאגה נעלם מפניה. “למה שהוא יוותר על
עבודה בגללי”!?
"זה רק אומר שהוא אהב אותך באמת”? אמרתי בספקנות, יותר כשאלה. לא יכולתי להאמין שמארסלו אלן, אחי הגדול ו'שובר הלבבות,' התאהב בורוניקה. שלא תפגע או משהו, אני פשוט לא חושבת שהוא יכול
לאהוב מישהו. "אוף אני לא יודעת”, ורוניקה נאנחה. “אני פשוט לא ראיתי אותו כבר הרבה זמן, וזה קצת הדאיג אותי”…
לא ידעתי מה לומר ולכן נשארתי בשקט. גם אנדי כנראה חשב כמותי, ורק נשנש את כריך הטונה שלו. "דרך אגב”, החלטתי להעביר נושא. “הלינוודים עורכים מסיבה בבית שלהם בסוף השבוע הבא. אתם
באים”? "אני באה”, ורוניקה אמרה והפנתה את מבטה לאנדי. “ואתה”?
"אני מוזמן”? הוא שאל בהפתעה. "כרגע הזמנתי אותך”, ציינתי. “וחוץ מזה, ג'וי אמר לי שאני יכולה להזמין את כל מי שאני רוצה, כי יש לי
פריווליגיות של יחצנית”. גיחכתי. "אז אני מגיע”! הוא צחק. “אני יכול להביא איתי את ג'יימי”?
"בטח”! אישרתי בשמחה. ידעתי כבר באותו הרגע שהמסיבה הולכת להיות מהנה ביותר. "מי עוד מוזמן”? שאלה ורוניקה. “אני לא חושבת שטרוי אמר לי בדיוק”…
"ניל הולך להיות שם, מן הסתם”, אמרתי. “ואם אני לא טועה גם מארינה המרגיזה, שבטח תזמין את אוריון
לבוא איתה או משהו, ועוד כל מיני אנשים”… "איכס”! אנדי אמר בגועל. “למה שמארינה הזאת תבוא”!?
"מסתבר שניל התחייב להזמין אותה”, אמרתי באי שביעות-רצון. “אבא שלהם אמר לו שהיא שווה הרבה כסף, ושכדאי להם לשמור על יחסים טובים איתה. אז ניל, ילד-טוב-של-אבא, הזמין את הבהמה”.
"בהצלחה”, ורוניקה טפחה על כתפי באהדה וברחמים מעושים. “גם מארינה, גם אוריון, גם ניל וגם ג'וי. כיף
חיים הולך להיות לך”.
"למה ניל וג'וי קשורים”? שאלתי באי-הבנה.
אנדי גלגל את עיניו, כאילו שזה לא ברור. “כי את חברה של ג'וי”. אמר בנימה של איך-את-לא-מבינה-את-
זה-בעצמך.
"אז”?… ניסיתי לחתור, להבין מה הפואנטה. "לא משנה”, ורוניקה שלחה מבט רב משמעות לאנדי. “אנדי מדבר שטויות”.
"מה”?.. הייתי מבולבלת, אבל השניים כבר החליפו נושא. הצהריים ואחר-הצהריים עברו עלינו בנעימים. אכלנו את ארוחת הצהריים שאניד וורוניקה בישלו, ולאחר מכן שיחקנו תופסת כמו ילדים קטנים. כשאנדי תפס את ורוניקה ואותי הוא שיטח אותנו על הדשא, ושלושתנו
פרצנו בצחוק גדול. כשהגיע הערב חזרנו כל אחד לביתו, ובשעה תשע ג'וי כבר עמד בפתח דירתי, ידיו בכיסי ז'קט העור השחור שלו, והוא לבוש, כמו תמיד, בבגדים מותגים. מבלי לומר שום דבר מיותר, הוא נישק אותי והתמזמנו שעות ארוכות. זה כבר נהפך למעין רוטינה, סוג של סדר יום, שלי אישית לא הייתה כל בעיה איתו. נהניתי לדבר
עם ג'וי, שלא לדבר על לגופף אותו. נהניתי לדבר עם החברים שלי שוב. הרגשתי כאילו הכל כמעט מושלם,
אך החלק שאינו מושלם, כך ידעתי בוודאות, לעולם לא יוכל להיות שלם. לא עד שאפגוש מישהו מסוים שוב. השבוע חלף בדיוק באותה הצורה. ג'וי אסף אותי מהעבודה כל יום, לקח אותי בכל פעם לדייט אחר, שבסופו

מצאנו את דרכינו אלי הביתה )הוא לא אהב ללכת אליו, מסתבר( והיינו מדברים ומתמזמזים הרבה זמן, ורק
בשלוש בלילה הוא היה חוזר הביתה. דיברתי בטלפון המון עם ורוניקה, שחוותה חוויות שונות במובן אחד,
אך דומות במובן אחר עם טרוי. הלינוודים כבשו אותנו מבלי ששמנו לב. ואנדי היה עד לכך. לאחר השבוע, שחלף במהירות מרובה, הגיע יום שישי, יום המסיבה. ורוניקה ואני באנו מוקדם יותר כדי לעזור לבנים לארגן את הבית, לבושות עדיין בבגדים רגילים. ארזנו את בגדי המסיבה שלנו בתיק של
ורוניקה )היא נשארה לישון שם( כדי שנוכל להתרחץ אחר כך ולהתארגן בניחותה.
"איפה אתם רוצים את כדור הדיסקו”? שאלתי כשעמדתי על סולם, כדור הדיסקו הכסוף והמנצנץ בידי. "פשוט תתלי אותו שם, רוז”, ג'וי קרא בעמעמום מהחדר השני, ששימש כבר משקאות. נאנחתי וניסיתי להנדס את הדרך בה אתלה את הכדור בתקרת הסלון הגבוהה, ומעט התנדנדתי. שיווי משקל זה לא אחד
מהיתרונות שבי. "צריכה עזרה”? קולו של ניל היה מאחורי, וראיתי שהוא עמד על הסולם מאחורי, ידיו נוגעות-לא-נוגעות
במותני כדי לאזן אותי. הסמקתי מעט. "ת-תודה”, גמגמתי. “ואני חושבת שאני צריכה מעט עזרה”.
ניל צחק. “אין שום בעיה”. אמר, ולקח ממני את כדור הדיסקו. ידו הארוכה הגיעה בקלות אל התקרה, וכדור הדיסקו נתלה. שאפתי אל ראותי את ריח הבושם שלו, שהיה ריח מאוד מוכר של שושנים. זכרתי את הריח
הזה מהיכנשהו, אבל לא בדיוק יכולתי לזכור מאיפה. "לא יצא לנו לדבר הרבה זמן”, אמר לפתע, כששנינו ירדנו מהסולם. הוא הסתכל עלי בחצי חיוך. “את כל
הזמן עם ג'וי”. "סליחה על זה”, אמרתי בהתנצלות. “אני לא ממש בפוקוס כשאני איתו”…
"שמתי לב”, הוא אמר וניצוץ מהיר שלא הבנתי חלף בעיניו הכחולות השמימיות. הוא שם לב שהסתכלתי
עליו מוזר ושאל בבלבול, “יש לי משהו על הפנים”?
התנערתי מהתחושה. “לא. סליחה. לפעמים אני בוהה במשהו”… נשכתי את שפתי. אם טיפשות הייתה
מחלה, רוז, את מזמן כבר היית בטיפול נמרץ…
לאחר המאורע ההזוי במקצת עם ניל, המשכנו לארגן את הבית. כשהאחוזה הענקית הייתה מוכנה, ורוניקה
ואני קיבלנו אישור להשתמש במקלחת הענקית שבקומה החמישית. "אני כל כך אוהבת להתקלח פה”, ורוניקה אמרה כששתינו שחינו עירומות באמבטיית הבריכה-ג'קוזי של
הלינוודים. “הקצף והריחות בהחלט עושים לי את זה”.
"מסכימה איתך לגמרי”, צחקתי והשפרצתי עליה קצת. "היי”! היא התקוממה. “לא יפה”! היא השפריצה חזרה. שתינו צחקנו ווהשפרצנו אחת על השנייה במשך
חמש דקות שלמות עד שלשתינו נמאס. יצאנו מהמקלחת, ולאחר שהתנגבנו, התלבשנו בבגדי המסיבה. ורוניקה לבשה ירוקה קצרה, שהדגישה את עיניה, והיא נעלה נעליים שחורות עם עקב קטנטן.אני החלטתי ללבוש גרביונים שחורים עם נעל עקב שחורה, ומעל חצאית מיני וטוניקה, ששתיהן לבנות. כשסיימנו עם
הבגדים, ורוניקה עברה ללאפר אותי )היא מרחה לי אודם אדום לגמרי על השפתיים, וכמעט הרבצתי לה על כך( והתוצאה הסופית הייתה שהעיניים האפורות-ירקרקות-כחלחלות שלי נראו יותר בהירות מתמיד. היא השאירה את שיערי פרוע, מתולתל ופזור. היא איפרה את עצמה בעזרתי מעט, ולאחר מכן ביקשה ממני
לקלוע את שיערה לצמה פשוטה. היא נראתה שילוב מושלם של מופקרת ונערת-כפר תמימה. כשירדנו למטה, ראינו שהמסיבה כבר החלה. כחמישים אנשים כבר הסתובבו כבר בבית, חלקם רוקדים בסלון, שרהיטיו פונו, וכדור הדיסקו מנצנץ מעל, חלקם היו בבר, מתחילים להשתכר בהדרגה, וחלקם
התפזרור לחלקים שונים בבית, מנסים למצוא פרטיות. ואנשים המשיכו להגיע. "היי, ניקס! רוזי”! אנדי הופיע פתאום עם ג'יימי, חברו הג'ינג'י עם העיניים השחורות, שהיה חמוד אבל לא
יפה במיוחד. “מה שלומכן? איפה ג'וי וטרוי”? "אנחנו מחפשות אותם, למען האמת”, אמרתי בחיוך. “איך אצלכם? אתם נהנים”?
"לגמרי”! ג'יימי צייץ בהתרגשות. “אני חושב שהפעם האחרונה שהוזמנתי למסיבה שכזו הייתה לפני
שנתיים”!
צחקנו ואז כל אחד המשיך לדרכו. לבסוף, ורוניקה מצאה את טרוי, ואני מצאתי את ג'וי.
"את נראית מדהים”, החמיא לי לאחר שנישק אותי בזריזות. “מוכנה להינות”? קרץ לי.
גיחכתי. “ברור”.
כמה טיפשה הייתי כשחשבתי כך. הלכנו אל הבר, ושם התיישבנו והתחלנו לשתות. ראיתי את ניל מזווית העין מוקף בבנות יפהפיות, שאת אחת מהן זיהיתי כטס הווארד, הדוגמנית האדמונית היפהפייה. היא ישבה לניל על הברכיים ושיחקה עם
שיערו. “הם ביחד”? שאלתי את ג'וי בתמיהה.
"היא האקסית שלו”, הוא ענה לי. “היא נסתה לשחק לו ברגשות, והצליחה קצת. מאז שהוא נפרד ממנה,

הוא נהיה אדם שונה. הם חזרו לפני שנה שוב, בשביל לנסות, ואחרי חודש הוא החליט שהיא כלבה
מטומטמת – כמו שהיא באמת – ונפרד ממנה”. "וואו”, לא ידעתי את זה. “מסכן. לא חשבתי שטס כל כך נוראית”.
"היא ניסתה אפילו לסכסך בינו לבין טרוי ואני”, ג'וי צקצק בלשונו. “אישה מפגרת. מעניין מה היא עושה כאן.
למעשה, חלק נכבד מהאנשים לא זכור לי שהזמנו”. משכתי בכתפי. “זה מה שקורה כשעורכים מסיבה”. הוא נאנח ולקח לגימה מכוס הוויסקי שלו. “מי כמוני יודע”.
לקחתי את כוס המרטיני שלי והצמדתי לפי. האלכוהול בער בפי כמו להבה, אך כמו תמיד, אהבתי את
התחושה הממכרת. בהמשך הערב היו לפחות כמאה איש, כולם מפורסמים, באחוזה. ג'וי ואני מצאנו את דרכינו אל ספות נוחות בחדר אחד, ושם התמזמנו בינינו לבין עצמנו. ראיתי את ורוניקה קודם לכן מושכת את טרוי בעזרת עניבתו אל חדר כלשהו, בטח בשביל לעשות דברים לא חוקיים, וראיתי גם את אנדי וג'יימי נעלמים במעלה
המדרגות לאנשהו. אפילו ניל מצא לו איזו מישהי יפהפייה – לא טס – והשניים התנשקו בלהט בפעם האחרונה שראיתי אותם. משום מה, כשראיתי אותם ביחד, תחושה מוזרה הופיעה בקרבי, אך לא ידעתי
לפרשה.
כמה טיפשה, רוז. כמה טיפשה שלא צפית את זה…
השעה הייתה כבר שלוש בלילה, וג'וי ואני מצאנו את דרכנו, איכשהו, לחדרו של ג'וי. זה היה חדר ענקי,
שבמרכזו מיטת אפיריון אדומה, שנראתה רכה ומזמינה. ג'וי נפל מעלי על המיטה, ונישק אותי בפראות – לא שלי זה שינה, כי כבר עשינו דברים כאלה בעבר. אבל כשהוא התחיל להפשיט אותי, ידעתי באינסטינקט
שאני אולי בת שמונה-עשרה, אבל אני לא מוכנה.
"ג'וי”… מלמלתי. “תעצור”. הוא עצר מייד. והרים את מבטו אלי. “מצטער”, הוא אמר בשקט. “נסחפתי”. "ז-זה בסדר”, גמגמתי, סמוקה כולי. “גם אני ג-גרמתי לכך”.
לפתע דלת החדר נפתחה וניל פרץ פנימה. הוא נראה כולו נסער, כפתורי חולצתו פתוחים, חשפו את חזהו המדהים, והוא הזיע. הוא עמד לומר משהו, עד שראה את הסיטואציה בה ג'וי ואני היינו. “אני מצטער להפריע”, הוא אמר, במעט יותר מרירות משיכולתי לנחש. “אבל משהו דחוף צץ”.
ג'וי נעמד ואני אחריו, סמוקה לחלוטין, לבשתי את החולצה שהוסרה ממני בחופזה. “מה קרה”? שאל ג'וי,
רציני לגמרי. "מארסלו נעדר”, ניל הביט בי, וראיתי בעיניו חוסר שביעות-רצון בולטת. “חבר קרוב שלו, דריאן, הודיע על כך למשטרה, בטענה שכשהוא הגיע אליו הביתה, הוא לא היה שם, והוא חיפש אחריו בכל מקום ולא מצא
אותו”.
"מה”!? ג'וי ואני קראנו ביחד.
"פשוט בואו”! ניל גער בנו ואנחנו רצנו אחריו. מצאנו בין קהל האנשים את טרוי וורוניקה, רוקדים צמוד-צמוד, שאפילו דף נייר לא היה נכנס ביניהם. עיניה של ורוניקה התרחבו באימה כששמעה מה קרה, ובאותו הרגע
אנדי הגיע, אמר שג'יימי חזר הביתה כי הם רבו. כששמע מה קרה, הצטרף אלינו.
וכך התחיל לילה שלא נגמר.

פרק תשעה-עשר.

"טרוי ואני נלך לאתר הצילומים”, ורוניקה, תמיד המעשית, אמרה כשהיא, טרוי, ג'וי, ניל, אנדי ואני היינו בחצר ביתם של הלינוודים. “אנדי ילך לחפש אותו בביתו שלו, וניל, ג'וי ורוז ילכו לחפש אותו בפארקים
בעיר”.
"למה פארקים”? שאלתי. "כי הוא אוהב מקומות ירוקים ופתוחים”, אמרה ורוניקה, כאילו אני מפגרת שאני לא יודעת כזה פרט חשוב על אחי שלי. בלעתי את עלבוני והנהנתי בהבנה. התפצלנו וג'וי, ניל ואני הלכנו אל ג'יפ שחור, שהיה שייך לניל, מסתבר. השניים ישבו מלפנים ואני ישבתי מאחור. הסתכלתי דרך החלון, ותהיתי למה לעזאזל אני צריכה להיות חלק ממשלחת החיפוש אחריו. הוא אולי אח שלי, אבל אני לא יודעת עליו כלום. אפילו לא
איזה צבע הוא אוהב. ג'וי וניל דיברו בשקט, לא משתפים אותי, ועל כך הודיתי להם. הייתי עסוקה בלחשוב עם עצמי מה היה יכול לגרום למארסלו להיעלם כך. ידעתי שסיינה וג'ובאני נמצאים באיטליה המפגרת, עסוקים בעצמם יותר
מאשר בילדים שלהם, כך ידעתי שליצור קשר איתם לא יועיל בשום אופן. הגענו לפארק הראשון – היה זה הפארק בו ורוניקה, אנדי ואני ערכנו את הפיקניק לפני שבוע – ושם
התפרשנו לחפש את מארסלו. הידקתי את הז'קט השחור של ג'וי, שנתן לי אותו כדי שלא יהיה לי קר עם בגדי הקצרים, וחיפשתי בין העצים, על הגשר הקטן מעל הנהר שזרם במרכז הפארק ואפילו במערונת
קטנה שחברי ואני מצאנו לפני שלושה חודשים. "לא מצאתי אותו”, אמרתי לניל וג'וי, שחזרנו לנקודת המפגש על יד הג'יפ של ניל. “הוא לא בפארק הזה”.
"יש עוד שלושה פארקים בעיר”, ניל ציין. “זה עוד לא מאוחר מידי”. נסענו אל הפארק הבא – פארק וילקנהם – וכשהגענו, חיפשנו בו ולא מצאנו את אחי היקר. כשחזרנו אל
המכונית קיבלתי מסרון מורוניקה. "הם לא מצאו אותו גם”, הודעתי לניל וג'וי. “אני חושבת שהוא לא בעיר. אולי הוא נסע לאיטל – “
עצרתי באמצע המשפט, כי הבנה הכתה בי. ניל שם לב לכך, בניגוד לג'וי שרק נראה מבולבל מהפסקתי,
ושאל, “על מה את חושבת”?
"אני חושבת שאני יודעת איפה הוא”, אמרתי וכבר הייתי בחצי הדרך להתקשר לאנדי. כשענה, אמרתי, “בואו חזרה לבית של הלינוודים. יש לי תחושה שאני יודעת איפה הוא נמצא”.
כשהגענו חזרה לאחוזה של הלינוודים, ורוניקה, אנדי וטרוי היו שם. “תכנסו לג'יפ”, פקדתי כשיצאתי
מהמכונית. ג'וי יצא אחרי. “ואני אשב עכשיו מקדימה, בשביל לכוון”. בסוף באמת ישבתי מקדימה, במושב הנוסע, לצד ניל במושב הנהג. ג'וי, טרוי וורוניקה נדחקו במושב האחורי, טרוי באמצע, ואנדי נאלץ להתיישב במושב שמאחורי האחורי, שזה מן סוג של כיסא נפתח, שנמצא ממש בבגאז.' הוא לא היה מרוצה מכך, שהוא מבודד, אבל האופציה האחרת הייתה שלא יבוא איתנו. אך
שאנדי ההרפתקן לא יבוא? כן בטח.
"תפנה כאן שמאלה”, הערתי כשהגענו לסוף הרחוב. ניל פנה. כך המשיכה הנסיעה, שאני מכוונת את ניל, ושיתר האנשים מאחור דיברו ביניהם. הגענו לאחר כמה דקות לשער הנמוך והשחור. “תעצור כאן”, אמרתי
לניל וזה עצר. "למה שמארסלו יהיה בבית קברות, רוז”? ורוניקה שאלה בתמיהה ואני כבר שחררתי את חגורת הבטיחות
ממני ויצאתי מהמכונית. האחרים חיקו אותי. "תיכף נדע”, מלמלתי ונכנסתי דרך השער. האחרים עקפו אותי בשניות, וג'וי נשרך איתי מאחור. המשכנו
ללכת ישר, ויכולתי כבר לראות את העץ מרחוק. העץ הבודד. המשכנו קדימה ולפתע כולם נעצרו.
השתחלתי ביניהם והגעתי לקדמת הקבוצה. ליבי צנח. מארסלו ישב על ברכי מול מצבתה של ליאנה. דמעות שקטות זלגו במורד לחייו, ואצבעותיו היו מהודקות
סביב זר פרחי שושנים. הוא הרים את מבטו והסתכל עלינו בהלם. עיניו נלכדו על שלי, והזר נפל מידיו.
“רוסאנה”… הוא מלמל. “מה את עושה כאן איתם”? שאל באיטלקית. "מה הוא אמר”? שמעתי את ורוניקה שואלת, ככל הנראה את אנדי. נזכרתי שהם לא יודעים שאני דוברת
את השפה. "הם חיפשו אותך”, עניתי לו באיטלקית. “חבר שלך הודיע להם שאתה נעדר כבר כמה זמן”. "דריאן”, הוא סינן, עדיין מדבר בשפת האם שלנו. “השמוק המטומטם”!
"הוא רצה לטובתך, מארסלו”, גערתי בו, והשפה התגלגלה על לשוני. “מה אתה עושה בכל מקרה, בוכה על
הקבר של ליאנה”? הוא נראה המום שאני מכירה את השם, ולראשונה, בנוסף להיות מודהם, הוא נראה מפוחד. “איך את יודעת
על ליאנה”?

ביודיעין שהאחרים לא מבינים אותנו, החלפתי את השפה חזרה לשפה הרגילה. “לפני שנתיים בערך”, אמרתי, משפילה את מבטי. “מסמכי השחרור שלי ומצבי הרפואי נשלחו הביתה מבית החולים בו שהיתי. זו הייתה התקופה שהייתי מוציאה את ג'רמי, הכלב, לטיולים והייתי מכניסה את הדואר. אז הכנסתי, וראיתי
את המעטפה שמיועדת לי. פתחתי אותה, וראיתי שרשמו שם שאני אחות למארסלו, אתה, ולליאנה, שנפטרה לפני שנולדתי. בנוסף לכך, היה פעם איזה ויכוח שהשם ליאנה עלה בו, ואני החלטתי לרחרח מעט מסביב, ומצאתי שיש לי אחות, שמעולם לא שמעתי או ראיתי אותה או איזכורים שלה. שום תמונה. שום
מסמך, מלבד אותו מסמך מבית החולים. כלום. כאילו מחקתם את קיומה מעל פני האדמה, תרתי משמע. ואז מצאתי שכאן, אחותי הגדולה, קבורה. התחלתי לבוא ולבקר פה מידי פעם”.
מארסלו קילל באיטלקית קללה מאוד לא יפה ואמר, מתעקש לדבר באיטלקית כדי שאף אחד אחר לא יבין, “לא היית צריכה לבוא הנה היום איתם. תני לי להיות לבד עם ליאנה, שהייתה אחות הרבה יותר טובה ממה
שאת”!
"היא מתה, מארסלו”! צעקתי עליו חזרה באיטלקית. “אתה חתיכת אידיוט ששקוע בעבר! תתקדם הלאה,
זה מה שהיא הייתה רוצה”! "את אפילו לא מכירה את ליאנה, רוסאנה”! הוא צעק חזרה ונעמד על רגליו, מסתכל עלי בזעם. “היא הייתה פי מיליון יותר טובה ממך! יותר יפה, יותר חכמה, יותר נחמדה, שלא לדבר על יותר מוכשרת”!
הרגשתי כאילו הוא סטר לי. הוא הכיר את הנקודה החלשה שלי. נקודה שהשתדלתי להסתיר היטב, אך
לשווא. הוא צחק צחוק לא נעים, שגרם לעורי לסמור. “בדיוק, רוסאנה”, הוא נהם, מדבר לפתע שוב באנגלית. “היא הייתה מוכשרת ממך. היא ידעה לשיר כמו שאף אחד לא ידע. היה לה קול של מלאך, שתאם את המראה המלאכי שלה. שיערה היה חום יפה כמו של אמא, ועיניה היו כמו שלך, רק הרבה יותר יפות וגדולות. היא הייתה חטובה, מפותחת וגבוהה, בניגוד אליך. שלא לדבר על כך שהיא גם ידעה לרקוד ואפילו לנגן בפסנתר
ובכינור”! לא יכולתי להפיק שום צליל. מארסלו התקדם צעד רועד לעברי, אך עדיין היה מרחק של כשלושה מטרים
ממני. “בדיוק, רוסאנה. היא הייתה כל מה שאת לא. רצית לדעת למה אף אחד מהמשפחה לא סבל אותך?
הנה לך הסיבה”.
"אני לא מבינה”. הפעם אני הייתי זו שמתעקשת לדבר באיטלקית. סומק של בושה עלה על פני.
"כשליאנה מתה בתאונה הנוראית ההיא, אמא נכנסה שוב להריון”, מארסלו עיקם את אפיו, כלא מרוצה. “היא ילדה אותך, מן הסתם. כולנו ציפינו שתיוולדי דומה לפחות מעט לליאנה. אך לא. השיער הבלונדיני
המרגיז שלך הרס הכל”!
הוא ירק. “ניסינו לגרום לך לדעת לשיר או לרקוד או אפילו לנגן, אך כלום! לא יופי מיוחד, לא כישרון מוזיקלי, שלא לדבר על כישרון משחק עלוב למדי… חסרת כשרונות לחלוטין. כולנו היינו מאוכזבים שלא היית דומה אפילו קצת לליאנה. לך לא היה חיוך על הפנים כל הזמן כמו שלה היה. את היית רצינית, וצחקת לעיתים רחוקות, לפחחות בקרב המשפחה. תמיד היית הולכת כפופה, כאילו את לא שווה כלום. זו הסיבה למה אנחנו לא סובלים אותך, למה לאף אחד מהמשפחה לא איכפת ממך, או למה ההורים תקעו אותך בדירה
בחלק הכי מרוחק מביתם בעיר”. דממה השתררה, בעוד רוח קרירה שרקה. הכרחתי את עצמי להשאר מפוקסת, ואפילו מנעתי מהדמעות שהצטברו בעיני מלרדת. לקחתי כמה נשימות עמוקות, לפני שיכולתי להתאפס על עצמי, ואז הרמתי את
ראשי, נעמדתי זקוף והסתכלתי למארסלו ישירות אל תוך העיניים. "אני לא ליאנה, מארסלו”. אמרתי באיטיות ובבירור, והתחלתי להתקדם לעברו. “לעולם לא הייתי, לעולם לא
אהיה, ואני לא עכשיו”.
אם קודם הוא נראה המום, מארסלו נכנס באותו הרגע לשוק. "נכון, אני לא יפה מי-יודע-מה”, המשכתי באותו קול ברור ונטול רגש. “שלא לדבר על כך שכישרון לכל דבר
מוזיקלי או שקשור איכשהו לעסקי השעשועים – אין לי. אבל אני עדיין בן-אדם, מארסלו. עדיין יש לי מוח. עדיין יש לי לב. עדיין יש לי עורקים, ורידים, ונימי דם. אני לא פח אשפה, או כלבה, שהחשיבות שלה נחותה
משל בני האדם. אני בן-אדם. אני בסך הכל בן-אדם”. מארסלו התרחק צעד אחד, בעוד שאני הדבקתי את המרחק שבינינו ונעמדתי מולו, כשרק סנטימטרים
ספורים מפרידים בינינו, והמצבה של ליאנה מצידנו האחד, והעץ מצידנו השני, הירח מבצבץ מבין ענפיו. “אני לא ליאנה המוכשרת והיפה, אבל אני עדיין אחותך, מארסלו אגוסטינו אלן. דמי הוא דמך, בשרי הוא בשרך, אפילו שיערי הבלונדיני הוא כמעט כמו שיערך. אנחנו אחים מלאים לחלוטין. קח לדוגמא את
הלינוודים”, הצבעתי אל מאחורי, אבל לא הסתובבתי. עוד לא הייתי מוכנה להסתכל עליהם. “הם חצי-אחים, כל אחד מאמא אחרת, שלא כמונו שאנחנו מאותה האם, והם מסתדרים פנטסטי אחד עם השני. לא יחסי איבה. לא יחסי קנאה. לא יחסי אכזבה מהאחר. הם מתנהגים כמו שאנחנו, האחים המלאים, לא מתנהגים”.

הוא לא היה מסוגל לדבר, מארסלו. הוא נראה מוכה-ברק, מפוחד, והסתכל עלי מלמעלה, למרות שהייתי
נמוכה ממנו במספר דו-ספרתי של סנטימטרים.
"א-אני”… הוא לא ידע מה לומר, ולפתע הוא בכה. דמעות חמות שצפו-קצפו על לחייו, מרטיבות את זיפיו, והוא צעק אל השמיים, “אני אוהב אותך, ליאנה! אוהב תמיד”! כמשלים עם העובדה שרוחה של ליאנה לא רובצת עלי או משהו כזה. הוא יבב, וליבי יצא אליו. נעמדתי על קצות אצבעותי וחיבקתי את צווארו. הא חיבק אותי חזרה ללא היסוס, ובכה על כתפי, לא מסוגל לעמוד בזה. רגליו כשלו והוא נפל על הדשא, גורר אותי איתו. הוא המשיך לחבק אותי ולבכות עלי ללא הפסקה, ואני ליטפתי את שיערו ומלמלתי לו מילות
אהבה רכות. “הכל בסדר, סלוני”, קראתי לו בשם החיבה שנהגתי לקרוא לו כשהייתי בת שש. “אני כאן…
אני פה… אני איתך”… מבלי לשים לב הדמעות שהחזקתי זלגו ללא רחם על לחיי שלי.
"רוז”… הוא קרא בקיצור של שמי לראשונה. “רוזי”… השתקתי אותו בכך שהידקתי את החיבוק והצמדתי את ראשי אל חזי. “אל תדבר”, אמרתי בשקט. “אני
מבינה”.
"אני כל כך מצטער”… הוא לחש חלושות. “כל כך מצטער שהייתי כזה גועלי כלפיך כל השנים האלה…
סליחה, רוזי”…
"אני סולחת, סלוני, אני סולחת לך”… מלמלתי, לא מפסיקה אפילו לרגע את ליטוף ראשו. עברו עוד כמה דקות עד ששנינו נרגענו. כשהרגשנו מוכנים החלטנו להיעמד ולעצור את הדרמה
המשפחתית. הוא קם ראשון והושיט לי יד לעזרה. לקחתי אותה ברצון. הסתובבנו בחשש והיסוס לראות את
כולם בוהים בנו, מופתעים ומשתאים מהמאורע, וראיתי שורוניקה ואנדי בוכים קצת. תמיד הרגשנים. "אממ”… נשכתי את שפתי כשהתקדמנו לעברם. “סליחה על זה”, חייכתי בהתנצלות. “לא הייתם צריכים
לראות… כלומר”…
"למען האמת, זה היה מאוד מרגש”, אמר ניל בחיוך מעודד. “אנחנו רק שמחים שישרתם את ההדורים,
ושאתם בסדר עכשיו”.
מארסלו ואני החלפנו מבטים וחייכנו זה לזו. “אני גם חייב לכם התנצלות”, אמר מארסלו בחיוך קטן. “התנהגתי כמו אידיוט שנעלמתי ככה וגרמתי לכם לרדוף אחרי כל הלילה. אז סליחה”.
"זה בסדר”, טרוי ביטל את דבריו. “אנחנו נהנינו מלחפש אחריך. למעשה, זה קירב אותנו”, הוא קרץ
לורוניקה. וואו. טרוי חסר טקאט. מארסלו העביר את מבטו אל ורוניקה, שהסמיקה מעט.
"אני מצטער, ניקי”, הוא אמר לה. “שהייתי כזה דביל ושהתנהגתי אליך נורא, שלא לדבר על שניצלתי אותך. שמעתי את הדיסק שלך לפני כמה ימים, ואת שרה ממש טוב”, הוא השפיל את מבטו. “וחוץ מזה, מגיע לך
מישהו יותר טוב ממני”.
ורוניקה וטרוי החליפו מבטים מפוחדים מעט. המעשה גרם למארסלו לגחך. “אני בסדר עם כך לגמרי, ורוניקה”, הוא אמר לה. “טרוי לינווד הוא בחור טוב. הוא ישמור עליך כמו שגבר צריך לשמור על הבחורה
שלו. שיהיה לכם בהצלחה”.
"מה הולך לקרות עכשיו, סלוני”? שאלתי אותו, מנסה למצוא את עיניו, שעדיין היו נטועות ברצפה. "אני חושב שאסע לאיטליה, להורים”, הוא אמר והבזיק לעברי חיוך. “אסביר להם מה קרה, ואכריח אותם
לחזור לכאן שיתנצלו בפניך ותיישרו ביניכם את ההדורים”. עיני התרחבו באימה. “אתה ממש לא חייב לעשות את זה, מארסלו – “ התחלתי למחות אך הוא נענע
בראשו לשלילה. "אני רוצה שהמשפחה שלי תהיה שמחה, רוז”, חיוכו דעך. “שנים שלא ראיתי את ההורים שלנו מחייכים באמת. הם כל הזמן שבורים בגלל ליאנה, אז הגיע הזמן שיצאו מהדכאון, כמו שאני יצאתי עכשיו, בזכותך”.
הנהנתי בהבנה. “אם זה מה שאתה רוצה”. "בכל אופן, אני חושב שהמסיבה נגמרה להלילה”, ג'וי האיר את האווירה וכולם פרצו בצחוק משחרר, שליווה
אותנו כל הדרך חזרה לביתם של הלינוודים.

פרק עשרים.

החיים נראו בהירים יותר פתאום; היו לי חברים מדהימים, חבר מתוק, שלא לדבר על אח גדול, שהפך
מלהיות מקורר ומרוחק לחמים וקרוב.
מארסלו טס לאיטליה שבועיים לאחר התקרית בבית הקברות. ורוניקה ואני נפרדנו ממנו בשדה התעופה, והוא נסע לשלום. אני אפילו קצת התגעגעתי אליו, לשיחות שהיו לנו בשבועיים הללו. הוא סיפר לי על כל
הזמן שהפסדנו ביחד כשהוא היה דביל ושאני הייתי סתומה, והרגשתי קרובה אליו מתמיד – ומעט לליאנה,
כיוון שסיפר לי הרבה מאוד עליה.
יום שישי אחד ג'וי ואני היינו אצלי בדירה, כמו תמיד, ואני הכנתי לנו קפה. התכרבלנו זה לצד זו על הספה,
מול הטלוויזיה הכבויה, והשתיקה שבינינו הייתה נעימה.
"רוצה ללכת למועדון מתישהו”? הוא שאל לפתע, ואני הרגשתי שקר לי פתאום.
"למה אתה שואל את זה עכשיו”? שאלתי חזרה, מרגישה צמרמורות בכל גופי.
הוא משך בכתפיו. “לא יודע. סתם הצעתי כי נורא נהנינו במסיבה והכל”, נימת קולו הייתה צינית.
ניסיתי להיות נורמאלית ואפילו הפקתי קול אנחה. אך בתוכי הקור עדיין היה מורגש. “אני לא חושבת שאני…
רוצה במיוחד”. "מה זאת אומרת”? הוא שאל והסתובב מעט כדי שיוכל להסתכל עלי. ואני השפלתי את מבטי, רק לא לפגוש
בעיניו. "הייתי במועדון לפני כמה שנים”, אמרתי בשקט וגופי פרכס מבלי שיכולתי לרסן זאת. “היה שם פיגוע. אני
נפגעתי קשה, ואיבדתי”… קולי דעך, כשהזכרונות עלו מתת המודע שלי. דיאנה ואני. אני והוא. הוא ואני. ג'וי נתן לי חיבוק חם ואוהב. “מה קרה”? הוא שאל ברוך, וכשהסתכלתי בעיניו, ראיתי מעין זיהוי, כאילו הוא הבין משהו חלקית, ועליו לחקור עוד. זה בלבל אותי לרגע, אך התעשתי. “החברה הכי טובה שלי מתה
בפיגוע הזה”. קולי נשבר. הוא נתן לי אז את החיבוק הכי מדהים בעולם. חיבקתי אותו חזרה, והרגשתי… מעולה. כל עצב שבי התנדף
כלא היה. בבת אחת המצב השתנה. הוא הרפה ממני מעט, והפנה את ראשו כדי להישיר לי מבט. הוא נראה מעט מהורהר, אך מבטו בער לתוך תוכי, גורם לי להרגיש חום, שחימם מייד כל קור שהיה בתוכי הערב. בעדינות הוא לקח את פני בידו הגדולה והחמה ונישק אותי. כמובן שלא התנגדתי; להתנשק עם ג'וי היה אחד
התחביבים היותר אהובים שלי. אותה תחושה של חום, תשוקה ורצון עז שהנשיקות של ג'וי גרמו לי לחוש
כמו שלא הרגשתי כבר שנים. לפתע גלשתי על גבי, וג'וי היה מעלי, שנינו על הספה. הוא נישק אותי ללא הפסקה, ואז שפתיו ירדו אל צווארי, ומעט לעורפי, ואז הוא עצר. לרגע התקשחתי, חושבת שעשיתי משהו לא בסדר, עד שהוא פלט
צחוק נמוך וקצר. “לא שמתי לב שיש לך קעקוע על העורף”, הוא אמר כשבחן את עורפי עם שפתיו. “אני מת
על זה”. צחוק קצר ומעט מוטרף נפלט ממני כשנזכרתי ביום שבו עשיתי את קעקוע הכוכב שם. כל יום הולדת מאז
גיל ארבע-עשרה החלטתי שאני עושה משהו כואב. בין אם זה כמה עגילים, או קעקוע. ביום-הולדת שמונה-
עשרה שלי עשיתי את הקעקוע, ועוד עגיל באוזן. ג'וי לא הפסיק והמשיך לנשק את צווארי, עד שלפתע הרגשתי את ידיו פורמות את כפתורי חולצתי. בזה הרגע ידעתי, שלא משנה כמה נעים היה לי עם ג'וי באותו הרגע, אני לא הולכת לעשות איתו מעבר למה שאנחנו כבר. אך למרות הכל, נתתי לו להשליך את חולצתי על הרצפה, ביחד עם כך שאני הסרתי את
חולצתו, ואפילו לא היה לי כל כך איכפת שהוא פרם את חזייתי, אבל כן ידעתי שאני אצטרך לעצור את זה. בכל זאת, ג'וי הוא גבר לפני הכל, ובטח הוא רוצה כבר לקיים איתי יחסי מין – בכל זאת, אנחנו כבר חודש
בערך ביחד – אבל אני ידעתי שאחרי חודש אחד אני עוד לא מוכנה. כנראה זה קטע כזה של בתולות. "ג'וי”… מלמלתי, מתנשפת בכבדות. לא רציתי שהוא יקבל את הרושם השגוי שכשנתתי לו לראות את חזי התכוונתי שנלך רחוק יותר. צעד אחר צעד. ג'וי לא שמע אותי וידיו נעו לכיוון מכנסי הג'ינס שלי. ברגע שהוא
פתח את החנות שלי, ידעתי שאני צריכה לעצור את זה כבר שם. "ג'וי”… ניסיתי שוב, הפעם בקול ברור יותר וחזק יותר. “ג'וי… תעצור”.
בבת אחת הוא עצר. הוא הרים אלי את מבטו, שהיה מבולבל ורעבתני בו זמנית, עם כל כך הרבה רגשות נוספים, ואני ידעתי מה עלי לעשות. “אני עוד לא”… היססתי מעט והשתדלתי שלא להסתכל עליו. “אתה
יודע”… הוא לקח כמה נשימות עמוקות ומייד התיישב חזרה על הספה. התיישבתי גם אני, סמוקה לחלוטין מרוב בושה והתרגשות, וראיתי שהוא מניח את ראשו בידיו, מנסה להרגיע את העצבים הגבריים שלו. לקחו לו עשר דקות שלמות של שקט עד שהוא התייצב והתיישר חזרה. “אני מצטער”, הוא אמר בקול כן, והסתכל

עלי חזרה, אך מבטו נדד ישר אל החזה העירום שלי. “וכדאי שתשימי על עצמך משהו”, הוא אמר, כמעט
גוער בי על טפשותי. ובצדק, אך למרות זאת הרגשתי צביטה של כאב כשהוא אמר את זה. "אני זאת שצריכה להתנצל”, אמרתי מייד תוך כדי שלבשתי חזרה את חזייתי וחולצתי. “שלא עצרתי אותך”. ראיתי שהוא נלחם עם עצמו איך להגיב למה שאמרתי, אך החליט להסתפק באנחה. הוא הסתכל עלי במבט
מעט כמו של כלבלב עצוב ושאל, “איכפת לך אם אני אחבק אותך”? צחקתי צחוק שקט. “כמובן שלא, טיפש”. חייכתי אליו, מרגישה הקלה שהוא לא כעס עלי. הוא התקרב אלי חזרה, ועטף את גופי הרזה והלבן בעזרת גופו השזוף והחזק. התכרבלנו ככה בחיבוק כמה זמן, ואני
הרגשתי מנומנמת מעט. דבר זה לא נעלם מעיניו של ג'וי, שהכריז שעליו ללכת כדי שאוכל לישון בשקט. "למה שלא תישאר”? שאלתי אותו בבלבול. הוא נשאר לישון אצלי כבר כמה פעמים, אז למה לא שלא ישאר
הלילה גם? ג'וי הסתכל עלי כאילו פספסתי משהו. “אם אני אשאר לישון היום, אני באמת לא חושב שאני אוכל לשלוט
בעצמי”, הוא נאנח. “את יותר מידי”… קולו דעך.
"אני יותר מידי… מה”? שאלתי. הוא נשך את שפתיו ואני החלטתי שאני לא רוצה להניח לזה. “מה, ג'וי”? שאלתי אותו ברוך, מנסה להפעיל
עליו את קסמי שיספר לי.
"את”… ההיסוס בקולו היה מורגש ואני החלטתי לעשות מעשה. נישקתי את לחיו, שפתי על יד אוזנו, ושאלתי, “מה אתה רוצה לומר לי, ג'וי”? ניסיתי להשוות לקולי נימה סקסית, אך ידעתי שאני נכשלת כישלון
חרוץ, כי אני לא סקסית בעליל.
אך כנראה שזה עבד עליו, כי הוא התקשח. “א-אני”… לא האמנתי שאני מצליחה לגרום ללינווד לגמגם! "ג'וי”… מלמלתי והתחלתי לנשק את צווארו. זו הייתה פעם ראשונה שעשיתי זאת למישהו, ולמען האמת זה
הרגיש ממש טוב. "את מרשעת”, הוא גנח אבל שמעתי בקולו שהוא לא מפוקס כששפתי על צווארו. לא ידעתי שיש לי כזאת
השפעה עליו. "תספר לי, ג'וי”, נכון, זה לא היה יפה מצידי שאני מגרה אותו ככה, אבל ממש רציתי לדעת מה הוא רצה
לומר. הייתה לי תחושה שזה דבר חשוב. "את יותר מידי יפה בשביל שאני אוכל להתאפק”, המילים זרמו ממנו בנשיפות. “בכל פעם שאני מסתכל עליך, אני רוצה להיות איתך הכי קרוב שאפשר. אני לא חושב שאם אשאר לישון אצליח לעצור בעצמי ואני
עלול לעשות משהו שאתחרט עליו. כמו עכשיו, שאת מפתה אותי ככה. את לא מבינה מה את עושה לי”. גופו
נרעד. “את מוציאה ממני את כל כח הרצון שלי לא לקפוץ עליך כאן ועכשיו”.
מייד הפסקתי והרפיתי ממנו. הסתכלתי ישירות אל תוך עיניו. לא יכולתי לעכל את מה שאמר עכשיו. “ג'וי…
אתה בעצם אומר שאתה”… הוא כחכח בגרונו ובשניה האווירה הרומנטית התנפצה. “כדאי שאלך”. הוא אמר וקם ממקומו. “עדיף שלא
אשאר כאן יותר מידי”. ומבלי מילה או נשיקה נוספת, הוא יצא מדירתי. ידעתי שחלק מכך זו אשמתי. לא הייתי צריכה לתת לו
להסחף. כעסתי על עצמי נורא. וידעתי שגם ג'וי, למרות שלא הודה בכך, כועס עלי.
האם זה הריב הראשון שלנו? על כך, לא ידעתי לענות.

פרק עשרים ואחד.

בשבוע שאחרי האירוע, ג'וי ואני לא נפגשנו הרבה. ראיתי שהוא עוד כועס עלי, או יותר על עצמו, אך המשכנו להפגש פה ושם, אבל לא ליותר משעתיים. יום ההולדת שלו כבר היה מרחק של שבועיים מאותו היום ולמרות דרישותיו שלא נעשה לו כלום או נקנה לו כלום, ניל ואני החלטנו להפגש בשביל להכין את יום
ההולדת שלו. לאחר יום עבודה מפרך, ניל ואני קבענו שיבוא לאסוף אותי. טרוי לא יכול היה להגיע כיוון שהיה שקוע כל כולו בורוניקה, ואף נסע איתה לצילומים בלאס וגאס. לכן רק ניל ואני נותרנו לערוך לג'וי יום הולדת, ולאור
זאת ביטלתי כל פגישה שלי עם ג'וי, לצערי ולצערו.
ניל אסף אותי עם ג'יפ האמר שחור ונוצץ, שאיתו כבר נסענו פעם אחת. ברגע שנכנסתי אליו לאחר העבודה, ראיתי את עיניו הכחולות מסתכלות עלי. “מה דעתך על המכונית שלי”? הוא גיחך. “אני בטוח שזה רענון
אחרי המכונית של ג'וי”.
משכתי בכתפי. “הוא בסדר. שכחת שכבר נסעתי בו”? חייכתי אליו. הוא גיחך שוב. “צודקת”. אמר והתניע. הנסיעה הייתה שקטה אך להפתעתי נינוחה, כנראה כיוון ששנינו לא
ידענו מה לדבר. המצב קצת מוזר שאני נמצאת עם החצי-אח של החבר שלי. הגענו לבית קפה קטן ולא מפורסם כל כך, שלא הרבה אנשים היו בו. נכנסנו והתיישבנו על יד אחד
מהשולחנות. "אני חושבת שצריך לעשות לו מסיבת הפתעה”, אמרתי לאחר שהובאו לנו שני כוסות קפה. “הוא נראה
מהסוג שאוהב דברים כאלה”.
"הוא מעולם לא נראה עצוב כשעשינו לו מסיבות כאלה בעבר”, ניל אמר בקול שקול. “אבל אין לדעת איתו.
הוא כזה”… …"מפתיע”? השלמתי אותו ושנינו צחקנו בשקט. “בכל זאת, אני חושבת שכדאי שנעשה לו מסיבה שכזו”. הוחלט. ניל ואני התחלנו מייד לעבוד על רשימת המוזמנים, איפה המסיבה תתקיים – ככל הנראה אצל וכך
הלינוודים – וכן הלאה. לאחר הגיחה לבית הקפה ביקשתי מניל לעזור לי למצוא לג'וי מתנה. "הוא אוהב מוסיקה”, ניל ציין שלא לצורך, כי זאת כבר ידעתי. “מוסיקה אלקטרונית, למעשה. את רוצה
לקנות לו דיסק”? הוא פנה להביא בי, ועיניו גרמו לסלטה לא מוסברת בבטני.
"אני חושבת”… מלמלתי. “מה, זה לא טוב”? ניל גיחך בפעם המי יודע כמה באותו יום. “זה מעולה, רוסאנה”. הדרך שבה הוא אמר את שמי הייתה
מוזרה, וגרמה לי לתחושה מעט מוכרת… הגענו לחנות הדיסקים ושם חיפשנו ביחד דיסקים בשביל ג'וי. המוכרת פלרטטה ללא הרף עם ניל, שדחה
אותה בעדינות אך בבירור. תהיתי למה, כיוון שהמוכרת הייתה יפהפייה, אך הנחתי לזה. בינתיים. כשסיימנו לחקור את חנות הדיסקים, קניתי בסופו של דבר דיסק במהדורה מוגבלת ומיוחדת של להקה שניל
טען שהיא הלהקה האהובה על ג'וי. רק קיוויתי שאני לא עושה שטות שוב. כשסיימנו את "מסע הקניות" תאמנו להפגש שוב למחרת, שנוכל להמשיך ולעבוד על יום הולדתו של ג'וי. אני
הופקדתי להתקשר לורוניקה ולאנדי ולהודיע להם על המסיבה. "אני חושבת שאצליח להגיע”, אמרה לי ורוניקה המצחקקת כשהתקשרתי אליה בלילה. “אבל – אוף, תפסיק
לנשק אותי, טרוי! אני עם רוז בטלפון”! לרגע נשמעו קולות יניקה שחשדתי שהיו נשיקות, ואז ורוניקה חזרה.
“סליחה על זה, החבר החרמן שלי לא רוצה לחכות בשקט”. צחקתי באי נוחות. “בכל אופן, את תבואי”?
"אם לא יהיו לי שום צילומי לילה או משהו מפגר כזה, אז אין סיבה שלא”.
"מעולה. תהני עם טרוי”. "ואת תהני עם ג'וי”.
והשיחה נותקה. התקשרתי מייד לאחר מכן לאנדי, שהודיע בהתלהבות שיבוא גם, ושיזמין איתו את פליקס.
"פליקס”? שאלתי בהפתעה. “מה קרה לג'יימי”?
יכולתי לשמוע אותו מגלגל עיניים. “נפרדנו כי האידיוט מטומטם”. הוא אמר בעצבנות. אלו בהחלט היו חדשות בשבילי. “אבל הייתם ממש בסדר אחד עם השני”! התלהמתי. “אפילו סיפרתי לי
שעברתם שלב והכל”! "לא כל מי שאתה יוצא איתו אתה תשאר איתו לשארית חייך, את יודעת”, אנדי אמר בחוכמה. “אני מאמין שצריך לצאת עם בחור מסוים תקופה מסוימת בחיים. צריך לחוות איתו דברים מסוימים, ואז לעבור לבחור
הבא”. "אבל אז זה לא כואב יותר”? שאלתי, מנסה להבין את התיאוריה שלו. התכרבלתי עוד בתוך הפוך. “אם אתה חווה דברים עוצמתיים עם הבן-אדם, אז זה לא מכאיב יותר כשנפרדים ואתה יודע שלא תהיה איתו

יותר לעולם”? "לעולם אל תגידי לעולם”, אנדי מייד גער בי. “וחוץ מזה, נכון, זה כואב, אבל לדעתי הכל לטובה, ויכול להיות שהבחור הבא שתהיי איתו יכנס לך יותר ללב ואת אפילו תתחתני איתו בסופו של דבר. אבל את רק בת
שמונה-עשרה, רוז. את עוד לא צריכה לחשוב על דברים כאלה”. "תשע-עשרה בקרוב”, מלמלתי אבל נאנחתי. “יש משהו בדבריך. אך אני עדיין לא מסכימה איתך לחלוטין”.
"לגיטימי לגמרי”, אנדי צידד. “ועכשיו, את יכול להניח לי לישון? אני אבוא למסיבה של ג'וי עם פליקס,
בסדר”? "בסדר”, אישרתי. “לילה טוב, אנדס”.
"לילה טוב, רוזי”. ביום שלמחרת נפגשתי עם ניל שוב והלכנו אלי לדירה. המשכנו לעבוד על יום ההולדת של ג'וי, ובסופו של
דבר החלטנו מה יקרה. ניל היה אחראי על יתר רשימת המוזמנים, ואני הייתי אחראית על הפקת האירוע. "רק תשתדלי שהכל יהיה בגוונים של כתום”, אמר ניל בחיוך. “זה הצבע האהוב עליו”. "אבל כתום זה צבע נורא צועק”! התלוננתי. “כל המוזמנים יתעוורו אם הקישוטים יהיו כתומים”! ניל גלגל את עיניו בהפגנתיות. “תאמיני לי, אני מבין אותך לגמרי. אבל זה ג'וי; איש מוזר”.
"היי”! סטרתי לו קלות על היד. “אל תגנה את אחיך”! הוא השפיל את מבטו, כאילו מזייף ילד קטן שננזף. “טוב, אמא”.
נתתי לו סטירה קטנה על הראש וצחקתי. “חוץ מזה, מה הצבע האהוב עליך”? שאלתי אותו. “אם על ג'וי הצבע האהוב הוא כתום, בטח הצבע האהוב עליך זה ורוד פוקסיה או משהו – “
הוא שלח לי מבט מלוכלך. “הצבע האהוב עלי משתנה מיום ליום”, הוא ענה.
הרמתי גבה. “אז מה הצבע האהוב עליך היום”? את המבט הכחול והעמוק שהוא שלח לי באותו רגע אני לא חושבת שאשכח אי פעם. “אפור ירקרק”. הוא
אמר בקול צרוד.
"איזה צבע מו – “ התחלתי לצחוק, אבל אז צחוקי גווע על שפתי וקולי דעך. לרגע הייתי שקועה במחשבות,
ואז הבנתי למה הוא התכוון. צבע העיניים שלי. הוא דיבר על צבע העיניים שלי.
אל תהיי מפגרת, הקול הפנימי והמעודד שלי גער בי. את קוראת יותר מידי בתוך דברים. זה סתם צירוף
מקרים. אוף! למה את חושבת על זה בכלל!?
היו כמה רגעים של שתיקה מתוחה. “אממ”… ניסיתי להפר אותה, בעודי מתחילה להסמיק. “אז… כלומר”…
ניל גיחך לפתע, וליבי הלם במהירות. “בלעת את זה לחלוטין, הא”? הוא שאל, משעין את ראשו על הצד.
הרגשתי לפתע כעס ובושה; הוא צחק עלי! "אידיוט”! התעצבנתי, בעוד פרצופי דומה כבר לעגבניה, וסטרתי לו חזק על היד. “שלא תעז לעשות את זה
שוב”! הנחתי את ידי על ליבי ההולם.
האידיוט פרץ בצחוק גדול ומתגלגל. “היית צריכה לראות את הפרצוף שלך”! הוא אמר, לגמרי כמו ילד קטן, באופן שממש לא שייך לדמות של ניל שהכרתי. בדרך כלל הוא היה שקול, מחושב ורגוע, ופתאום עכשיו
הוא השתחרר. מעניין למה…
שלא אפילו תחשבי על זה, רוסאנה, קולי הזהיר אותי ואני מיהרתי לדחוק את המחשבה, בהוראת הקול.
"תפסיק כבר לצחוק”! צעקתי עליו, מרגישה נבוכה מכפי שלא הרגשתי הרבה זמן. הוא לא הפסיק, ולאט-
לאט הרגשתי שגם אני מתחילה לצחוק. הצחוק של ניל היה מדבק.
ישבנו ככה במשך כמה זמן ופשוט צחקנו עד שהבטן שלנו כאבה. “את קורעת”… הוא התנשף בכבדות,
עדיין פולט נחירות צחוק פה ושם.
"ואתה פשוט משעשע, ניגלוס”, גיחכתי ולחרדתי ראיתי שחיוכו נמחק.
"איך את יודעת על השם שלי”? הוא שאל, והבעתו הייתה בלתי ניתנת לקריאה פתאום.
התכווצתי, כי הרגשתי שאני צריכה. “אני”… למה אני מהססת? אני צריכה לומר ששמעתי את שמו בטעות!
"רוז”. הוא אמר בקול נמוך שגרם לי להרגיש לפתע דז'ה-וו. “תאמרי לי”. הוא לכד את עיני במבטו. "א-אני שמעתי את טרוי… או ג'וי? קוראים לך ככה”, מלמלתי בחשש. “ביום ההוא שנפגשנו שוב”.
ניל שחרר אנחה. “אני מבין”. הוא נראה כאילו משא השמיים ירד מכתפיו. למה היה לו איכפת כל כך משמו
המלא? האווירה השתנתה חזרה לקלילה וזורמת. “בכל אופן, אני צריך ללכת”, הוא נעמד. “יש לי עבודה לעשות, אז
נדבר בעוד שבוע, כשההכנות יהיו מוכנות”?
הנהנתי וליוויתי אותו חזרה אל הדלת. לפני שהלך חיבקתי אותו בידידותיות, והוא חיבק אותי בקושי חזרה.
רואה? המחשבות שלך היו שגויות! הקול הפנימי הכריז בניצחון.
אבל לגבי המחשבות האחרות שלי, לא יכולתי לדעת אם שגויות הן גם. וחוץ מזה, למה ליבי פעם כל כך
מהר אחרי המפגש עם ניל?

פרק עשרים ושניים.

יום ההולדת של ג'וי הגיע, ואני הייתי אחראית על להעסיק את ג'וי כל היום עד הערב. אמרתי לג'וי שאני אבוא לאסוף אותו עם האופנוע – הגיע הזמן שאני אאסוף אותו עם כלי הרכב שלי, לאחר שכל פעם שיצאנו הוא אסף אותי – ולאחר מעט מחאות מצידו, הוא נאלץ להסכים. הוריתי קודם לכן לורוניקה ולאנדי איך לסדר את האחוזה של הלינוודים בצבעי כתום עדינים ולא צעקניים. סמכתי עליהם שהם יעשו עבודתם
באופן הכי טוב שאפשר. הם פרקציוניסטים, החברים האלה שלי. לקחתי איתי תיק שבו שמתי את הבגדים שלי למסיבה בערב, והנחתי אותו בתא המטען הקטן של האופנוע שלי. כשסיימתי בחנתי את עצמי פעם אחרונה, לראות שהג'ינס, המגפיים והסוודר יושבים עלי כמו
שצריך,ורק אז יצאתי לדרך. כשהגעתי לאחוזה, ג'וי כבר חיכה בחוץ, חתיך כמו תמיד, לבוש בבגדי המותגים
שלו ושיערו טבול בג'ל במידה הנכונה. כשראה אותי מגיעה הוא גיחך. "אני חייב להודות שאופנוע הופך אותך לסקסית יותר”, הוא החמיא, והתיישב מאחורי. הושטתי לו קסדה
והוא חבש אותה, שמחה מאוד שקסדתי שלי מסתירה את פני הסמוקות מהמחמאה.
"תודה לך, אדון יום הולדת”, אמרתי לו. “ומזל טוב”. התנעתי את האופנוע והוא צחק. “את מעצבנת, רוזי”, הוא אמר וצקצק בלשונו. “הערת אותי בתשע בבוקר כדי לעשות לי יום כיף, למרות שאמרתי בפירוש שאני לא מעוניין שתעשי לי משהו”! הוא לא נשמע מוטרד
בכלל, למען האמת. "תגיד תודה לחברה שלך ותסתום”, יעצתי לו כשהגעתי לוואטאשימה. ג'וי הסתכל עלי בבלבול ואני רק גיחכתי. הדבר הראשון שעשיתי היה לקחת טייק-אוויי משם – שמארינה הסתומה הזאת הורידה לי
מהמשכורת – ואז לקחתי אותו לפארק המרכזי. שם, אירגנתי לנו פיקניק במדשאה. למזלי היה זה יום שמש
בהיר, ולכן יכולנו לעשות דבר שכזה. "אז זה הרעיון המיוחד שלך לאיך לחגוג את יום הולדתי”? ג'וי גיחך כשהתיישבנו על הסמיכה שהבאתי
איתי. “פיקניק? חשבתי שתהיי מקורית יותר”. הוצאתי לו לשון, מרגישה הנאה פנימית שהוא חושב כך. הוא עוד לא יודע מה מצפה לו. “זה לא משנה
איפה העיקר הבן-אדם, לא”? קרצתי לו.
הוא צחק ונישק אותי בספונטניות. הרגשתי כאילו האירוע שקרה לפני שבועיים נשכח כלא היה. אכלנו את הסושי שלנו ושחקנו בפארק כמו ילדים קטנים עד שהגיעה השעה שתיים בצהריים. הייתי צריכה
להביא אותנו ליעד הבא, שהיה סרט קולנוע בוי.איי.פי. ג'וי שלח לי מבט כמעט מאשים כשנכנסנו לאולם, ולרגע נזכרתי בדייט-לא-דייט הראשון שלנו, כשהתחלנו לזרוק זה על זו פופקורן באמצע הסרט כי היה משעמם מידי. וגם באותו הרגע הסרט הפך לקיטצ'י מידי, אז ג'וי השתעמם והתחיל לנסות לקלוע לתוך
המחשוף הלא-כל-כך עמוק שלי פופקורן. שלחתי לו מבטים מלוכלכים כשניסיתי להחדיר לו פופקורן אל תוך
האף. כשסיימנו לראות את הסרט השעה הייתה כבר שש בערב, והגיע הזמן ללכת ליעד הבא, שהיה לא אחר
מאשר בית הקפה מקסמית.' אנדי, למרבה ההפתעה, לא עבד באותו היום, כי מן הסתם הוא היה בביתו עם
פליקס מתארגן לקראת המסיבה בערב. למזלי, ג'וי לא שם לב. לאחר ארוחת ערב קלה ביותר – שכללה קינוח של ופל בלגי עם כל מיני סוגי גלידות בצד. ביקשתי שישימו
זיקוק, וג'וי החמיץ פנים כשזה הגיע ואיתו סגל המלצרים שהתחילו לשיר לו "יום הולדת שמח" בזיופים.
כשסיימנו לאכול, ראיתי שאנחנו במצב מצוין מבחינת זמנים, ובשעה שמונה, יצאנו חזרה לכיוון האחוזה. כשהגענו, ראיתי שניל כבר הדליק את כל האורות בחצר, שהיו אורות כתומים זוהרים. צחקתי בשקט
כשנזכרתי בשיחה שלנו על הצבעים של המסיבה. ניל באמת היה מתוק. ברגע שג'וי הוריד את הקסדה, נישקתי אותו. עשיתי זאת באופן טכני לחלוטין, וכשהוא עצם את עיניו ונישק אותי חזרה חייכתי מעט כנגד שפתיו. בבת אחת קשרתי את עיניו עם מטפחת שהחבאתי בכיס מכנסי כל
היום, והוא נראה מופתע. או לפחות, החלק החשוף שבפניו נראה מופתע. "היי”! הוא התקומם ואני פרצתי בצחוק. גררתי אותו פנימה אל האחוזה, ורגע לפני שנכנסנו נעצרתי, שלחתי
לניל מסרון, שהשיב לי כמעט מייד שכולם מוכנים. לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת.
כולם היו בפנים, מוכנים עם הבלונים והזיקוקים, ואני סימנתי להם להיות בשקט. הם עשו כך. "מה את עושה לי, רוז”? שאל ג'וי בחשש. “אני מקווה שזה לא תכסיס שאת מכינה לי בשביל לחגוג לי יותר
ממה שכבר עשית”. גיחכתי בשקט והסרתי את המטפחת. בבת אחת כולם צעקו לו "מזל טוב”! והתנפלו עליו בחיבוקים
ונשיקות. הוא שלח לי מבט מעוצבן מעט, אך מייד התרכך וחיבק את כולם חזרה, דיבר, וצחק איתם.
"ומי הגאון שעמד מאחורי זה מלבד רוז”? ג'וי שאל בצחוק מעוצבן. ניל הופיע והצביע על עצמו. "נאלצנו להפגש בחשאי בשביל לארגן לך את זה, אחי”, ניל טפח על שכמו והשניים התחבקו חיבוק גברי

כזה ואפילו עשו לחיצת יד סודית ומסובכת, כמו שרק גברים יודעים לעשות. ומייד לאחר קבלת הפנים, הגיע הזמן למסיבה. כל הבית היה בגווני כתום, שג'וי נורא אהב, ובסך הכל
המסיבה דמתה מאוד למסיבה שהתקיימה בפעם האחרונה, שהסתיימה לא טוב. אומנם גם לא רע, אך גם
לא טוב במיוחד. תחושת הבטן שלי אמרה שמשהו דומה הולך לקרות במסיבה הזאת. התפללתי שתחושת הבטן שלי לא צודקת. זה יום ההולדת של ג'וי, ורציתי שהכל יהיה מושלם. שג'וי יהנה כמה שהוא יכול. ושכולם יהיו
מאושרים.
"אני הולכת להתארגן”, לחשתי לאנדי, לאחר שהכיר לי את פליקס, בחור שחרחר עם עיניים שחורות.
“תעסיקו את ג'וי בינתיים”.
אנדי הנהן ואני חזרתי לאופנוע שלי, לקחתי את התיק עם בגדי, חזרתי פנימה ועליתי לקומה השנייה. חיפשתי אחר חדר ריק, ומצאתי חדר עבודה אטום ומחניק. אני קלסטרופובית, ומפחדת ממקומות שאין בהם חלונות, כמו החדר הזה, אך כיוון שיתר החדרים היו מלאים בזוגות שעושים… דברים, הסקתי שאין לי
ברירה. לקחתי כמה נשימות וסגרתי את הדלת, אך לא לגמרי, כי אחרת הייתי מרגישה מחנק.
פשטתי את בגדי במהירות, ומייד לאחר מכן לבשתי את בגדי המסיבה שלי. ברגע שלבשתי את החולצה,
שמעתי שדלת החדר נפתחת. קפצתי כשהסתובבתי לראות מי הפותח. "סליחה”, אמר ניל, שעמד בפתח הדלת. “לא התכוונתי להציץ או משהו”. "ל-לא, זה בסדר”, גמגמתי, מסמיקה ומשפילה את מבטי. “אתה יכול להכנס”.
הוא נכנס וסגר את הדלת מאחוריו. לרגע נחרדתי ופלטתי, “אתה יכול לפתוח קצת את הדלת”? השתנקתי. ניל הסתכל עלי במבט מוזר והסתובב לאחור. הוא סובב את הידית, אך הדלת נותר במקומה. “היא נעולה”,
הוא אמר באדישות. “או תקועה. אי אפשר לפתוח אותה”. לפתע האורות כבו. הרגשתי את התחושה הזאת שעולה בקרבי. “ניל”… נחנקתי ונפלתי על הרצפה, ידי
אוחזות בצווארי. “אני לא נושמת”… התנשפתי בכבדות.
בהבזק של שנייה הרגשתי את ידיו השריריות של ניל סביבי. “מה קרה”? הוא שאל בתקיפות פרקטית.
"ק-ק-קלסטרופוביה”, בקושי יכולתי לדבר. הרגשתי זיעה קרה על פני, גולשת לשפתי, מרטיבה את כל עורי. צרחה היסטרית החלה מבעבעת בגרוני. ניל, כנראה שם לב לזה, ולפתע ידו הגדולה והקרה הונחה מאחורי ראשי, והצמידה את ראשי אל חזהו. הוא ישב, אני בתוך חיבוקו, וליטף את שיערי וכתפי, ממלמל מלמולים רכים של, “הכל יהיה בסדר”… ומנדנד אותי כמו תינוקת קטנה בערסל. המשכתי להשתנק ולהחנק, אך להפתעתי התחלתי להרגע לאט-לאט. גופי הפסיק לרעוד, והרגשתי לפתע רוגע. דמעות של פחד החלו לזלוג על לחיי ואני עצמתי את עיני ונתתי לעצמי לבכות אל תוך קרבו של ניל, שהמשיך לחבק אותי והמשיך
למלמל לעברי. ובבת אחת דלת המשרד נפתחה, ואני נשמתי לרווחה. הרגשתי שגופו של ניל מתקשח סביבי ואני סובבתי
את ראשי באיטיות לעבר מי המושיע שעמד בפתח.
היה זה ג'וי. וההבעה על פניו כללה זעם רצחני.

פרק עשרים ושלושה.

"טוב”, פסק ג'וי, שעוד הסתכל על ניל ועלי ש"התכרבלנו" על הרצפה. “אני מבין שאני לא ממש רצוי כאן”.
כל הצבע ירד לי מהפנים. “ג'וי – “ עוד דמעות זלגו על לחיי, וקולי רעד. ניל, שהתקשח סביבי, הצליח לפלוט, “זה ממש לא מה שאתה חושב”, ושחרר אותי. כמעט על רגלי והתקרבתי לג'וי כמה צעדים, אבל הוא סובב אלי את גבי והחל ללכת במהירות. נשכתי את שפתי, לפני שיפחת בכי תפרוץ מהן, ולאחר מבט חטוף
ומבוהל לניל, יצאתי אחרי ג'וי. "חכה”! צעקתי אחריו. “בבקשה”!
הוא נכנס אל חדרו ולפני שהוא טרק את הדלת הצלחתי להשתחל פנימה. הוא הלך בעצבנות בחדר ואני
הסתכלתי עליו בבהלה. "אז מה שעשית עם ניל כשנפגשתם 'לארגן לי את המסיבה,' הא”? הוא נהם בכעס, על פניו הבעת זעם
רצחני שמעולם לא ראיתיעל פניו. "ג'וי… בבקשה”… התחננתי. “זה ממש, ממש, ממש לא מה שאתה חושב. תקשיב לי קודם”.
"להקשיב לך ואז מה”!? הוא צעק עלי. “אז תגידי לי שאת מתה על התחת של האח שלי!? איזו מן צורה יש
לך, רוסאנה”!? התכווצתי כשקרא לי בשמי המלא. “תקשיב לי רגע”… גל בכי חדש יצא ממני. “אל תקפוץ למסקנות מבלי
לשמוע את כל הצד שלי”! "חתיכת כלבה”! הוא ירק. “מעמידה פנים שאוהבת אותי ומסרבת לעשות איתי סקס כל הזמן, כדי שתוכלי לקיים יחסי מין עם ניל! למה בכלל להעמיד פני בתולה כשאת כזאת זונה”!?
"אבל למה אתה לא נותן לי להסביר”!? התרגזתי גם אני, דמי החם עולה לראשי. “אני קלסטרופובית! וניל
בסך הכל היה שם ועזר לי”!
"מה, בכך שהוא חיבק אותך ולחש לך כמה הוא אוהב אותך”? המרירות בקולו גרמה לי לרצות לסטור לו.
“את מגעילה ופתטית, רוסאנה אלן. תתרחקי ממני”! "מה יש לך”!? צרחתי עליו. “למה אתה לא מוכן לתת לי לדבר”!?
"כי אני לא רוצה להיות בקשר עם מישהי שעוד חושבת על האקס שלה”! הוא צרח.
"אין לי בכלל אקסים שאני חושבת עליהם, חתיכת אינפנטיל”! איבדתי את כל העשתונות.
"אז קארטר לא נחשב, נכון”!? הוא הפיל את הפצצה.
דממה.
שקט.
שתיקה.
הרגשתי כאילו סטרו לי.
דמעות חדשות עלו לעיני.
הייתי בהלם, קפואה, המומה.
לא יכולתי לשמוע שום דבר אחר שג'וי צעק.
העולם התכווץ עלי.
אוזני התחרשו, ורק משפטים בודדים מזמן אחר הדהדו בראשי.
"אני מכיר אותך מאיפשהו”? "משפט הפתיחה הזה פג תוקף כבר מזמן”!
"רוז”? מישהו ניער אותי וקול נשמע מרחוק. “רוז, תעני לי! רוז, אני מצטער – לא הייתי צריך לומר לך שאת
בת אלף מפגרת! סליחה! תסלחי לי? רוז? רוז”! אך כל שיכולתי היה לומר רק, “קארטר”.
ראייתי חזרה אלי וראיתי את ג'וי מסתכל עלי בדאגה, כולו נסער. בהיתי בו חזרה, ושכחתי מכל דבר אחר שרבנו עליו קודם לכן. “אתה מכיר את קארטר”. זו הייתה קביעת עובדה. הוא ידע מי זה. ולמרות שלא
דיברנו עליו קודם לכן, ידעתי שאני צודקת. ג'וי השפיל את מבטו ונעץ את מבטו בנעליו בכעס. “אני מכיר אותו”. ג'וי הכריח את עצמו לומר זאת, שמתי
לב. "אתה הוא”. זה היה יותר ניחוש של הרגע. אך כשג'וי לא אישר ולא הכחיש, לקחתי זאת ככן. נזכרתי ביום ההוא שהציל אותי מאוריון, שהייתי בטוחה לרגע שקולו העמוק זהו הקול העמוק של קארטר. אפילו
הנשיקות שלו גרמו לליבי לפרפר, לאחר שכל הבנים האחרים שיצאתי איתם מאז קארטר לא גרמו לי
לתגובה שכזו. זה אומר שג'וי זה הוא… "קארטר”? לחשתי.הוא הרים אלי את מבטי, ונראה היה שהוא מנהל עם עצמו מלחמה פנימית או משהו
כזה, עד שלפתע חיוך נמתח על פניו. בבת אחת נישקתי אותו, וכשהרגשתי אותו איתי, ידעתי שצדקתי.

פשוט ידעתי. ג'וי הוא קארטר. ולמרות שג'וי הוביל אותי את אל המיטה, פתאום לא היה לי איכפת יותר. הרגשתי כאילו זיקוקים התפוצצו מעל, וידעתי שאני מוכנה נפשית לתת עצמי לקארטר. למרות הכעס שבתוכי, שהחל לבעור על כך שנטש
אותי. למרות הרצון לסטור לו ולדרוש תשובות. הכל נעלם, ורק התשוקה המיידית שלי אליו הייתה חשובה.
הוא הצמיד אותי למיטה, ושפתיו נדדו אל צווארי ומטה. עצמתי את עיני, מרגישה טוב יותר מאי פעם…
את בטוחה? הקול הקטן והרוטן עלה בקולי.
תסתלק מפה, ניסיתי להעיף אותו. אני רוצה להיות איתו עכשיו ולא לנהל איתך שיחה!
אל תעשי את זה, רוז. לא עכשיו. זה לא הזמן.
למה נראה לך בכלל שזה לא הזמן!? מפני שאת עדיין צריכה תשובות! את צריכה לדעת קודם כל את כל הסיפור לפני שאת עושה דברים עם ג'וי
– או קארטר!
ידעתי שהקול צודק. וידעתי שעלי לעצור זאת. “קאר – ג'וי”, לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לקרוא לו
קארטר. “תעצור. אני צריכה שתסביר לי הכל לפני”. ג'וי שלח לי מבט עצוב מעט, וירד ממני, תודה לאל. התיישבתי, והסתכלתי עליו במבט שדרש תשובות. הוא
נאנח ואמר, “לא הלילה, רוסאנה”. עיקמתי את אפי למשמע שמי המלא. “אני לא רואה שום סיבה למה לא הלילה”.
"אני רואה. זה יום ההולדת שלי”. עם העובדה הזאת לא יכולתי להתווכח. “בסדר”, אמרתי, מרגישה עצבנית. “אם כך, אז אני הולכת”.
"לא, רוז – “ הוא ניסה לעצור בעדי אך אני סטרתי לו. יום הולדת או לא, אני לא חושבת שמישהו פגע בי
יותר מאשר ג'וי אי פעם. לא אמא שלי. לא אבא שלי. לא מארסלו.
רק קארטר. "עד שאתה לא תסביר לי מה הולך, אנחנו לא ביחד מבחינתי”, אמרתי בזעם, לא מצטערת כלל וכלל שלחיו
נהפכה אדומה מסטירתי. “להתראות. ויום הולדת שמח”.
ברגע שיצאתי מהחדר נתקלתי בניל, שמבטו היה בלתי ניתן לפיענוח. “הוא אמר לך”? הוא שאל בקול נמוך. נשכתי את שפתי והנהנתי בנוקשות. הוא נאנח. “זה טוב. מצאת את קארטר עכשיו”.
"איך אתה יודע שחיפשתי אותו”? שאלתי, רועדת הזעם עדיין.
"ג'וי סיפר לי”. “ואתה שיתפת איתו פעולה ולא אמרת לי כלום”.
ניל שלח לי מבט שמשום חדר לנשמתי. “ג'וי בן עשרים ושש עכשיו. הוא ילד גדול. הוא יכול לספר לך בעצמו
אם הוא רוצה”. "לא איכפת לי”.
"רוז”. "הוא לא אמר לי כלום כשפגש בי. הוא בטח ידע מייד מי אני. בכל זאת, הוא האקס שלי”.
ניל לא ידע מה לומר, ורק השפיל את מבטו, כאילו פגעתי בו ולא בג'וי. “את צודקת,, הסכים לבסוף וסובב לי את גבו. “קארטר היה צריך לפנות אליך. אך אולי היו לו סיבות משלו למה לא לראות אותך”.
"אילו סיבות בדיוק”? הנחתי את ידי על מותני בהפגנתיות. “אולי אתה תספר לי, כיוון שג'וי לא ממש רוצה
לומר לי”. ניל הסתובב אלי חזרה ומבטו גרם לי לצמרמורת. “הוא רצה שתהיי בטוחה”, הוא אמר בקול נמוך אפילו
בשבילו, שהזכיר לי את קולו של קארטר. “הוא רצה שלא תהיי קשורה אליו בהתחלה. הוא הרגיש שהוא לא
מספיק טוב בשבילך”. נעשיתי חשדנית יותר ויותר. “נשמע כאילו עשית לג'וי ניתוח אופי מעמיק”.
"אני אח שלו. אני מבין אותו יותר מכל אחד אחר. אפילו יותר משהוא מבין את עצמו”. נשמע היה כאילו הוא
מתרץ יותר מאשר שהוא אומר את האמת.
"הוא היה אז צריך להכיר אותי יותר טוב”, אמרתי לבסוף, מתכוננת ללכת. “אם הוא רצה באמת להיות איתי,
הוא היה צריך לומר לי כבר בכנס שהוא קארטר”.
ולפני שניל הספיק לומר דבר נוסף, פניתי והלכתי, יודעת בוודאות שמה שהרגשתי בתחילת המסיבה,
שמשהו ישתבש, היה נכון. משהו אכן השתבש.
הכל השתבש.

פרק עשרים וארבעה.

"שלום, הגעתם למענה הקולי של רוזי. אנא השאירו הודעה אחרי הביפ”. "רוז? רוזי? למה את לא עונה לטלפונים? אני יודע שאת שם, אז תעני! את נעלמת פתאום, לפחות ככה הלינוודים אמרו לניק ולי, ואת לא פה! אז בבקשה תתקשרי אלי חזרה ואל תסנני אותי יותר. ואם לא הבנת
עדיין, זה אנדי”. "שלום, הגעתם למענה הקולי של רוזי“…
"אלן? למה לעזאזל את לא מגיעה לעבודה? תזיזי את התחת המפגר שלך ובואי לעבודה כבר או שנפטר
אותך! מארינה”. "רוסאנה, זה מארסלו. ורוניקה התקשרה אלי ואמרה לי שאת לא עונה לטלפונים של כולם ושאת מתחפרת בדירה שלך מבלי לתקשר עם אף אחד כבר שבוע, אז בבקשה תתקשרי אלי חזרה. דרך אגב, יש לך דרישת
שלום מאבא”. "זו הפעם המאה שאני מתקשרת, רוז. אם את לא עונה לי עוד פעם אחת, אני חוזרת העירה כל הדרך מלאס וגאס, עוזבת את כל הצילומים שבהם אני נמצאת כבר שבוע, ובאה לשסף את גרונך. שיהיה לך
ברור”. "היי רוז, זה ניל. אני יודע למה את לא עונה לאף אחד, אבל בבקשה תשלימי עם ג'וי. הוא הרוס, והוא ממש מתנצל. הוא פשוט מתבייש מידי לפנות אליך. תעני לפחות לו? תתני לו הזדמנות להסביר את עצמו. הוא
קארטר שלך, זוכרת”? בהיתי בטלוויזיה בשקט, שותה את הבירה הגרמנית שאני שומרת במקרר למקרים מיוחדים ביותר. צפיתי
בחדשות, שומעת את הידיעות שנכנסות מאוזן אחת, ובשנייה שמתחלפת הכתבה כבר שכחתי מה היה.
לבסוף, לאחר התחזית שבישרה על שבוע גשום למדי, סגרתי את הטלוויזיה וניתקתי את הטלפון מהחשמל, באמצע ההודעה הקולית של ג'וי. הלכתי לאמבטיה, וכשראיתי את דמותי במראה הייתי חיבת להודות בפני עצמי שאני פשוט נראיתי זוועה. השיער שלי היה דליל ושומני, שלא לדבר על כך שנראה יותר אפור מאשר בלונדיני. עיני היו אדומות ונפוחות מרוב בכי ושקיות השינה השחורות מתחתן העידו על נדודי השינה
שחוויתי כמעט כל לילה. רזיתי מעט, ופתאום עצמות הבטן שלי בלטו, ובסך הכל, נראיתי כמו זומבי. או גוויה
מהלכת. או פשוט מתה. לא יצאתי מהביתה כבר הרבה זמן. לא לעבודה, לא לחברים, לא לשומקום. הייתי בדיכאון כרוני, שקועה עד מעל הראש במסיבת הרחמים של עצמי, ובקושי אכלתי. נאנחתי, והסקתי שזה המצב הכי נוראי שאי פעם
הייתי בו. תאונה במועדון ושיקום של חודש? זה עוד כלום לעומת מה שחוויתי באותו הרגע. החלטתי שכדאי שאצא אל השמש החורפית שהציצה מעט, לנסות ולספוג קצת ויטמין די. פשטתי את
הפיג'מה שלי, ולאחר שלבשתי מכנסי אימונית וחולצת קפוצ'ון מחממת, יצאתי מהדירה. ירדתי במעלית, הגעתי אל החניה, ושם מצאתי את האופנוע שלי מחכה לי עם שכבת אבק מעטה שכסתה אותו. לא טרחתי
אפילו לחבוש קסדה והתנעתי. הגעתי כעבור כמה דקות אל בית הקברות. לאחר שהחניתי את האופנוע, נכנסתי אל תוך השטח של בית הקברות והלכתי לכיוון המצבה של ליאנה. שם, התיישבתי על יד העץ בעדינות, ונתתי לשמש ולרוח הרגיע
אותי. "מה את היית עושה אם היית במקומי, לי”? שאלתי את הקבר. “היית בורחת מהעולם כמו שאני עשיתי, או
שהיית מתייצבת מול האמת ועושה משהו לגבי זה”? עצמתי את עיני. לא באמת ציפיתי לתשובה ממנה. “אני יודעת מה את הייתה עושה, ליאנה. היית אוזרת אומץ ומתייצבת מול ג'וי… או קארטר, ודורשת ממנו תשובות. אבל אין בי כוחות נפשיים לכך, אנה. אני
חלשה”. הרוח שרקה ובידרה את שיערי קלות. עלה ירוק נפל על ראשי, ואני הסתכלתי למעלה, אל הענפים המלאים
בעלים של העץ הבודד שלי. השמש חזרה להתחבא מאחורי העננים, ואני הרגשתי קור מתפשט בכל גופי. נשארתי בבית הקברות למשך כמה שעות טובות, עד שירד הערב. כשהרגשתי שגרוני יבש, קמתי ממקומי
וחזרתי אל האופנוע. החלטתי לצאת לבלות עם עצמי, לנסות ולהתרענן ממה שחוויתי. נסעתי הביתה קודם. כשהגעתי התלבשתי בשמלה וגרביוני שחורים, ז'קט עור מעל, ולאחר שחפפתי את שיערי וייבשתי אותו, ומרחתי איפור, ראיתי שהזוהר המזויף שהשוויתי לעצמי יכול היה לשכנע כל אחד שאני
בסדר. ניסיתי לחייך למראה ומה שיצא נראה היה כמו עווית. יצאתי מהבית שוב, ונסעתי למועדון. הרבה זמן שלא הייתי במועדון, לא מאז התאונה שבה פגשתי את קארטר. הייתה לי טראומה, אבל החלטתי להתגבר עליה עכשיו. לא היה מקום יותר טוב בשבילי מאשר מועדון, עם בר משקאות חריפים. נכון, אני אומנם רק בת שמונה-עשרה, אבל לשם כך המציאות את תעודות
הזהות המזויפות. ויש לי אחת.

נכנסתי אל המועדון ההומה אדם והלכתי אל הבר. הברמן נעץ בי את עיניו, וחייך חיוך מזמין. חייכתי חזרה
חיוך תואם )ומזויף( וקניתי אותו בשניות. “מה אוכל לעשות בשבילך, יפה”? הוא קרץ לי.
"וודקה עירקית”, כן, יש דבר כזה, וזה המשקה הכי חריף ומלא באלכוהול שקיים בשוק. חיוכו של הברמן התרחב ונהפך למגחך מעט. “הולכת על הכי חזק, אני רואה”.
הפעם לא השבתי לו חיוך. “יש גם כאלה”.
"אני אוהבת בנות חזקות”. "פשוט תביא את הוודקה המזדיינת”.
הברמן לא הפסיק לחייך אפילו לרגע. הוא מזג לי את הוודקה לתוך כוס קטנה ואני לקחתי אותה ממנו ובלגימה אחת שתיתי. “עוד”, דרשתי מרגישה את האלכוהול צורב את גרוני באופן כל כך משכר וממכר, עד
שכמעט והרגשתי שאני נמסה. הוא מזג לי עוד וכך זה נמשך במשך שעה שלמה. אני שתיתי, הוא מזג. שתיתי, מזג. הרגשתי שאני משתכרת יותר ויותר מרגע לרגע, ולמרות שאני לא מאלו שמשתכרים, גם כמות כזאת של אלכוהול יכולה
לגרום לי להיות מעט יותר עליזה מבדרך כלל. פתאום מצאתי את עצמי רוקדת ריקוד צמוד לברמן. הכל היה מטושטש סביבי, ונאלצתי להאחז בזרועותיו
החסונות של הברמן – ששמו היה שון, מסתבר – שלא התנגד בכלל. פתאום מצאתי עצמי איתו בשירותים, שאני ישובה על הכיור והוא מנשק אותי בפראות. לא הרגשתי כלום. הרגשתי חלולה. וידעתי שאני עושה שטות, ושעלי לצאת משם, אך לא מצאתי בי כוחות להתנגד. והיה בדבר מעין הנאה נקמנית כנגד
ג'וי/קארטר. בשלב מסוים הוא ניסה להוריד לי את השמלה, ואני ניסיתי לעצור בעדו, אך הייתי כל כך חלשה ומסוחררת מהאלכוהול שלא הצלחתי לומר דבר. הוא לקח זאת כמזרז, וניסה להסיר את שמלתי יותר מהר עד שלפתע הוא הוסר ממני בכוח על ידי מישהו, ומישהו שילח אל פניו אגרוף. בינתיים אני מצאתי את עצמי חזרה על
רגלי, וצפיתי איך ניל לינווד מכסח לברמן את הצורה. כשגמר איתו, ניל לפת את ידי בכוח והוציא אותי החוצה מהמועדון. הגענו אל האופנוע שלי מבלי לשים לב מה קורה, ניל התיישב על האופנוע שלי, והושיב אותי מאחוריו. הוא התניע וזרועותי ורגלי אינסטנקטיבית ננעלו סביב גופו. בתוך שניות הגענו לדירה שלי, והרגשתי לאט-לאט שעיני נעצמות, ושאני שוקעת בתוך
החשכה…
+++
כשהתעוררתי בבוקר למחרת, הייתי במיטה שלא שלי, לבושה בפיג'מה שלי. מוזר. זכרתי שניל הסיע אותי
הביתה –
ניל! קמתי בבת אחת, מתיישבת במהירות רבה מידי, ומייד סחרחורת תקפה אותי. ראיתי שאני בחדר של נסיכות, עם מיטת אפיריון אדומה, שעליה ישנתי. תהיתי איפה אני, אם לא בדירה שלי, ולבושה בפיג'מה
שלי. מי הלביש אותי? מה עשו לי? לפתע דלת החדר נפתחה וניל נכנס פנימה. “בוקר טוב”, הוא אמר, וניכר היה עליו שהוא כועס, עיניו
הכחולות בוהקות בזעם שלא ידעתי מהיכן הוא נבע.
"בוקר”… מלמלתי, גרוני יבש ושפתי גם הן. “איפה אני”? הכרחתי את עצמי לדבר למרות הגרון המעקצץ.
"באחוזה”, ענה, עדיין עצבני. “אבל זה לא משנה עכשיו – “ "מה קרה אתמול”? שאלתי, ואחזתי בראשי המסוחרר. “רגע אחד הייתי במועדון, רגע אחר על האופנוע”… ניל רשף בכעס והתיישב על קצה מיטתי. “לקחתי אותך משם”, אמר ברוגז. “האיש ההוא ניסה לשכב איתך כשאת שיכורה, הדביל. ואז לקחתי אותך הביתה, התלבשת בקושי בפיג'מה, ולקחתי אותך הנה, כי לא
רציתי להשאיר אותך לבד, וגם כי רציתי לקחת אותך כבת ערובה”.
"סלח לי? בת ערובה”? שאלתי, מרגישה ניצוץ קטן של כעס ניצת בתוכי. "את צריכה לדבר עם ג'וי”, לסתו של ניל התקשחה והמילים יצאו בכוח מבין שיניו הנוקשות. “אתם צריכים
להשלים. וכיוון שאת נעלמת, החלטתי שעלי לעשות מעשה”. "מה זה עניינך בכלל”!? התרגזתי עליו. “היחסים של ג'וי ושלי הם לא מענייניך – “
"כל דבר שקשור לאחי הקטן קשור גם לי”. ניל התעקש ושלח לי מבט מקפיא. “ועכשיו את מוכנה להסביר
את עצמך”? השפלתי את מבטי בכעס. “לא”.
"רוז – “ "אני לא הולכת להשלים עם ג'וי. או קארטר. או מי שהוא לא יהיה”.
"למה”? "כי הוא פגע בי”.

"אבל הוא מצטער על כך”. "הוא היה צריך לחשוב על זה לפני שהסתיר את העובדה הזאת ממני”.
לפתע דלת החדר נפתחה וג'וי עמד בפתח. הוא נראה טוב כהרגלו, עם בגדי המותגים והג'ל בשיער, אך לפי עיניו יכולתי לראות שהוא לא באמת בסדר. הן היו דומות מעט לשלי; אדומות עם שקי שינה. הוא גם לא
התגלח. "ניל, אתה יכול לעזוב אותנו לבד לרגע”? ג'וי שאל, קולו עייף. ניל נאנח, הנהן, ויצא מהחדר, גבו הסקסי
נעלם מאחורי הדלת. ג'וי סגר ספק טרק את הדלת מאחוריו של אחיו והתקרב לעברי. אני הסטתי את מבטי.
"אני רוצה לדבר”, אמר.
“אני לא רוצה”. "ואני חושב שכדאי”.
שלחתי לו מבט מלוכלך. “אני לא רוצה לדבר איתך”. אמרתי, מדגישה כל הברה. "תתתני לי לפחות להסביר את עצמי לפני שאת מחליטה החלטות”? הוא שאל ברוגז, ואני נטעתי את מבטי
בידי.
"לך על זה”, אמרתי במרירות לבסוף. הוא לקח נשימה עמוקה ולקח כיסא מהצד. הוא התיישב עליו, הסתכל עלי במבט מיואש, והחל לדבר. “קודם
כל, אני מצטער שלא אמרתי לך דבר”. הזעפתי פנים ולא הגבתי. “פחדתי שלא תרצי אותי אחרי שתראי אותי”, המשיך. “אני לא יודע למה. אני
פחדתי ממך, כנראה. הייתי פרנואיד”.
נשכתי את שפתי. "אני באמת ובתמים מתנצל, רוז. אין לי עוד מה לומר”, הוא השפיל את מבטו, וראיתי שדמעות קטנות נוצצות בעיניו. “לא רציתי שהכל יתפרק כמו שזה קרה. זו הסיבה למה אני לא סובל ימי הולדת; תמיד קורא
לי בהם משהו רע”. הרגשתי חלולה לפתע. “ג'וי”, מלמלתי. “תנשק אותי”.
הוא הסתכל עלי בהפתעה. “מה אמרת”? נדמה היה שהוא חושב שהוא שמע לא נכון.
"תנשק אותי”. חזרתי שנית, בקול ברור יותר. לא הייתי צריכה לומר פעם נוספת ושפתיו של ג'וי כבר נישקו אותי בכח. לפעמים בנים הם כל כך קלים
להשגה. ביחוד כאלה שאת יודעת שהם רוצים אותך, עד כמה אבסורד שזה נשמע. התנשקנו למשך כמה דקות ואני חיכיתי לפיצוצי הזיהוי. הם לא היו. ואני התחלתי לתהות אם ג'וי הוא אכן קארטר. אלו לא היו הנשיקות שזכרתי מקארטר המקורי – למרות שגם הן היו טובות, וגרמו לזיקוקים מעט
זהים – ובכלל, קולו של ג'וי לא נשמע כקולו של קארטר, אחרי הכל.
או שמא… התנתקתי ממנו ולמשך כמה רגעים בהינו זה בזו. לבסוף, שאלה שקטה נמלטה מפי, “אתה באמת
קארטר”?
וכשענה לי, “כמובן”, ראיתי ניצוץ לא מוסבר בעיניו. וגם אם ג'וי שיקר לי באותו הרגע, רגשותי הנואשים שאני רוצה לפגוש כבר בקארטר, דחפו אותי באופן
אימפולסיבי להאמין שהוא אכן קארטר.
מבחינה רגשית הרגשתי שלווה.
אך מבחינה מוחית הרגשתי אי שקט.

פרק עשרים וחמישה.

ג'וי ואני חזרנו להיות ביחד אחרי אותו היום. המצב כמעט חזר לקדמותו. כמעט. פוטרתי מוואטאשימה, לאחר שמארינה – הנבלה – גרמה לכך ע"י שהיא זיבלה להם את השכל על כך שלא מגיע לי להשאר אחרי שהברזתי. למזלי, אנדי סידר לי עבודה
בבית הקפה "מקסמית”' של משפחתו, והתחלתי לעבוד שם. התחלתי להיות חשדנית יותר ויותר לגבי זהותו האמיתית של ג'וי. בכל פעם הייתי מכניסה כבדרך אגב
לשיחות שלנו מעין שאלת ידע שקארטר ידע עלי. אך הוא תמיד הצליח להתחמק או אפילו לענות נכון.
חשדותי רק העמיקו עקב כך. בניל לא פגשתי כבר כמה זמן. ג'וי אמר לי שהוא עסוק בעבודה עד מעל הראש, וכי אבא שלהם נמצא בבית החולים אז ניל לצידו, ואני, משום מה, הרגשתי שחלק מהתשובות נמצאות אצלו. עובדה שניל ידע מה עובר
על קארטר יותר טוב מאשר ג'וי עצמו. האינטואיציה שלי אמרה לי ללכת אליו. בכל אופן, באחד הימים, לאחר שסיימתי משמרת במקסמית,' הלכתי עם ג'וי לפארק והתיישבנו שם על ספסל, צופים בילדים המשחקים, בהורים הישובים על הספסלים הרחוקים ושומרים על ילדיהם, או על זוגות
זקנים מחובקים. השעה הייתה שעת שקיעה יפה, ומזג האוויר התחמם במקצת.
ישבתי, כמו תמיד, מכורבלת בזרועותיו החסונות של ג'וי. הייתה שתיקה בינינו שג'וי החליט להפר. “היי רוז,
יום ההולדת שלך מתקרב”. הנהנתי ולא אמרתי דבר. הוא נאנח. “את רוצה שנערוך לך מסיבה”? שאל אותי. “או שאת רוצה לעשות
משהו אחר”? "אני לא יודעת”, אמרתי בעייפות. “אני לא ממש אוהבת ימי הולדת”. המידע הזה הפתיע את ג'וי. “מה זאת אומרת? את לא אוהבת מתנות”?
צחקתי בשקט. “מתנות אני אוהבת מאוד. אני לא אוהבת מסיבות שעורכים בשבילי. להיות במרכז
העניינים… זו לא השאיפה שלי”.
"אני מבין”, הוא מלמל, ולמען האמת זה נשמע היה ההפך. הוא לא הבין אותי. הוא מעולם לא הבין אותי.
"אז”… החלטתי להעביר נושא. “יש לך משהו מעניין לספר לי”? הוא צחק מעט. “אני לא בטוח שאת תרצי לשמוע את הדבר הזה שיש לי לספר לך”.
"ברור שאני רוצה”! התלהמתי והרפיתי מעט מחיבוקינו כדי שאוכל להסתכל ישירות אל תוך עיניו. “אחרת
לא הייתי שואלת”! לפתע הוא נשק לי. כמובן שלא היה לי איכפת, אבל מעט התרגזתי שהוא מנסה להתחמק מהנושא. הוא התנתק ממני וחייך אלי חיוך מלאכי וטהור כמו שמעולם לא ראיתי על פניו. “אני אספר לך ביום ההולדת
שלך”, הוא קרץ לי. "אוף איתך”! התעצבנתי. “למה לא עכשיו”?
"רק אם תתחנני”. הוא גיחך.
"בבקשה”? עשיתי כמבוקשו.
הוא הוציא לי לשון והניד בראשו לשלילה. עקמתי את אפי ברוגז, אך התעשתי והחלטתי מה עלי לעשות.
הטריק הזה היה ידוע בהיותו עובד. קירבתי את שפתי אל אוזנו ולחשתי, “תוכל לספר לי מה אתה רוצה לומר”?
שמעתי אותו בולע את רוקו. מעולה. סימן שהטריק עובד. אם אני לא טועה, כבר ניסיתי עליו את זה פעם
אחת. “לא”. הוא אמר, אבל לא נשמע כל כך בטח בעצמו ומשוכנע כמו מקודם.
התחלתי לנשק את צווארו ולמולל את שיערו בין אצבעותי. שמעתי שהוא מתנשם בכבדות. חייכתי.
"אני עדיין לא מוכן לספר לך”, הבחור היה עקשן כמו פרד!
"אוף איתך”! התעצבנתי שוב והרפיתי ממנו. "את יכולה להמשיך, את יודעת”, הוא קרץ לי, והבנתי שהוא סידר אותי, ומה שעשיתי השפיע עליו ממש
מעט. “לי לא איכפת”.
"אתה כזה מרגיז”! הסומק על פני לא היה מבושה הפעם. הוא היה מזעם. ג'וי פירש זאת לא נכון וגיחך. “מצטער, מותק”, קרץ לי שוב. “אך זהו סוד שתדעי רק מאוחר יותר”. "מעולה, אז עד שאתה לא מגלה לי, אני לא נפגשת איתך”! אמרתי בהפגנתיות והתרחקתי ממנו בסערה
מבלי לחכות שיגיד דבר. חציתי את הפארק עד שהגעתי לתחנת האוטובוס. נכון, לא הייתי צריכה להתעצבן כל כך, אבל משהו בי פשוט ניצת. אולי העובדה שאני יודעת, או לפחות
מרגישה שהוא משקר שהוא קארטר, או שפשוט עדיין לא סלחתי לו לגמרי על "פשעי העבר." כפי שציינתי, היחסים בינינו חזרו להיות רק כמעט כמו שהיו. היו כמה דברים שגרמו למערכת יחסים הזאת שלנו
להתעוות.

נסעתי באוטובוס חזרה הביתה וכשהגעתי, התקשרתי מייד לאנדי ולורוניקה שיבואו ויארחו לי לחברה, אך השניים הודיעו כי הם לא יכולים. אנדי היה עסוק עם החבר החדש שלו ג'ורג' )תהיתי מתי אוכלוסיית
ההומואים בעיר תפחה כל כך שאנדי מחליף חברים כמו גרביים( וורוניקה הודיעה שהיא עם טרוי. יופי.
כאילו שאני צריכה עוד לינווד על הראש.
עוד לינווד… הסתכלתי על המספר בפלאפון שלי. לא חשבתי עד אותו הרגע על להתקשר אליו, ולמען האמת, הייתי זקוקה למישהו להתפרק עליו. אז למה לא ניל? נכון, אני מגעילה שאני רוצה לנצל אותו בשביל שתהיה לי
כתף תומכת, אך בכל זאת…
נאנחתי והתקשרתי. לאחר כמה צלצולים קולו העמוק של ניל ענה לי ב"הלו" מעט מתוח. "היי ניל, מדברת רוז”, אמרתי מעט בלחץ. “אתה יכול לדבר עכשיו או שאתה עסוק”? "אני קצת עסוק, אבל יש לי זמן”, הוא אמר. “מה קרה, רוז”?
נשכתי את שפתי והרגשתי רע עם עצמי שאני מפריעה לו. “יש איזשהו סיכוי שתוכל לפגוש אותי בשעה
הקרובה”? שמעתי אותו נאנח מהצד השני. “בעוד שעה ורבע אוכל”, הודיע. “איפה את רוצה”?
"אצלי בדירה”? "אהיה שם”.
והשיחה נותקה. נשמתי לרווחה ולא הבנתי למה אני כל כך מתוחה. זה לא שלא נפגשתי עם ניל אי פעם;
אחרי הכל, נפגשנו בשביל לארגן לג'וי את יום ההולדת ההרסני…
ג'וי… בדחף של רגע לקחתי מהמקרר בקבוק וודקה והתחלתי לשתות. אחריו באו כמה בירות ובקבוק נוסף של
וודקה. כשסיימתי אותם הרגשתי שפוכה, והיה זה בדיוק הזמן שפעמון הדלת צלצל. דידיתי בקושי אל עבר הדלת ופתחתי אותה. ניל עמד בפתח, פניו היפות והסקסיות מעט מעוצבנות, גופו לבוש בג'נס קרוע עם חולצת כפתורים שהבליטה את השרירים הרבים שעל בטנו וחזהו. לפתע הרגשתי
שאני רוצה לגעת בו… "רוז”? ניל שאל והרים גבה. “הכל בסדר? נשמעת מבוהלת מעט בטלפ – “ הוא לא הספיק לסיים ואני כבר
לפתתי קצווה מהחולצה שלו וגררתי אותו פנימה. טרקתי את הדלת אחרי ונעמדתי מול ניל ההמום. "מה קורה”? הוא שאל, ונראה חשדני יותר מרגע לרגע. הקמט הקטן שבמצחו גרם לליבי לנתר מסיבה לא מובנת, ולפתע, לפני שאני או ניל הבנו מה אני עושה, דחפתי אותו על הרצפה והידקתי אותו אליה. כשאני
שתויה יש לי הרבה כוח, מסתבר. ניל היה יותר מידי מופתע ובכלל לא צפה את המהלך המשוכר הבא שלי. פתחתי את חולצתו והתחלתי
לנשק את חזהו השרירי והמושלם. הרגשתי שמשהו בי נדלק, ושאני חייבת, פשוט חייבת, להיות עם ניל.
שאני חייבת לעשות איתו משהו שלא העזתי עדיין לעשות עם ג'וי…
"רוז”! קולו של ניל צעק עלי מרחוק, אך אני הייתי כל כך מסוחררת ושיכורה שלא הבחנתי במה שאני עוושה.
מעולם לא איבדתי שליטה בעקבות אלכוהול. אבל איך המשפט אומר, תמיד יש פעם ראשונה… התחלתי להתקרב אל ראשו ושפתי נישקו את צווארו. בתוכי, צעקתי על עצמי לעצור לפני שאעשה משהו שאתחרט עליו, אך גופי לא נענה לי. נישקתי, ליקקתי, אפילו נשכתי את צווארו, ולהפתעתי הרבה, ניל לא
עצר בעדי. בבת אחת ניל התהפך במהירות שלא ידעתי שקיימת אצלו ואני הייתי מתחתיו. הוא הצמיד את גבי אל הרצפה, לפת את פרקי ידי והצמיד אותן מעל ראשי, את רגלי קיבע בין רגליו שלו, ואני לא התנגדתי כלל
וכלל, אהבתי את המגע של עורו בעורי. לעומת האופוריה שלי, הוא נראה זועם. “מה את עושה, רוסאנה”!?
הוא צעק עלי.
פני האדימו ושיהוק נמלט מפי. ניל הרכין את ראשו לעבר ראשי, מצחו נוגע בשלי, ולרגע קט מלא בתקווה, חשבתי שהוא רוצה לנשק אותי, עד שהוא הסניף והרים את ראשו חזרה. האכזבה כרסמה בתוכי כמו ארנב
המכרסם חסה. “את שיכורה”, קבע. “ואת לוהטת”. "אני לוהטת”? צחקקתי שלא כמוני. “לא ידעתי שככה את חושב – היק – עלי”.
שמעתי אותו מגלגל עיניים חלושות. “יש לך חום”, הוא אמר כמובן מאליו. “את צריכה לשכב במיטה”. "איתך או בלעדיך”? גיחכתי ולפתע ניל היה על רגליו. גופי ניצל את ההזדמנות כדי לנסות ולקפות עליו, אך הוא היה מהיר יותר והרים אותי כמו נסיכה. מבלי לומר דבר הוביל אותי למיטתי ושם השכיב אותי, מכסה
את גופי הצנום בשמיכה. "כנראה שאין ברירה ואני אהיה זה שאטפל בך לעת עתה”, הוא נשמע כאילו הוא נאלץ להשלים עם המצב
בלית ברירה. הרגשתי שעלפון עומד לפקוד אותי. עיניו התכולות של ניל בערו לתוך עיני האפורות-ירוקות, ובזיק של הכרה

או תת ההכרה, פלטתי, “קארטר”. ואז איבדתי את ההכרה.

פרק עשרים ושישה.

כשקמתי השעה הייתה כבר שעת לילה. היה לי האנגאובר, וראשי כאב. כמעט ולא זכרתי שום דבר מאז
שקרה. רק זכרתי שטרקתי את הדלת אחרי שגררתי את ניל פנימה אחרי.
"ערה”? שמעתי את קולו של ניל מלידי. הסתובבתי במהירות וראיתי שהוא יושב על כיסא, הרחק ממיטתי.
עיניו הכחולות נצצו בחשכה. "כן”… מלמלתי והתיישבתי, למרות שגופי מחה בתגובה. “מה קרה”?
"התעלפת לאחר שחשבת שאני קארטר”, הוא גיחך גיחוך עייף והתיישב על סף מיטתי. “את זוכרת בכלל
מה קרה”? "לא ממש”, אמרתי. “קראתי לך קארטר? למה”? הוא משך בכתפיו. “אולי חשבת שאני ג'וי בטעות”.
"כן”… הנחתי יד קרה על ראשי והרגשתי שאני חמה. “אני חולה”? פניתי אל ניל בשאלה.
"השיא היה לפני שעה. עכשיו הטמפרטורה ירדה מעט, אבל כן, את עדיין חולה”, אמר. הסתכלתי על עצמי וראיתי שאני לבושה בפיג'מת כותנה נעימה שלא לבשתי שנים. “אל תגיד לי שאתה
החלפת לי בגדים”, אמרתי, מרגישה סומק על פני. ניל נראה מעט אשם אך ענה, “לצערי, התעוררת באחת הפעמים והקאת על המיטה ועל בגדיך. נאלצתי
להחליף מצעים – וגם את הבגדים שלך. אל תדאגי, לא ניסיתי כלום”. כמובן שהוא לא ניסה כלום. הוא היה טוב-לב מידי בשביל זה. הנהנתי בנוקשות, והסומק לא נעלם מפני לחלוטין. “בכל אופן, תודה שנשארת, אני יכולה לטפל בעצמי עכשיו”, מלמלתי וקמתי מהמיטה, אך היה זה
מעשה לא טוב, כיוון שהתנודדתי ועמדתי ליפול, אך ניל כבר תפס אותי.
"בנאדם חולה לא יכול לטפל בעצמו, רוז”, ניל חייך לעברי. “עדיף שאני אשאר ואטפל בך”, לפתע הרצין. "אלא אם כן את רוצה שאתקשר לג'וי, למרות שהוא לא ממש טוב בדברים האלה, אני יכול להבטיח ל – “ "אל תתקשר אליו”! התקוממתי מייד והסמקתי קצת תחת מבטו השואל של ניל. “אני מתכוונת, קצת רבנו
אתמול”… "אני מבין”, אמר להפתעתי. “אם כך, אז אני אשאר”.
רק באותו הרגע הבנתי שניל עדיין מחזיק. הרגשתי שאני מסמיקה עוד יותר. הוא שם לב לכך, ושחרר אותי.
“מצטער”, הוא אמר בשקט. “את רוצה שאכין משהו לאכול”? "הנהנתי בנוקשות והוא יצא מהחדר. חזרתי לשכב ספק לשבת על המיטה, מהדקת את שמיכת הפוך סביבי. למה אני כל כך לחוצה סביב ניל? שלא לדבר על כך שאני מסמיקה יותר מידי לטעמי. אוף עם מנגנון
ההסמקה הזה… ניל חזר לחדרי עם מגש ועליו מרקית מלאה במרק ירקות חם. לצד זה, היה חזה עוף עם אורז צהוב
וצנוברים. שלושת המאכלים האהובים עלי הכי בעולם, שלא לדבר על כך שליד היה כוס עם שוקו חם וקצפת
בדיוק המידה הנכונה.
הוא הניח את המגש על השידה שלצד מיטתי והושיט לי את המרק קודם. “תאכלי”, פקד עלי.
עשיתי כפי שאמר. “איך ידעת שאלו המאכלים האהובים עלי”? שאלתי אותו, מעט מסוקרנת. הבעתו של ניל הייתה בלתי ניתנת לקריאה. “אינסטינקט”. הוא אמר, אך משום מה, משהו בתוכי לא האמין
לי. היה לי דז'ה וו לפתע…
"זה בדיוק מה שאני אוהבת! איך ידעת בדיוק מה אני אוהבת”?
"אינסטינקט”.
המרק נתקע לי בגרון.
כשסיימתי את הארוחה, הייתי מלאה, והרגשתי פי מליון יותר טוב. ניל הורה עלי לישון, ועשיתי כדבריו.
בבוקר, כשקמתי, ניל לא היה בחדר. יצאתי מהמיטה והלכתי לכיוון הסלון, שם ניל ישב, עם בגדים חדשים,
וצפה בחדשות הבוקר. הנחתי שהוא חזר הביתה להחליף בגדים, ואז שב אלי.
"בוקר טוב”, אמרתי לו וראשו הסתובב לכיווני. הוא חייך. "בוקר אור”, השיב. “איך את מרגישה”?
"יותר טוב, אבל עדיין יש לי חום”, משכתי בכתפי והתיישבתי לצידו. הייתה דממה לכמה זמן עד שלפתע ניל שאל, “אז למה הזמנת אותי אליך אתמול”?
השפלתי את ראשי. “כי רבתי עם ג'וי ורציתי מישהו לדבר איתו”, הודיתי בבושת פנים. ניל נאנח ואני פניתי להסתכל עליו. “אם את רוצה, את יכולה לבכות, את יודעת”, הוא העביר יד בשיערו. “זה
לא פשע”. ובבת אחת, כאילו משהו השתחרר אצלי, פרצתי בבכי. ניל כרך זרועות מרגיעות סביבי ואני חיבקתי אותו חזרה. לפתע, הרגשתי כאילו אני בבית שוב, בין זרועותיו. כאילו זרועותיו של ניל היו כמו חומות ביטחון

סביבי. טמנתי את ראשי בחזהו ונשמתי אל ראותיי את ריחו המתוק…
ולפתע הסתכלנו זה על זו, עדיין מחובקים, וראיתי שניל לא יודע מה לעשות עם הממצב. הוא רב עם עצמו, יכולתי לראות זאת בעיניו, ולפתע הניח את מצחו על מצחי. חשבתי שהוא סתם בודק לי את החום, אך
פתאום עצם את עיניו, ואפיו דגדג את אפי. הרגשתי משיכה כל כך חזקה, כמו מגנט, שמשכה אותי אל ניל לינווד כמו שמעולם נמשכתי לאף אחד מימי. אף אחד חוץ מקארטר. לא ג'וי של היום, אלא קארטר של לפני
שנים. עצמתי גם אני את עיני, מרגישה את הצורך הגופני הזה בלנשק את ניל, וכלל לא היה לי איכפת באותו הרגע שמעשה כזה נחשב לבגידה. כל שרציתי היה להרגיש את גופו של ניל, רציתי שיקח אותי, רציתי
שיעשה איתי אהבה…
מה לעזאזל קורה לי?
היינו סנטימטרים ספורים מלהתנשק על הספה החמימה שלי. כבר הרגשתי את נשימותיו מדגדגות את פני
ואת ההתרגשות בוערת בקרבי, את הרצון העז הזה ששפתיו יהיו על שלי… ובדיוק, כמו בסרטים, טלפון ביתי צלצל. בבת אחת פתחנו שנינו את עיניו ביחד. עיניו הכחולות של ניל נראו עצובות וזועמות בו זמנית, וכשהתרחק ממני, הרגשתי כאילו הבית שלי מתרחק ממני. שוב. האכזבה הייתה
כל כך נוראית עד שהרגשתי שאני הולכת להקיא. מה היה קורה לו הטלפון לא היה מצלצל, תהיתי…
הטלפון! הלכתי במהירות והרמתי את השפורפרת. “מדברת רוז”, עניתי, קצרת נשימה, ומזוית העין ראיתי את ניל
מפיל את ראשו לאחור ביאוש, ואת גופו נרגע. עד אותו הרגע לא שמתי לב שגופו החטוב, הסקסי, הגבוה,
היה כל כך נוקשה, מדהים, לוהט – "רוז”? שמעתי להפתעתי את טרוי מהעבר השני. “רוז, קרה דבר נורא”.
"מה קרה”? חזרתי חזרה למציאות. בטח טרוי רוצה לומר לי שהיה לו איזה ויכוחון עם ורוניקה או משהו.
"רוז, זה ג'וי”, קולו של טרוי נשבר. "הוא בבית חולים”.

פרק עשרים ושבעה.

הרגשתי שמשהו בתוכי נשבר. ניל היה ישר מאחורי, דוחק בי לספר לו מה קרה. אך אני לא יכולתי לפצות את פי. הטלפון החליק מידי על
הרצפה, גופי שותק, והחום שלי בער. איכשהו הצלחתי לצרף את המילים "ג'וי" ו"בית חולים" ביחד וניל הבין, ללא מידע נוסף, מה קרה. הוא לקח את הטלפון לידו, דיבר עם טרוי, ומייד כשניתק לקח אותי לחדרי. הוא פקד עלי להתלבש, וכך עשיתי. הוא אמר לי שנוסעים לבית החולים, וכך עשינו. הנסיעה הייתה שקטה, עד שככל הנראה ניל לא יכול היה יותר
והחליט להפעיל את הרדיו. הוא נראה נסער. אני הייתי נסערת בתוכי. מבחוץ, הייתי אילמת, עיוורת,
חירשת. משותקת לחלוטין.
הגענו אל אחד מבתי החולים של העיר ושם ניל נאלץ לגרור אותי כדי שאזוז. הוא שם לב שחום גופי עלה, ופשוט נשא אותי על ידיו. הגענו למחלקת טיפול נמרץ, שם כבר חיכו טרוי, ורוניקה, אנדי, נערה שלא הכרתי
ומארסלו, אחי, שלא ידעתי בכלל שחזר ארצה. ניל הניח אותי על אחד הספסלים ופנה לדבר עם האחרים.
אני נשכבתי על הספסל וסתמתי את אוזני עם ידי. כל שרציתי היה לישון. לישון ולא להתעורר.
הרגשתי את ידו הקרה של ניל על מצחי. ידעתי שזוהי ידו שלו, כיוון שקודם לכן הוא הניח את ידו על מצחי.
מגע ידיו גם עדין ורך, לא כמו ג'וי, למשל, לכן קל יותר לזהות אותו.
וג'וי… התכווצתי במקומי ולפתע ידי הוסרו בכפייה מבחוץ מאוזני. “רוזי”? שמעתי את אנדי שואל בדאגה. “רוזי, אני
יודע שאת חולה, ושאת בהלם, אבל את חייבת להיות איתו עכשיו”. בלעתי את רוקי והנהנתי חלושות. הוא עזר לי להתיישב והתיישב מצידי האחד, בעוד ניל התיישב מצידי האחר, עם בקבוק מים בידו וכדורים בשביל שאבלע. כשקירב את אחד הכדורים לפי בלעתי את רוקי בשנית והנדתי בראשי לשלילה. “את חייבת לבלוע את זה, רוז”, ניל התעקש. “זה יעזור לך”.
"לא”, פלטתי, ולפתע ראיתי את ניל מושך בכתפיו. הוא הניח את הכודור בפיו, לקח מעט מים, ובבת אחת פתח את פי במעט כוח, הצמיד את שפתיו לשלי, והחדיר לשפתי את הכדור והמים. מרוב שיתוקי אפילו לא
הרגשתי המגע של שפתיו על שפתי. תהיתי איך זה מרגיש באמת.
ואז נזכרתי שוב בג'וי.
"מה איתו”? פלטתי בקושי וראיתי את כולם מחליפים מבטים, מלבד אישה אחת שהסתכלה עלי ברוגז. "מה איכפת לך בכלל? הרגע התמזמזת עם ניגלוס”, היא אמרה בזעם. “לג'וי שלי לא מגיע מישהי נבלה
כמוך”!
הסתכלתי עליה בהפתעה, שהתחלפה מייד לכעס. “ומי את בדיוק”!? לאט-לאט הכדור החל להשפיע.
"קאלי דמיאנה ריצ'רדסון”, היא אמרה בהתנשאות. “האקסית – ובת הזוג שהכי טוב שהיתה לו אי פעם –
של ג'וי”. לסתי נשמטה, אך מיהרתי להחזיר אותה למקומה. “יופי לך”, ירקתי. “ומה את עושה פה, בהיותך אקסית”?
האם זו קנאה? אני לא חושבת שאי פעם חשתי רגש כזה מקודם.
"אני צלצלתי אליה”, טרוי ענה במקומה במלמול. “נאלצתי לעשות כך, כי אבא שלה הוא פרופסור ריצ'רדסון,
האיש שזכה בפרס נובל ברפואה או משהו כזה, ורציתי שהוא יטפל בג'וי”.
נשכתי את שפתי. “מה איתו באמת”? התעלמתי מהקאלי הזאת. "תאונה”, ורוניקה פצתה פיה לראשונה. “הוא הלך ברחוב ואיזו מכונית ספורט דרסה אותו. הנהג נחקר
כרגע במשטרה”.
"וכמה הנזק”? הסתכלתי על טרוי בתחנונים.
"אנחנו לא יודעים”, אמר, ואני השפלתי את ראשי. עברו שעות, ולא שמענו מילה. טרוי לקח את ורוניקה חזרה הביתה כיוון שבקושי עמדה על רגליה, אנדי הלך איתם, ואפילו קאלי נכנעה בסוף ולאחר ששלחה בי מבט מלא בחוסר שביעות רצון אלי, הלכה לה, שיערה
האדמוני מתגלש מאחוריה כמו של נסיכה, עיניה החומות הכהות מלאות בביטחון עצמי. ממש נסיכה.
ניל ואני היינו היחידים שנשארנו מחוץ לחדר הטיפול הנמרץ בו ג'וי נמצא. בשלב מסוים נרדמתי, וכשהתעוררתי, מצאתי את ראשי על כתפו החסונה של ניל, שישן. מעולם לא ראיתי אותו ישן, הערתי
לעצמי. והוא היה חתיך אפילו יותר כשישן. הוא נראה פתאום יותר… אין לי מילים לתאר אותו. זעתי באיטיות מניל, והחלטתי שעלי ללכת לקנות לנו משהו לאכול ולשתות. הוא עשה גם ככה כל כך הרבה
בשבילי, ולא יכולתי להתיר לו לעשות משהו נוסף. קמתי ממקומי, עדיין מרגישה מעט חלשה בעקבות החום,
והלכתי אל עבר הקפיטריה. שם, הייתה בקופה אך ורק אישה אחת. שזו הייתה טס הווארד, אחת הנשים היותר מפורסמות בעולם, בשל היותה דוגמנית מהממת. שיערה היה ארוך ומתולתל, בצבע ארגמן, עיניה חומות-ירוקות מדהימות, וגופה חטוב וגבוה. היא הייתה מה שכולן רצו

להיות. היא הייתה מושלמת. נעמדתי לידה, מגיעה לה בערך לצוואר, והרגשתי עלובה. היא נראתה מדהים בשמלה ארוכה וחלקה, ואני נראיתי כמו פח זבל בג'ינס וסוודר. “קפה שחור ושוקו בבקשה”, ביקשתי מהמוכר, שלא הפסיק לנעוץ את
עיניו בטס. “וגם קוראסון”. משום מה הייתה לי תחושה שניל אוהב קוראסונים. וגם קפה שחור. הוא נראה לי
הטיפוס הזה. כי הוא, בדומה לג'וי, הזכיר לי מאוד את קארטר.
המוכר לא זרק לעברי אפילו מבט אחד ונתן לי את מבוקשי, בעוד טס עדיין בחנה מה היא רוצה לקנות. ראיתי שהיא מתלבטת בין הסלט הרזה יותר, שמלא רק בחסה, לבין הסלט עם נתחי העוף, שנראה יותר
שמן ועסיסי. “קחי את זה”, יעצתי לה באומללות על הסלט הטעים יותר. טס פנתה להביט בי בהפתעה וחייכה חיוך שגרם לה להיות פי מליון יותר יפה ממה שהיא כבר. “תודה רבה”! היא אמרה בשמחה, וגיליתי בקולה מבטא מוכר. היא וולשית, ציינתי בפני עצמי. זה מסביר את
המבטא.
לאחר שקנינו את המאכלים שלנו, פניתי ללכת אך טס תפסה בידי. “היי, רוצה לשבת איתי”? היא הציעה לי.
“אני לא רוצה להיות לבד”. הסתכלתי עליה בהפתעה. מכל האנשים בעולם, טס הווארד בוחרת לשבת איתי? מה קורה כאן? “בטח”,
כמובן שלא פספסתי את ההזדמנות ושתינו התיישבנו על יד אחד השולחנות.
"אני טס, דרך אגב”, היא אמרה בכזאת תמימות עד שלרגע קט חשבתי שהיא צוחקת, עד שהבתי שהיא לא.
היא רצינית? היא לא מודעת שכל אדם שני יודע את שמה? "כן, אני יודעת”, צחקתי באי נוחות. “אני רוז”.
"נעים להכיר”, היא חייכה שוב את החיוך המדהים הזה. “אז מה את עושה כאן בבית החולים”? שאלה
בעניין רב.
השפלתי את ראשי. “החבר שלי אושפז. הוא עבר תאונה”. הרגשתי לפתע דמעות עולות לעיני. טס הסתכלה עלי באמפטיה. “אל תדאגי”, אמרה באופטימיות אין קץ. “הוא יהיה בסדר. תאונות קורות כל
הזמן”. "אני יודעת, אבל אני דואגת לו”, דמעה קטנה מצאה דרכה החוצה מעיני. “אני פשוט לא מצליחה להבין איך
הוא עבר תאונה שכזו”. לפתע הייתי בזרועותיה הארוכות של טס. “אל תדאגי”, היא אמרה בקול מרגיע. “הכל יהיה בסדר, את
תראי”. הנהנתי ולפתע בכיתי. בתוך זרועותיה של לא אחרת מאשר טס הווארד. היא ליטפה את ראשי ולחשה לי
שהכל בסדר.
לפתע שמעתי מישהו קורא, “רוז”! ואז ניל פרץ לקפיטריה. טס ואני התרנו את החיבוק והסתכלנו על ניל. פתאום ראיתי שהדאגה בעיניו, ככל הנראה להיעלמותי, מתחלפת בשמץ של זיהוי, כשראה את טס. הסטתי
את מבטי כדי להסתכל על טס, וראיתי שגם היא מסתכלת על ניל באותו המבט המוזר.
בבת אחת שניהם דיברו.
”?טס"
"ניל”? "אתם מכירים”? שאלתי בהפתעה ולא ידעתי על מי להסתכל. לפתע טס קמה ממקומה והלכה במהירות אל ניל. היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו והידקה את גופה החטוב אל גופו הסקסי. לא יכולתי שלא לחשוב
שהם נראים טוב ביחד, עם ניל החתיך וטס היפהפייה. רגע, אולי הם באמת ביחד? "מה את עושה כאן”? ניל שאל, ונראה מעט אבוד, עד שלפתע מבטו התקשח והוא הניח את ידיו על כתפיה
הצנומות ודחף אותה בעדינות ממנו. היא נראתה נפגעת מעט, אך התעלמה מכך.
"אמא”, היא ענתה בקול של מעין מובן מאליו. “המחלה”. ניל הנהן הנהון יחיד. “אני מבין. שתרגיש טוב”.
"אני אמסור לה”, טס הסמיקה והשפיל את מבטה. אפשר היה לראות שיש משהו בינה לבין ניל.
"אתם מכירים”? חזרתי על שאלתי ופניתי להסתכל על ניל. הוא נאנח, וטס ענתה במקומו, בקול מעט עצוב.
"היינו ביחד. אני האקסית שלו”.

פרק עשרים ושמונה.

משום מה, הרגשתי כאילו מישהו בעט בי. או נתן לי סטירה. האמירה של טס הייתה כמו מישהו עיוור שאומר "אני פתאום רואה”! או שפתאום אריה משתנה לכבשה. משהו בי לא יכול היה להאמין שלניל הייתה
אקסית, שלא לדבר על חברה בכלל. הוא תמיד נראה כזה… אני לא יודעת איך להסביר. "באמת”? החלטתי לתת לעצמי סטירה מנטלית ולהתעשת. אז לניל הייתה חברה. שבמקרה זו אחת הדוגמניות הכי יפות בעולם. לא נורא בכלל. אז למה אני מרגישה כאילו הלב שלי מת? כאילו משהו בתוכי
התנפץ לרסיסים? “זה מפתיע, אני חייבת להודות”.
"רגע, כשאמרת חבר”… טס אמרה לפתע אך אני קטעתי אותה בחופזה.
"זה לא הוא, זה אחיו, ג'וי”, בלעתי את רוקי בנוקשות. ראיתי שהיא נרגעה והנהנה. ניל נראה כאילו הוא רוצה להיות במקום אחר עכשיו. “בכל אופן”, טס פנתה חזרה לניל במבט שאמר בפירוש שהיא עדיין אוהבת אותו. “רוצה לשבת איתנו? בדיוק לקחנו משהו
לשתות”!
"קניתי גם לך”, חייכתי בהתנצלות מזוייפת, והרגשתי שעדיין משהו בתוכי לא במקומו.
ההבעה על פניו של ניל הייתה לא מובנת לי אך כשהנהן והתיישב לצד טס, נשמתי לרווחה. וגם נלחצתי.
למה לי להלחץ? מה לעזאזל קורה לי? אכלנו ושתינו. טס הייתה הפעילה ביותר בשיחה, בעוד שניל עשה עצמו מקשיב )יכולתי לראות שמבטו לא מפוקס ושהקמט הקטן במצחו מעיד על היותו שקוע במחשבות( ואני שיחקתי בקצה חולצתי. הרגשתי נבוכה, משום מה, שאני יושבת עם שניים מהאנשים הכי מהממים בעולם, בעוד שאני לא מדהימה מי יודע
מה. זה מבאס. לרגע משפט אחד של טס תפס את תשומת ליבו של ניל – ושלי. “אני חושבת שאמרו שאחיך, ניל, היה בדרך חזרה מחנות תכשיטים. אני זוכרת שאחד השוטרים דיבר עם המוכרת, וזו אמרה שהוא קנה טבעת בשביל החברה שלו”, היא פנתה להביט בי. “יכול להיות שהוא רצה להציע לך את ה-הצעה? למרות שאת
קטנה מידי, אז אולי זו רק טבעת הבטחה או משהו – “ הרגשתי שעולמי לוחץ עלי. רגלי אוטומטית התקפלו לחזי, ידי חסמו את אוזני ועצמתי את עיני, בשביל
לנסות למנוע מהדמעות לצאת, אך לשווא. לא רציתי לשמוע. לא רציתי לראות. כל שרציתי היה להיעלם.
כי בזמן שג'וי הלך וקנה בשבילי טבעת מדהימה, אני הייתי בביתי וכמעט בגדתי בו עם אחיו.
רגשות האשמה אכלו אותי מבפנים ורציתי שהאדמה תפתח לועה ותבלע אותי. לא רציתי בכלל להיות שם, עם טס התמימה והחמודה שמדברת על דברים כמובנים מאליהם, או עם ניל, שאיתו כמעט, כמעט
התנשקתי. מלמלתי, “תסלחו לי”… ויצאתי מהקפיטריה. הלכתי אל עבר חדר הטיפול נמרץ של ג'וי, וראיתי שקאלי, האקסית המעצבנת שלו, יושבת שם ממול. מבט נשלח לעברי, חודר ומרתיע, והיא נראתה זועמת
כמו מקודם. "אני לא מבינה מה הוא מצא בך”, היא הפטירה. “את כזאת מכוערת”.
עיקמתי את אפי. “זה ממש לא בוגר מצדך”, אמרתי בעייפות. לא היה לי כוחות לריב עם מישהי זרה, בייחוד
כשאני מרגישה שאני צריכה לכוון לעצמי אקדח לראש. "לא איכפת לי מה בוגר או מה לא”! היא נבחה וקפצה ממקומה. “את זו שגרמה לג'וי לעבור תאונה! את זו שגרמת לו לקנות לך טבעת מפגרת! את זו שגרמה לו להתאהב בך עד מעל הראש, בעוד את משחק גם בו
וגם באח השני”! בפעם השנייה באותו יום, הרגשתי כאילו סטרו לי. אך לא רציתי לתת לאישה הזו לדעת זאת. “זו לא אשמתי שג'וי בחר במי להתאהב”! הרגשתי כמו ילדה קטנה שרבה על דלי בארגז חול. “ואין שום דבר ביני לבין ניל”!
שקר גס. המשיכה שהרגשתי לניל הייתה לא סתם משיכה.
ולא יכולתי כמעט להודות בפני עצמי שנמשכתי אליו יותר מאשר ג'וי. "שקרנית”, היא אמרה ברוע ונעמדה על רגליה מולי, גורמת לי להגיע לה לעצם הבריח. “חתיכת שקרנית קטנה ומטונפת. אף אחת לא יכולה לאהוב את ג'וי כמו שאני אוהבת אותו. הוא נפרד ממני מתוך דחף של רגע. הוא עוד יחזור אלי על ארבע כשיבין שאת הבחוררה הכי מכוערת בעולם”!
"גם את לא שיא היופי, את יודעת”, החזרתי לה בלגלוג. “לפי מה שקראתי, את במקום העשרים ושניים
ברשימת הבחורות היפות”! "ואת בכלל לא נמצאת ברשימה הזאת”!
"מי את חושבת שאת בכלל? את אפילו לא מכירה אותי וכבר את שונאת אותי”!
"כי יש בך משהו מעצבן! ואת מכוערת”! "תפסיקי לומר את זה, בהמה”!
"נבלה”!

"שקט”! נשמעה לפתע צעקה שקטעה את הריב הכי מטומטם שאי פעם רבתי. שתינו הסטנו את ראשנו במהירות לעבר מקור הקול בהתאמה. רופא יצא מחדר הטיפול הנמרץ של ג'וי, וישר ידעתי שזהו אביו של קאלי, לא רק בגלל שהיה כתוב על התגית התלויה על חלוקו "פרופ' ג'ונתן ריצ'רדסון" אלא בגלל העובדה
שהם היו דומים זה לזו ברמות מפחידות. "קאלי, אמרתי לך ללכת הביתה”, הוא נזף בביתו. “אני לא מבין מה את עושה פה עדיין”. "אני רוצה להשאר עם ג'וי”! היא התפרצה. “כי אני אוהבת אותו, אבא”!
"אם זכרוני לא מטעני את ומר לינווד כבר נפרדתם ממזמן”, כמה שאני אוהבת את אבא שלה. “אז תני למיס
אלן להשאר כאן, כיוון שהיא חברתו הרשמית”. הרגשתי גאווה להקרא החברה הרשמית.
ואז נזכרתי שכמעט נשקתי את ניל, והגאווה הזאת נעלמה כלעומת שבאה.
קאלי סיננה קללה והלכה בעצבנות, מתנגשת בכתפי בכוונה. בוגר. מאוד בוגר. פרופסור ריצ'רדסון פנה אלי. “הוא ער עכשיו”, אמר. “אך אני לא יכול להבטיח לכמה זמן”.
הרגשתי שליבי מנתר. “הוא יחיה, נכון”? שאלתי כמעט בתחנונים.
הוא הנהן. “הוא יחיה”.
ונכנסתי אחריו פנימה, לפגוש את ג'וי.
+++
ג'וי שכב על מיטת החולים, מצחו חבוש, רגליו מגובסות, וידיו חופשיות עם הרבה פצעים. הוא נראה זוועה, לא היה בכך ספק, ופניו נותרו אותו הדבר, יפות כמו תמיד, תודה לאל. בבת אחת פיו נמתח לחיוך, וראיתי שיש לו פצע קטן מעל השפה העליונה. לא יכולתי יותר להתאפק ורצתי לעברו. כרכתי את זרועותי בעדינות
וזהירות סביבו והוא גרך את שלו. הדמעות פשוט פרצו ממני, ולהפתעתי גם ממנו. "דאגתי לך כל כך”, טמנתי את ראשי בכתפו, וקולי נשמע שבור. “אתה לא יכול אפילו להבין כמה”. "גם אני דאגתי לי”, הוא גיחך. “אבל יותר לך”. הוא שחרר אותי ואני הסתכלתי עליו בהכי הרבה אהבה
שמצאתי בתוכי. “שמעתי אותך רבה עם קאלי בחוץ”. נאנחתי. “לא אשמתי שהיא התחילה ריב איתי”.
"קראת לה בהמה”, ציין. "כי זו מה שהיא”.
"וזו הסיבה שאני אוהב אותך כל כך”. לרגע לא קלטתי את מה שאמר, כיוון שאמר זאת בטבעיות, כאילו הוא אמר לי את זה כל יום. אבל אז
המילים שקעו ואני הסתכלתי בתדהמה על ג'וי לינווד, שחייך לעברי חיוך דומע. “רציתי לומר לך את זה כמה זמן”, אמר ולפתע קרא לפרופסור ריצ'רדסון ולחש לו משהו אל תוך האוזן. הפרופסור הנהן, והוציא מכיסו
קופסה קטנה אדומה ומרופדת. "ג'וי”… נשכתי את שפתי כשג'וי לקח את הקופסה ופתח אותה. ידעתי כבר מה יש בה. “אתה בטוח שזה מה
שאתה רוצה עכשיו”?
"רוסאנה סלין אלן”, אמר בקול רשמי והושיט לעברי את הטבעת הכי מדהימה שהייתה בתוך הקופסה.
“התרצי לקחת טבעת הבטחה זו, ותבטיחי לי שתהיי שלי לתמיד”?
"ג'וי – “ פתחתי שוב אך הוא קטע אותי.
"זה מה שאני רוצה עכשיו, רוז”, הוא אמר ברצינות, עיניו בוערות לתוך עיני. “זה הדבר הכי חשוב לי כרגע.
כיוון שאם אני אמות – “
" – אל תגיד את זה”! קטעתי אותו בהתלהמות. " – אני רוצה לפחות לדעת שהיית שייכת לי עד הסוף”, התעלם מדברי וחייך קצת. “השאלה היא אם את
מוכנה לכך”.
בלעתי את רוקי ובחנתי את הטבעת. היא הייתה מזהב לבן – ג'וי ידע שאני שונאת זהב צהוב כזה – ובמרכזה היה ורד קטן מנצנץ מאבני רובי אדומות, ומעוטר ביהלומים קטנים. אלוהים יודע כמה עלתה לו
הטבעת הזאת. בטח יותר מהאחוזה של האחים הלינווד.
ולמרות רגשותי המעורבים והבלבול שלי, ידעתי מה אני חייבת לענות. "כן ג'וי”, אמרתי בקול רועד מעט בעוד שג'וי כבר ענד את הטבעת על אמתי. “אני מוכנה לקחת טבעת
הבטחה זו”.

פרק עשרים ותשעה.

כשיצאתי מהחדר – הרופאים הוציאו אותי בכוח, למעשה, כדי שיוכלו לטפל בג'וי כמו שצריך – ראיתי שכולם
נמצאים שם. הסמקתי מעט כשראיתי את ידה של טס משולבת בידו של ניל, והרגשתי אי נוחות מסויימת. "איך מצבו”? שאלה אותי ורוניקה, שישבה לצד טרוי, ומצידה השני ישב אנדי. אפילו קאלי הייתה שם, בקצה השורה, ישובה בזעף. ניל ישב ליד טס וליד טרוי, ואני עמדתי מולם. הייתי היחידה שביקרה את ג'וי מאז
התאונה. "הרופאים אמרו שהאחוזים מורים לטובת היותו בסדר”, מלמלתי, עדיין נרעשת ממה שקרה. “והוא בסדר
גמור”. "קרה משהו”? שאל ניל, שקרא אותי כמו ספר פתוח. נשכתי את שפתי וברגשות אשמה מועצמים הרמתי את ידי השמאלית, כשהטבעת החדשה שלי מנצנצת על אמתי. “הוא ידע שאני לא אוהבת את צבע הזהב אז הוא בחר לי זהב לבן, והורד מסמל את שמי, רוז”… קולי נשבר ולפתע נפלתי על רצפת בית החולים ובכיתי
כמו מטורפת, מול כולם. חסמתי את עיני בידי, ורק בכיתי, יפחות הבכי שלי נישאות למרחקים.
בכיתי, כי ג'וי עלול, בכל זאת, למות.
בכיתי, כי כמעט בגדתי בו עם אחיו האהוב.
בכיתי, כי אני, בעצם, מאורסת לג'וי, שהוא קארטר שלי, או לפחות כך הוא אמר.
והכי חשוב, בכיתי כי לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי את ידיהם של ורוניקה ואנדי סביבי, ואני טמנתי את ראשי אצל ורוניקה. היא לטפה את ראשי, ואני פשוט בכיתי. שמעתי מרחוק את קאלי ממלמלת, “פתטית”, אבל לי לא היה איכפת. אם אני רוצה לבכות, אז
אני אבכה, גם אם זה לא מתאים לגברת קאלי דמיאנה ריצ'רדסון. לאחר בערך רבע שעה שבכיתי, התיישבתי מול חדרו של ג'וי וחיכיתי. ורוניקה וטרוי הלכו לחטוף משהו
בקפיטריה, אנדי הלך לדבר עם אחותו הגדולה בשביל לבטל משמרות, קאלי הלכה לשאוף אוויר צח “)כי אני לא רוצה לנשום את אותו האוויר שאת נושמת(" וטס הלכה לבקר את אימה, כך שרק ניל ואני נשארנו לבד
מול הדלת הסגורה. ישבנו בדממה לכמה זמן, עד שלא יכולתי לשאת זאת ושאלתי, “לפני כמה זמן היית עם טס”? ניל לא הסתכל עלי כשענה. “הרבה מאוד שנים, עוד לפני שהיא התפרסמה כל כך”.
"אה”, הייתה התגובה הסתומה שלי. “לפני כמה שנים בדיוק”?
"שלוש שנים”. "כמה זמן הייתם ביחד”?
"חצי שנה”. "אז לפני שנתיים וחצי נפרדתם”? "למה זה מעניין אותך כל כך”?
עכשיו הוא כבר הסתכל עלי בסקרנות. אני השפלתי את ראשי וגמגמתי, “ס-סתם רציתי ל-לדעת”.
"ברור”, הוא נשמע מלגלג. הוא לא האמין לי. "מה קורה לנו, ניל”? פלטתי מבלי לחשוב לפתע והוא סובב את ראשו חזרה לעברי. “אני לא מצליחה להבין
מה אתה חושב, אנ יאפילו לא יודעת מה אני חושבת. מה קורה כאן”? הוא נאנח. “עדיף שלא תדעי, רוז. עדיף שלא תדעי”. נשכתי את שפתי. “אני 'מובטחת' לג'וי”.
"כולם כבר יודעים את זה”. "מה אתה חושב על כך”?
השאלה תפסה אותו מעט לא מוכן אך הוא התעשת ונאנח שוב. “אם אומר לך, את לא תרצי לעמוד אפילו
ברדיוס קילומטר ממני”. מייד זה תפס את סקרנותי. “אני חושבת שאתה טועה. אני רוצה לדעת מה אתה חושב. אני לא אברח, אני
מבטיחה”. "בסדר, אם כך, את ביקשת את זה”, הוא פנה להישיר לי מבט. “אני לא מרוצה מהעניין בכלל”. התשובה לא סיפקה אותי בכלל. “אתה לא מרוצה כי ג'וי מובטח לי, או שאני מובטחת לג'וי”?
"זה באמת משנה”?
"בשבילי כן”. "אם כך, אני לא מרוצה משניהם”.
החמצתי את פני. “ולמה אתה חושב ככה”? "כי יש עדיין סיכוי שג'וי ימות”, ניל אמר זאת בכעס מעט. “ואם הוא ימות, את תהיי מאוד עצובה, ואני לא
רוצה את זה. ואם הוא יחיה, מה שכנראה יקרה, את תהיי שלו לנצח”.

"ומה רע בזה בדיוק”? קולי התגבר.
"את לא מבינה”? ניל נשמע מלגלג שוב, לגמרי לא עצמו.
"לא”! התעצבנתי. "ג'וי הוא לא היחיד שיש לו רגשות כלפיך, רוסאנה”! עכשיו גם ניל היה עצבני והוא נעמד. “אם לא הבנת את
זה עד עכשיו, אז כנראה שאת באמת סתומה”.
"איך אני אמורה לדעת דבר שכזה”!? התרגזתי וקמתי גם אני, נעמדת מולו. "עזבי, פשוט עזבי”, הוא אמר ביאוש והסיט את מבטו ממני. “אני לא רוצה לדבר איתך כרגע”. "מצטערת, אבל אני חייבת לדבר איתך עכשיו! אני לא מבינה מה אתה אומר”!
"אני אומר שגם אני פאקינג אוהב אותך”! הוא שאג והסתכל עלי בעיניים תכולות מלאות בסערה. “זו
האמת! מרוצה עכשיו? זה לא באמת משנה”!
ההלם שהרגשתי כמעט מנע ממני לענות, אך המילים נפלטו ממני בכל זאת. “למה לא אמרת כלום”? "כי זה לא משנה בין אם אומר זאת או בין אם לא”, הוא רשף. “את הרי תהיי עם ג'וי. ואני רוצה שתהיי עם ג'וי. ג'וי מתאים לך יותר ממני. אני לא מתאים למישהי כמוך. ג'וי הוא אדם טוב יותר ממני. ולכן את צריכה להיות איתו, והרגשות שלי כלל לא משנים. ואם לא איכפת לך, אני הולך עכשיו”.
לא עצרתי בעדו כשהלך. אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי כל כך מבולבלת.
ורוניקה וטרוי חזרו וורוניקה התיישבה לידי. “מה קרה”? ורוניקה שאלה אותי.
"אני”… מה יכולתי לומר? לא. לא יכולתי לומר דבר. לפתע דלת החדר נפתחה וחצי תריסר רופאים יצאו החוצה, מגלגלים איתם את מיטתו של ג'וי. ג'וי היה
עליה, מסכת חמצן על פניו, עיניו עצומות. “מה קרה”!? התחלתי לרוץ איתם, ורוניקה, טרוי, אנדי )שחזר,(
קאלי ואפילו ניל איתי. מתי כולם הגיעו? "מצבו הדרדר”, ענה לי פרופסור ריצ'רדסון. “אנחנו לוקחים אותו לחדר אחר”. "ג'וי”… רצתי איתם, אוחזת בידו של ג'וי מחוסר ההכרה. “ג'וי… אל תמות לי עכשיו”!
הגענו למחלקת אחרת בבית החולים והכניסו את ג'וי לחדר. אותי העיפו משם. במסדרון שם לא היו כיסאות, ואני התיישבתי על יד הקיר. ניל נשאר איתי, מתנהג בבגרות מפתיעה אפילו בשביל בנים בגילו, ומתעלם מהריב שהיה לנו קודם. טרוי גם הוא נשאר, וכל היתר הלכו לעשות דברים, לחוצים כמו תמיד. ניל החזיק
בידי, ונתן לי להשעין את ראשי על כתפו, בעד טרוי הניח יד מרגיעה על כתפי.
שעות חלפו, ושום תגובה. ניל נעמד בשלב מסוים ועבר לקיר הנגדי, טרוי עדיין ישב לידי, עצם את עיניו,
ומלמל תפילות בכל השפות שהוא מכיר )תפילת "שמע ישראל" ביניהן,( ואני הרגשתי פחד.
אני לא יודעת כמה זמן חיכינו שם. בשלב כלשהו ניל אפילו קנה לנו מעט אוכל ושתייה. אף אחד לא דיבר.
אף אחד לא פצה פה. שלושתנו פשוט חיכינו שם. לבסוף, לאחר עוד כמה שעות מייסרות, פרופסור ריצ'רדסון יצא החוצה, מוריד את מסכת הרופאים שלו ומוחה זיעה ממצחו. מייד נעמדתי, וטרוי נעמד איתי. “מה מצבו”? שאלתי, ולפי מבטו של פרופסור ריצ'רדסון
וההבנה המפציעה על פניו הכאובות גם ככה של ניל, ידעתי את התשובה. "הוא לא שרד, רוז”, פרופסור ריצ'רדסון אמר בעצב עמוק וכן. “הוא מת”.

פרקים שלושים.

פעם סיפרו לי שמוות לפעמים מציל אנשים. שאנשים, שסבלו במהלך גסיסתם, קיבלו את המוות בזרועות
פתוחות, ושוחררו, פחות או יותר.
רציתי לחשוב שג'וי סבל, ושהמוות שיחרר אותו.
אך לא יכולתי. הצעקה שלי הדהדה ברחבי בית החולים. לא שלטתי על מעשי, וכשניל תפס ביד אחת שלי, וטרוי בידי השנייה, הרגשתי כמו חולת נפש. צעקתי וצרחתי על פרופסור ריצ'רדסון את כל הקללות שהכרתי, והוא
בתגובה השפיל את ראשו ולא אמר דבר, כמקבל את הקללות בברכה. ניל וטרוי הובילו אותי החוצה, כשאני
ממשיכה לקרוא לפרופסור בשמות הגנאי הכי חריפים שלי.
יצאנו החוצה, וראינו את כולם בחדר ההמתנה האחר, יושבים ומחכים. כל האמהות של הלינוודים היו שם, כולל את האב, שפניו הנאות של אדם מבוגר נראו דואגות. לא תהיתי אפילו למה לא היה אף פעם בבית
החולים, אך מאוחר יותר הבנתי שהיה שקוע בעבודה ולא יכול היה לעזוב זאת באמצע.
שמעתי את ניל אומר חרישית מה קרה, ואת כולם פורצים בבכיות, מתחבקים, נופלים על הרצפה מרוב יגון.
ואני? אני שתקתי. המיתי. מייד מר לינווד התחיל לשוחח בטלפון בשביל להכין את ההלוויה. אני השתדלתי שלא להקשיב. לא רציתי
לחשוב. לא רציתי לשמוע שום דבר. רציתי למות. איכשהו, מצאתי את עצמי בסופו של יום באחוזה של הלינוודים. כולם התארחו שם עכשיו, כל האורחים להלוויה, כולל את ורוניקה, אנדי וג'יימי – אליו חזר לאחר כמה חברים – , האמהות, האב, וכל האורחים
שהתחילו להגיע מחו"ל. שכללו ביניהם את הורי היקרים. מארסלו גם הוא שהה שם. ניל נתן לי לישון בחדרו של ג'וי, ואני שמחתי על כך. שכבתי במיטתו, ושאפתי אל ראותי את ריחו של הבחור שידעתי שאהבתי. הרגשתי זוועת עולם, שאפילו פקפקתי באהבתי אליו, או באהבתו עלי. תחילה חשבתי
שהוא מנצל אותי בשביל להגיע אל ורוניקה. אך לא היה כך הדבר.
ג'וי היה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים.
והוא היה גם קארטר שלי. איך יכולתי בכלל לפקפק בכך? נכון, אולי אופיים לא דומה, וכך גם דברים אחרים, אך הוא היה קארטר, הוא אפילו אמר זאת בעצמו! לא הבנתי איזו טיפשה הייתי שהטלתי ספק על העובדה
החשובה הזו. באיזשהו שלב ניל נכנס לחדרי וסגר אחריו את הדלת. אני שכבתי על המיטה והוא התיישב לצידי. “איך את
מרגישה”? שאל, וראיתי שעיניו נפוחות, כמו שלי, מבכי.
"רע”. מלמלתי.
"מכיר את התחושה הזאת”, הוא אמר בציניות. "אני לא מבינה למה”, קולי היה קטן מתמיד. “למה ג'וי? למה לא מישהו אחר”?
"לפחות הוא יכול היה למות בשקט”, ניל אמר בקול כמעט דומם. “הוא תמיד אמר לי שהוא רוצה לענוד על מישהי טבעת הבטחה. ואני ענדת אותה, ונשארת שייכת לו עד הסוף. כולך היית שייכת לו עד הסוף”.
התכווצתי עוד יותר. “לא כולי”. ניל הרים גבה. “למה את מתכוונת”?
"לעולם לא”… נשכתי את שפתי. “לעולם לא עשינו-את-זה”…
זו בהחלט הייתה הפתעה בשבילו. “למה”? הוא שאל ונראה כועס על עצמו שהוא אפילו שאל.
"כי לא הרגשתי שהזמן היה מתאים אף פעם”, מלמלתי. באמת שלא רציתי לדסכס על הנושא הזה עם ניל.
“אני לא יודעת למה”. ניל נותר שקט למשך כמה זמן, עד שאביו, ביל, אמר לנו שהגיע הזמן ללכת להלוויה. ניל קם ממיטתי
והושיט לי יד לבוא איתו. לקחתי אותה. היינו בכנסייה של בית הקברות של העיר. ג'וי נראה כל כך שליו בתוך ארון המתים; הלבישו אותו בבגדי
המותגים הרגילים שלו, ואפילו מחקו את כל הפצעים שלו באמצעות מייק-אפ. תמיד שנאתי הלוויות נוצריות.
לאחר שהכומר הקריא את כל התפילו והברכות וכולם בכו כמו ילדים קטנים, קברו אותו, למרבה האירוניה, לצד ליאנה, אחותי המנוחה. ראיתי את ההורים שלי, שלא החליפו איתי אפילו מילה, שולחים מבטים לקבר
של ביתם. הם בכו גם הם, אך הייתה לי תחושה שלא עליו.
לאחר טקס הקבירה, כולם עוד נשארו ליד הקבר ובכו עוד. לא זכור לי שאי פעם ראיתי את ניל וטרוי בוכים,
והיה זה מראה כל כך עצוב, עד שהרגשתי חשק עז לצרוח השמימה. במקום זאת, הורי לפתע היו מולי,
מארסלו איתם. “אני חושב שהגיע הזמן שתדברו”, מארסלו פסק. "ואני חושבת שזה לא הזמן ולא המקום”, סיינה אמרה באיטלקית. “וחוץ מזה, אני לא רוצה לדבר עם הילדה
שגרמה לבחור המסכן הזה למות”.

לא סטרתי אפילו את דבריה. היא צדקה. בגללי הוא מת. "אמא תפסיקי”, מארסלו גער בה. “רוז גם ככה עוברת תקופה קשה – “
"מארסלו”, ג'ובאני קטע אותו בבוטות. “לא כאן”. "כן כאן”! מארסלו צעק וראיתי שכמה ראשים מסתובבים לעברנו. “אם לא עכשיו אתם תברחו לכם לאיטליה
ולא תסדרו שום דבר ביניכם”! "תנמיך את קולך, מארסלו, זה בית קברות כאן לא חדר צעקות”, סיינה נזפה בו. “אנשים מסתכלים”.
"לא איכפת לי, מארס”, אמרתי למארסלו בעייפות. “אני לא רוצה לדבר איתם. הם אלו שלא סבלו אותי בגלל
שלא הייתי מושלמת כל כך כמו ליאנה”. "אז את יודעת על ליאנה”, סיינה לא נשמעה מופתעת. “יופי. אולי תלמדי ממה שהיא הייתה משהו”. "אני לא היא”, אמרתי מה שאמרתי למארסלו, והרגשתי שליבי נחמץ. במקום לדבר על ג'וי, כמו שבאמת
רציתי, דיברנו על ליאנה. למעשה, לא רציתי לדבר בכלל על האנשים המתים. נטשתי אותם והלכתי לעץ הבודד שלי. שם פשוט התיישבתי על האדמה, משעינה את גבי על הגזע, ולא איכפת לי כלל שבגדי השחורים מתלכלכים. כלום כבר לא היה איכפת לי יותר
ג'וי מת.
האהוב שלי מת.
ולא היו לי רגשות נוספים לתאר זאת.

פרק שלושים ואחד.

עברתי זמנית לאחוזה של הלינוודים. ביל לינווד קיבל אותי כמו בת, כאילו הייתי תחליף בשבילו לגרייס. לניל ולטרוי לא היה ממש איכפת כי גם ככה הם הכירו אותי והיו…חברים טובים שלי? טרוי כן. ניל לא ידעתי מה הייתי בשבילו. לא קניתי את זה
שהוא אוהב אותי, כשטס התרוצצה סביבו כל הזמן. חדרו של ג'וי נהפך לחדרי שלי. חדרו של ניל היה סמוך לשלי, וטרוי מצידי השני. ורוניקה גם היא הפכה לבת
בית וישנה בחדרו של טרוי. אנדי ישן איתי. אורחים זרמו אל הבית לניחום אבלים כל הזמן. ביל הציג אותי כארוסתו של ג'וי, ולא כ"מובטחת" שלו, וכולם
כיבדו אותי עקב כך. כשהתהלכתי בבית הרגשתי כמו זומבי. התעלמתי מההורים שלי, שלהפתעתי הקטנה ניסו לפתח איתי
שיחה, והתעלמתי אפילו ממארסלו שניסה לתקשר איתי. רציתי בחברתם של ניל, טרוי, ורוניקה ואנדי בלבד.
אולי אפילו טס.
קאלי ביקרה הרבה. היא צעקה עלי וקראה לי שפלה, אך אני כבר מצאתי דרך לחסום אותה מלהגיע אלי;
פשוט לא להקשיב לה. כל פעם שהיא באה היא בכתה, קראה לי בשמות גנאי, והלכה. שנאתי אותה. טס הפכה גם לכמו דיירת. היא חיבקה את ניל הרבה ופעם אחת אפילו תפסתי אותם מתנשקים, אך בתוכי לא הרגשתי כלום. לא קנאה על כך שהם ביחד חזרה, ככל הנראה. לא כעס, על כך שניל אמר לי שהוא
אוהב אותי כשבעצם באמת הוא אוהב אותה. ואפילו לא שמחה, על כך שניל מצא מישהי להתנחם איתה.
אפילו אוריון ומארינה, שמסתבר שהיו מאורסים כבר, באו לניחום. לא היה לי אפילו איכפת שהם ראו אותי. אוריון ניסה לפלרטט אך ניל הבריח אותו במבט מפחיד, שגרם לאוריון לרוץ. “מגיע לו”, שמעתי את ניל
לוחש אך אני התעלמתי.
לא היה לי איכפת מכלום יותר.
בלילות בכיתי כמו מטורפת. ובימים הייתי כמו מתה חיה. בוקר אחד, נסעתי לעבוד עם אנדי במקסמית' כיוון שניל וטרוי דחקו בי לחזור לשגרה. עבדתי בקושי, ולאחר כמה צלחות ששברתי, אביו של אנדי דחק באנדי לקחת אותי חזרה הביתה כיוון שעוד לא הייתי כשירה
מספיק לעבוד.
אנדי החזיר אותי הביתה אל האחוזה ושם הלכתי לחדר של ג'וי ושלי, נשכבתי על המיטה ופרצתי בבכי.
מעשה זה היה כבר מוכר לבעלי הבית, וכששמעו אותי מתייפחת בחדרי, תמיד אחד היה מגיע ומנחם אותי. הפעם טרוי היה זה שהגיע. הוא נתן לי לחבק אותו ואפילו בכה מעט איתי. כשסיימנו את סבב הבכיות
הנוכחי, ביל נכנס אל החדר. “אני מצטער להפריע, אבל אני צריך להביא לך משהו, רוז”, אמר לי והושיט לי
מעטפה יפה עם כתב מסולסל. היה כתוב עליה, “לכבוד רוז." הסתכלתי בשאלה על ביל.
"מצאתי את זה לפני כמה ימים בארון הבגדים שלו מתחת לכל הגרביים”, אימו של ג'וי נכנסה אחרי ביל. “הוא כתב לך מכתב ולעולם לא שלח אותו אליך. אולי כדאי שתקראי אותו”.
בלעתי את רוקי ובחנתי את המעטפה מכל הכיוונים. ביל סימן לטרוי ולאם לצאת וכך עשו. הוא סגר את
הדלת אחריו. פתחתי את המעטפה בידיים רועדות והוצאתי מתוכה את המכתב. קראתי לאט את המכתב, וככל
שהתקרבתי לסוף, הרגשתי שמשהו בי נשבר. כשסיימתי, המעטפה החליקה מידי והרגשתי מוכת ברק. לאחר כמה דקות שפשוט ישבתי כך קמתי ממקומי
והתחלתי לרוץ. “ניל”! שאגתי הדהדה בכל הבית. “איפה אתה”!?
הגעתי לסלון, שם ישבו ורוניקה וטרוי. “איפה ניל”? שאלתי אותם בתקיפות. "יצא לפני כמה זמן לבית הקברות, למה”? ענתה לי ורוניקה אך אני כבר הייתי בדלת הכניסה ויצאתי מהבית
מבלי לענות לה. רצתי כמו אישה מטורפת באמוק, לא טורחת אפילו לנסוע לבית הקברות. מעולם לא רצתי מהר כל כך. הרגשתי חייה יותר מכל השבוע האחרון בו הייתי שקועה בדיכאון שלי בעקבות
המוות. הרגשתי כאילו התקווה האחרונה שלי נמצאת בו. ידעתי שעלי להגיע אליו. וכשהגעתי לבית הקברות לא הרגשתי אפילו שרגלי כואבות ושליבי דואב. כל שעשיתי היה לרוץ בתוך בית
הקברות עד שראיתי את הגב המוכר. איך לא ידעתי את זה עד עכשיו? איך יכולתי להיות עיוורת, או חירשת במקרה הזה? איך יכולתי לחשוב
אחרת?
"ניגלוס ג'ון לינווד”! צרחתי וראיתי שהוא מתחיל לסובב את ראשו לעברי אך אני כבר התנגשתי בגבו. מבלי לחשוב פעמיים כרכתי את זרועותי סביב מותניו, טמנתי את ראשי בגבו, ונתתי לדמעות לגלוש תוך כדי
שאני מחבקת אותו. "למה לא סיפרת לי”, המילים יצאו ממני בקול שבור. “למה לא סיפרת לי, ניל? או ליתר דיוק, קארטר”?

פרק שלושים ושניים.

"אני לא יודע מה איתך, ניל, אבל אתה חייב להתגבר עליה”, ג'וי אמר לי בעוד ששנינו ישבנו על אחת הספות
במועדון, כששתי בחורות – א' וב,' כך קראתי להן – מזמזו אותנו ללא רחם. לא שהן עניינו אותי. נאנחתי. “אתה יודע שמעולם לא אהבתי את טס, ג'וי”, ציינתי. “אז אין שום סיבה להמשיך לדבר על זה”. ג'וי נאנח ונישק לרגע את ב.' מייד חזר אלי. “אז למה שלא תנסה להתחיל עם מישהי? אני רואה פה הרבה בחורות שהיו מתות שרק תאמר להן מילה אחת. הרי ידוע שאתה לוהט יותר ממני”.
גלגלתי את עיני אבל עשיתי כבקשתו וסקרתי את הבחורות במועדון. אף אחת לא ממש תפסה את עיני, עד שלפתע ראיתי נערה כבת חמש-עשרה יושבת על הבר עם מבט חמוץ על פניה. היא הייתה יפה, והזכירה לי מאוד, אולי אפילו יותר מידי, את ליאנה אלן. אני לא אשכח שפעם פגשתי בה, כשהייתי קטן יותר, באיזה
כנס שאבא לקח אותי אליו, ואז ליאנה מתה מאיזו מחלה או משהו כזה. מוזר. "אני רואה שמצאת לך מטרה”, ג'וי קרץ לי. “אז תעזוב את דסטני ולך אל הבחורה הזאת”!
אז דסטני היה שמה של א.' לא שרציתי אותה. קמתי ממקומי, מוריד ממנו את דסטני שנראתה שיכורה ולא נרגזת בכלל, כיוון שעברה להתנשק עם ג'וי, שקיבל אותה בברכה, החרמן הזה. נאנחתי ובדקתי את עצמי אם אני נראה טוב. ג'ינס קרוע, חולצת טריקו פשוטה, שיער שחור פרוע ועיניים כחולות. טוב, שיהיה. אני
לפחות נראה סביר. הלכתי אליה והתיישבתי לצידה. ראיתי שהיא לא שמה לב שהתיישבתי לידה. באותו הרגע ראיתי ששיערה בלונדיני מתולתל וסוער. אהבתי שיער מתולתל. זו הסיבה הראשונית למה נמשכתי לטס הווארד
מלכתחילה.
"היי”, החלטתי לפתוח בשיחה. “אני מכיר אותך מאיפשהו”? נכון, עלוב, אבל באמת היא נראתה לי מוכרת.
היא הזכירה לי את ליאנה, אחרי הכל…
היא סובבה אלי את ראשה ועיניה הוסתרו בצל, ולא יכולתי לראות את צבען. “מה”? היא צעקה לי חזרה,
כלא בטוחה ששמעה נכון.
"אני מכיר אותך מאיפשהו”? צעקתי חזרה, והרגשתי שאני מצטרד. היא גיחכה. “משפט הפתיחה הזה פג תוקף כבר מזמן”!
לא יכולתי שלא לצחוק. היא בהחלט הבינה שניסיתי להתחיל איתה. “אני יודע, אבל אין לי משפטים חדשים
במלאי אז החלטתי לשלוף אחד מהישנים”! הייתה תגובתי הסתומה. אני כזה עלוב לפעמים.
נדמה היה שהיא שוקלת מה לומר, עד שלבסוף התפשרה ב, “אז לידיעתך, אני לא מכירה אותך. למעשה,
אני אפילו לא יכולה לראות אותך”!
שמעתי מעט לשון מתגלגלת. היה לה מבטא איטלקי. ליאנה הייתה איטלקיה. אבל זה לא מה שעניין אותי. לא רציתי שהיא תראה אותי פתאום. לא רציתי כלל וכלל. אולי, אבל ממש אולי, אני נראה טוב, אבל אחרי
המעשים שעשיתי, אני חושב שעדיף שלא תראה אותי.
"אם תראי אותי לא תרצי אותי”, עניתי ופלטתי נחרת צחוק מוזרה. מה קורה לי?
"זה מה שאני אמורה לומר”! היא צעקה לי חזרה וראיתי שחיוך קטן עולה על שפתיה. "אבל את יפהפ – “ התחלתי לומר אך לפתע ראיתי שדעתה מוסחת, וברגע הבא כל מה שידעתי הוא שיש
פיצוץ.
+
הייתי בבית החולים סנט מרטינס על האי ההוא .לא שכחתי איך פעם לקחו את טרוי לשם כיוון שהייתה לו
מחלה קשה, ואיך הוא הבריא תוך יומיים.
רוסאנה אלן, אחותה הקטנה של ליאנה, כך מסתבר, ששכבה, מחוסרת הכרה, על מיטת הטיפול הנמרץ.
דוקטור שיין, רופא שחור-עור חביב, אמר לי שהסיכויים בשבילה לשרוד הם קלושים. לא אשכח לעולם איך הרגל שלי נשברה, ולמרות הכל לקחתי את רוסאנה בידי והלכתי איתה עד שהזמנתי
מסוק לאי הזה. למה הצלתי אותה בכלל? זאת לא אדע. הרגשתי אליה משהו שלא הרגשתי אפילו לא לטס.
סוג-של קשר הרגשתי אליה.
"מה צריך לעשות בשביל שהיא תחייה”? שאלתי את הדוקטור. הוא קימט את מצחו. “היא צריכה השתלת אונה מהכבד, אבל אני לא בטוח אם נוכל למצוא תורם מתאים
בזמן הקרוב – “ "אני”, מייד אמרתי. “מה סוג הדם שלה”?
A" שלילי”. "אני סוג הדם הזה”.
"אבל צריך לעשות לך בדיקות”! דוקטור שיין דחק. “אם משהו לא תקין היא עלולה להפגע – “
"עדיף זה מאשר שהיא תמות”! התעצבנתי. “קחו ממני אונה”!

דוקטור שיין לא נראה מרוצה. “בסדר”. הוא ענה בחריקה. "אבל בבקשה אל תספר לה על זה”, התחננתי. “אחרי שהיא תתאושש ותתעורר, אני לא רוצה שהיא תדע
שהושתלה לה אונה”. לא רציתי שהיא תדע, הכל לטובתה האישית
שלא תדע כמה חמור היה מצבה.
שלא תדע שאונה של רוצח הושתלה לתוכה.
"תהיה לה צלקת, אתה יודע”, הוא ציין.
"אני אשלם בשביל שתמחקו לה אותה כמעט לגמרי”, אמרתי בתקיפות.
וכך קרה. הניתוח התקיים עוד באותו היום, והאונה הוצאה מגופי והועברה אליה. כשהניתוח הסתיים,
דוקטור שיין אמר שהיא תהיה בתרדמת משך שבועיים. סיפרתי לדוקטור שיין מה סיפור הכיסוי שנספר לה. שהיא הייתה מאושפזת רק יומיים. שיש לי אך ורק בעיה
בעיניים. תחילה הוא מחה, אבל כשהזכרתי לו שאני מממן את הטיפול בה, הוא השתתק.
שבועיים עברו, ורוסאנה התעוררה.
החודש שבא לאחר מכן היה החודש המאושר בחיי. החודש של השיקום של רוז. היא הייתה חמודה, מצחיקה, נפלאה ויפהפייה על אף התחבושות המכוערות שהסתירו את עיניה. סיפרתי לה ששמי הוא
קארטר, שם של דמות מקומיקס שאהבתי כשהייתי קטן. נישקתי אותה, חיבקתי אותה, כמעט אפילו עשיתי אהבה איתה – אבל היא הייתה קטנה מידי. היא בת
חמש-עשרה. ואני בן עשרים ושלוש. יכולתי להחשב פדופיל. היום שבו היו אמורים להוריד לה את התחבושות הגיע. ואני עליתי על האוניה הראשונה רק בשביל שלא
תראה אותי. אילו רק ידעה מה עשיתי בעברי… ושנתיים וחצי לאחר מכן, פגשתי בה שוב, בכנס. היא שכבה על הספסל, מעמידה פני ישנה. כבר הכרתי את
העמדת הפנים הזאת שלה. ראיתי שג'וי מעוניין בה.
ואני פיניתי לו את הדרך. הייתי טוב מידי בשביל רוסאנה אלן.

פרק שלושים ושלושה.

ישבתי לצידו של ניל בבית הקברות, שנינו נשענים בגבינו על העץ הבודד.
הוא סיפר לי את הסיפור. הוא סיפר לי הכל.
הוא היה קארטר. ג'וי לא היה.
החזקנו ידיים, ועל אף תחושות האשמה שאני כביכול בוגדת בג'וי, ידעתי שאני רוצה להיות איתו. "אז מה עשית בעבר שגרם לך לא לרצות להראות את עצמך בפני”? שאלתי לבסוף, לאחר שהרגשתי
שעיכלתי מספיק מהסיפור. “ואמרת שרצחת”… ידו ננעלה בידי. “זוכרת את הסיפור שסיפרנו לך בפעם השנייה שנפגשנו? לפני כמה חודשים”?
"איזה מהם”? שאלתי. "הסיפור על גרייס”.
איך יכולתי לשכוח? “כמובן”. אמרתי. הוא לקח נשימה עמוקה. “רצחתי את כל הנבלות שרצחו ואנסו את גרייס”.
משום מה, לא הופתעתי. “זה נוראי”, הייתי כנה. “אבל, עד כמה הזוי שזה נשמע, עשית את הדבר הנכון”.
ניל לקח את גב ידי והצמיד לפיו. “אני פשוט לא מאמין שג'וי השאיר מכתב שכזה”. החליף נושא. משכתי בכתפי והתקרבתי אליו מעט. “בסופו של דבר הוא רצה לגרום לי להתאהב בו ורק בסוף לספר לי
שאתה קארטר, רק כשאני ממש איתו”. צחוק נמוך נפלט מגרונו של ניל. “ג'וי תמיד היה ילדותי בקטעים האלה”.
התקרבתי אליו עוד קצת עד שהייתי לגמרי צמודה אליו. הנחתי את ראשי על כתפו החסונה. “נראה לך שג'וי
היה רוצה שאני אהיה איתך לאחר מותו”? "אני יודע שהוא היה רוצה שתמשיכי הלאה. אחרי הכל, זה ג'וי”.
"אתה צודק. אז מה זה אומר”? ניל השפיל את מבטו. “אני יודע שאת בטח עוד לא התגברת עליו, ואני מבין את זה, אבל כשתרגישי שאת
מוכנה, אני באמת כאן בשביל להיות איתך. ליבי שייך לך לעד”. נשכתי את שפתי והשפלתי את מבטי גם אני. “תנשק אותי”. מלמלתי, והרגשתי דז'ה-וו. ביקשתי את אותו
דבר גם מג'וי לפני יותר מידי זמן.
"את בטוחה שזה מה שאת רוצה”? קולו של ניל היה ציני, וחסר תקווה לחלוטין. לחצתי את ידו. “ג'וי היה רוצה שנמשיך הלאה, לא”? סובבתי את ראשי להסתכל על ניל. הוא הסתכל עלי
חזרה, עיניו הכחולות בוערות. "אני העבד שלך, אני אעשה כל מה שתרצי שאעשה”, הודיע לי. “ואם מה שתרציח זה להתנשק, אעשה זאת בשמחה. השאלה אם זה הדבר שאת צריכה עכשיו, כשאת לא התגברת על המוות של ג'וי”.
הנהנתי בנוקשות. “אני יודעת שאני רוצה את זה. עכשיו. אני התגעגעתי אליך, קארטר. יותר מידי זמן. ואולי
אהבתי את ג'וי, אבל את קארטר – אותך – אהבתי כל כך הרבה שנים. לא יכולתי לעבור הלאה. רק עם ג'וי, כיוון שהזכיר לי אותך, ובצדק, מפני שאתם חצי אחים. הייתם, לפחות. בכל אופן, אני מדבר הרבה מידי כי
אני לחוצה, אז אולי פשוט עדיף ש – “ והוא נישק אותי. ניל – קארטר – נישק אותי. הרגשתי כאילו כל השאיפות, החלומות והתקוות שלי
מתגשמות באותו הרגע. הנשיקות המדהימות של ג'וי? הן היו כלום – פשוט כלום! – לעומת הנשיקה של ניל. נזכרתי בטשטוש מהלילה שלפני התאונה של ג'וי, כשניל בא לטפל בי. לראשונה בחיי איבדתי שליטה על
עצמי וזכרתי שרציתי לנשק אותו או משהו כזה.
ועכשיו אני מבינה למה. הרגשתי, בתת הכרתי, שהוא קארטר שלי. לאט-לאט, הרגשתי שאני נשכבת על הדשא מתחת לעץ הבודד, לצד הקברים של האנשים החשובים לי
בחיי. ליאנה, ג'וי ואפילו דיאנה, החברה הכי טובה היחידה שהייתה לי אי פעם. ניל המשיך לנשק אותי, ולפתע שפתיו נדדו לצווארי – ואני לא עצרתי אותו. פתאום רציתי להיות איתו, להיות
לגמרי איתו, שלו. אך לפני שהפנטזיה שכרגע עלתה לראשי הספיקה להתגשם, ניל עצר וקם ממני. “סליחה”, אמר. “נסחפתי”.
"לא נסחפת”, מצאתי את עצמי אומרת. “אני מוכנה”.
"אבל לא כאן, ובטח שלא עכשיו”.
"לא איכפת לי”, הרגשתי כמעט כאילו אני שיכורה. שיכורה ממנו. הוא נאנח ולפתע הרים אותי כמו נסיכה. הרגשתי דז'ה-וו, הפעם לחודש ההוא, כשהוא היה קארטר. הוא
הרים אותי כך אינספור פעמים. והנה עוד פעם. חזרנו לאחוזה, כשאני עדיין בידיו של ניל, ולא היה אף אחד. ניל לקח אותי לחדר של ג'וי אך אני הנדתי
בראשי לשלילה. “אני רוצה לישון איתך היום”.

"אנחנו לא עושים כלום, רוז”, ניל הזהיר כשהתחיל להוביל אותנו לחדרו שלו. “אנחנו רק נישן”. הצמדתי את שפתי לשקע הקטן בצווארו. “בבקשה”? התחננתי. ניסיתי להפעיל עליו את הטריק שפעל כמה
פעמים על ג'וי.
לסתו של ניל התקשחה. “לא”. אמר בתקיפות ובחופזה.
מעולם לא הייתי נואשת כמו שהייתי באותו הרגע. “אני צריכה את זה, ניל”, דמעות קטנות בקעו מעיני. “מעולם לא זכיתי לעשות את זה עם ג'וי. ואתה קארטר שלי. בבקשה”…
ניל לא הסתכל עלי. “את תתחרטי על זה”.
"אני לא”.
“את כן”. "אני מכירה את עצמי יותר משאתה חושב”.
"ואני חולק עליך”. הזעפתי פנים. “ג'וי היה רוצה את זה”.
"אל תפעילי את הטריק הזה עלי”, הוא נהם, ולאט-לאט שמעתי שהוא נכנע.
"זו הבחירה שלי. אני אדם בוגר”.
"את לא”. "ניל. אני בסדר”.
"לא, את לא. את לא שכחת עדיין את ג'וי”.
"אבל אני צריכה אותך”.
ניל נראה עצבני. “אם תמשיכי ככה אנחנו עוד באמת נעשה את זה”, הוא הזהיר. החלטתי להפעיל עליו את הנשק הסודי שלי. הסתכלתי ישירות אל תוך עיניו וראיתי שהחומות שלו נמסות
לאיטן. “את באמת תתחרטי על כך”, הוא נשמע עצוב לפתע. ועייף.
"אני מבטיחה לך שלא”.
וכך, כשהגענו לחדרו של ניל, איבדתי את הבתולין שלי, ללא אחר מאשר קארטר שלי.
++
בבוקר, כשקמתי, ראיתי את ניל בוהה בי, עיניו הכחולות כמו ים רך, אינסופי ומדהים. רק המבט הזה שלו היה כל כך אינטימי עד שהרגשתי רעד חולף בגופי. רעד מהסוג הטוב. הייתי לבושה בחולצת הכפתורים הלבנה של ניל תחת הפוך, בתוך זרועותיו, שהוא עצמו היה לבוש אך ורק בג'ינס שלו. מתי הוא הספיק
להתלבש ולהלביש אותי? זאת לעולם לא אדע.
"בוקר טוב”, אמרתי לו בחיוך מרוצה. הרגשתי ששנים לא חייכתי. "בוקר טוב”, הוא נישק את מצחי. “איך ישנת”?
"מעולם לא ישנתי טוב יותר”, עצמתי את עיני ונתתי לרגע להמתח. “אתה”? "כנ"ל”, ענה לי וחיבק אותי חזק יותר. “למרות שאני מרגיש כאילו בגדתי באחי”.
הוא טמן את ראשו בכתפי, וידיו מוללו את שיערי. “גם אני מרגישה ככה”, הודיתי ולפתע הוא עצר
מתנועותיו. “אני מתכוונת, הרגשתי כל כך טוב איתך, יותר מאשר שהייתי איתו, כך שאני מרגישה אשמה,
לא בגלל שאני מצטערת שעשינו… מה שעשינו”, נחפזתי להוסיף.
הוא נרגע והמשיך לשחק בשיערי. “אני אוהב אותך”, אמר לי בפעם השנייה. "אני אוהבת אותך”, השבתי לו בלב שלם. באותו הרגע הבנתי שאת ג'וי לא אהבתי כמו שאהבתי את ניל/קארטר. אהבתי אותו יותר מידי. יותר ממה שרצוי לי. כל כעס שהיה לי על קארטר נעלם. כל מה שרציתי
להטיח בפרצופו כשאפגוש אותו בשנית נעלם.
רציתי רק להיות איתו. ניל החל להדביק נשיקות קטנות במורד צווארי, שם כבר היו סימנים מהלילה, שסימנו שעשינו אהבה. אני עצמתי את עיני והתמכרתי לתחושה, על אף שהרגשתי מעט אשמה. ראיתי שעל אמתי עדיין נמצאת
הטבעת שג'וי קנה לי, אותה נשבעתי לי שלא אוריד לעולם. גם כשאתחתן, לא אוריד אותה. זה הסימן שהיה
לי חבר פעם, מישהו שאהבתי. שנים לאחר מכן, כשעמדתי עם ניל שלי בחופה, הטבעת של ג'וי עדיין הייתה ענודה סביב אמתי, לצד
טבעות אחרות; טבעת האירוסין וטבעת הנישואין. שלוש הטבעות החשובות לי. וכשילדתי את ילדתי הראשונה – ליאנה, כך קראנו לה ניל ואני – סיפרתי לה, כשגדלה, על הדוד שלעולם לא
זכתה להכיר. ורוניקה , לבסוף, התחתנה עם טרוי, ונהפכנו למעין אחיות. אנדי נשאר עם ג'יימי, וכשהנישואים בין גייז
הפכו לחוקיים בניו-יורק, הם עברו לשם והתחתנו. הם אפילו אימצו ילד.
מארסלו, להפתעתי הרבה, התחתן עם קאלי, שהייתה פתאום הרבה יותר נחמדה כלפי. תמיד אומרים שבן- זוג טוב הוא זה שמוציא מבת-הזוג את הדברים הטובים, ולא את השדים הרעים, ולהפך. הם פשוט היו

מושלמים ביחד. ואני וניל חיינו בשקט שלנו, באחוזה משלנו. היו לנו חמישה ילדים – לגדולה, כפי שהזכרתי קודם, קראו ליאנה. אחריה נולדו לנו תאומים – בן ובת – להם קראנו ג'וי וגרייס. אחריהם, עוד בן, לו קראנו, בשביל
הצחוק, קארטר, ולבת האחרונה שלנו, קראנו דיאנה, על שם החברה הכי טובה שהייתה לי אי פעם. כן, היו לי חיים טובים לאחר מותו של ג'וי. המשכתי הלאה, כפי שידעתי בודאות שהוא היה רוצה, וכך גם
ניל.
אך אפילו, לא ליום אחד, לא שכחתי שאי פעם היה קיים כזה אדם בשם ג'וי לינווד. וניל שלי היה איתי כל הזמן, מבקר פעם בשנה בבית הקברות, איפה ששלושת האנשים האהובים עלי ביותר
נחים, לצד העץ הבודד.

פרק שלושים וארבעה – פרק בונוס: המכתב של ג'וי.

"רוזי היקרה שלי, יש כל כך הרבה דברים שלא סיפרתי לך. כל כך הרבה. ואני חושב שהדבר הראשון שכדאי שאתחיל בו, זה
העובדה שאני לא קארטר שלך. את זוכרת את היום ההוא, שפגשתי אותך לאחר הדייט הנוראי שלך עם אוריון? לא אני הייתי זה שהציל אותך. ניל היה האחד, והוא חסם את עיניך בכוונה. הוא ביקש ממני להעמיד פנים שאני הייתי זה שהציל
אותך, ולתת לך להרגיש כאילו אני זה קארטר. שזה בעצם ניל. ואני זרמתי עם זה, כי רציתי להיות איתך. רציתי אותך יותר משרציתי כל אחת אחרת. את היית הבחורה
המושלמת בשבילי. וניל הרגיש שרציתי אותך. לכן, ללא היסוס, 'גנבתי' אותך ממנו. ניל היה שבור, כמעט מרוסק. הוא אהב אותך יותר ממני. ואת עדיין חשבת עליו, כלומר על קארטר, שזה ניל, ואני בכל זאת דחפתי את הנושא וניסיתי אפילו להכניס אותך למיטה, לפעמים בקצת יותר מידי כוח. ועל
כך אני מצטער.
אני אוהב אותך, רוז. ואני מצטער שלא סיפרתי לך דבר, שלא סתרתי את דבריך כשחשבת שאני קארטר. רציתי אותך יותר מכל אחת אחרת. רציתי רק אותך. הבעיה היא שגם ניל רצה אותך. ואת ניל את רוצה
יותר, גם את לא יודעת את זה עדיין. סליחה. אני מקווה שתמשיכי לאהוב אותי כמו שאת מסוגלת על אף שעשיתי דבר נוראי שכזה. לשקר זה
הדבר הכי גרוע שאדם יכול לעשות. ואני לא מתגאה כלל וכלל בשקרים שלי.
וכיוון שאין לי משהו חכם יותר להוסיף, אפסיק את המכתב העלוב שלי כאן.
אוהב, ג'וי לוגן לינווד”.

פרק בונוס 2 – נקודת מבט של ניל

"אתה חייב להתגבר עליה, ניל”.
הרמתי את מבטי כדי לפגשו בעיניים החומות והשובבות של החצי-אח שלי, ג'וי, שהיה רציני, לשם שינוי.
פעם אחת לכמה זמן הוא מצליח למצוא כוחות פנימיים להיות רציתי וכן. נאנחתי ולקחתי שאיפה מהסיגריה שהדלקתי בחשאי. אומנם במועדון לא הרשו לעשן, אך לי זה לא שינה יותר מידי. “לא הייתה בין טס לביני אהבה גדולה או משהו גם ככה”, הזכרתי. “ולכן אני לא יותר מידי עצוב”.
ג'וי הסתכל עלי במבט מוזר. “אבל אתה כן הרגשת משהו כלפיה, לא”?
"להרגיש משהו ולאהוב אלו שני דברים שונים”. "ואיך אתה יודע, לאור העובדה שלא הרגשת ולא אהבת אף פעם”?
המוזיקה הרועשת גרמה לי לרצות להרביץ לג'וי. חתיכת מתחכם מטומטם. מבלי לענות לו פשוט קמתי מהספה הנוחה והלכתי אל עבר הבר, שם ישבה נערה בגיל הטיפש-עשרה, יכולתי לזהות, עם שיער
בלונדיני מתולתל פזור ויפה. חיוך נמרח על שפתי כשהתיישבתי לצידה. הסתכלתי על הפרופיל שלה מהצד
וכמעט נחנקתי. לרגע פתחתי את פי בשביל לקרוא לה "גרייס" אבל אז ראיתי שהיא לא בדיוק… היא.
הנערה הייתה יפה יותר מגרייס בזמנו, והרבה יותר… לא ידעתי להסביר. "היי”, החלטתי לעשות מעשה. “אני מכיר אותך מאיפשהו”?
היא הסתכלה עלי וצל חלף על פניה, כך שעיניה היו מוסתרות מעיני ולא יכולתי לדעת מה צבען. “מה”? היא
צעקה מעבר למוזיקה, כלא מאמינה למשמע אוזניה.
חנקתי גיחוך. “אני מכיר אותך מאיפשהו”? הגברתי את קולי, ולשניה הצטרדתי. שמעתי אותה מגחכת. “משפט הפתיחה הזה פג תוקף כבר מזמן”! היא אמרה במעט התלהבות, שגרמה לי
לצחוק. “אני יודע, אבל אני לי משפטים חדשים במלאי אז החלטתי לשלוף אחד מהישנים”! זרקתי לאוויר, למרות
שאני התכוונתי למשהו אחר בכלל כששאלתי אותה אם אני מכיר אותה. "אז לידיעתך”, היא צעקה חזרה. “אני לא מכירה אותך. למעשה, אני אפילו לא יכולה לראות אותך”!
יותר טוב. אני אולי נראה כמו "אליל מין-" מילים של טס, האקסית שלי, ולא שלי – אבל גם לי יש בעיות של ביטחון לגבי המראה. כמו כל אחד בעולם הזה, פחות או יותר. “אם את תראי אותי לא תרצי אותי”,
המחשבות האלה גרמו לי לומר את המשפט העלוב הזה ולפני שהספקתי לעצור את זה, נחרת צחוק נפלטה
מפי. "זה מה שאני אמורה לומר”! ראיתי שעל פניה מתפשט חיוך. יופי. התחלתי עם ילדה קטנה ואני מרגיש כמו
פדופיל כי אני בן עשרים ושתיים והיא בת… ארבע-עשרה? חמש-עשרה? בראבו, ניגלוס. חכם מצידך. "למה שאת תאמרי דבר שכז – “ התחלתי לומר אבל שמתי לב שהיא לא מקשיבה ושהיא מפנה את מבטה לרחבת הריקודים. ראשי הופנה למקום שאליו היא פנתה וראיתי אותו. ידעתי מה הולך לקרות לפני שהכל
התפוצץ ועלה באש, ובאינסטינקט של שנייה השלכתי את עצמי על הילדה בעוד הכל התפוצץ סביבי.
* "איך יצאת מזה במזל, אני ככל הנראה לעולם לא אדע”, דוקטור שיין, הרופא כהה-העור בבית החולים סנט מרטינס, אמר לי כשחבש את רגלי הנקועה. “אפילו הילדה הזאת נאבקת על חייה ברגעים אלו”, הוא קשר את התחבושת והסתכל אל תוך עיני. “למה הבאת את רוסאנה אלן הנה? הסיכויים שהיא תחייה קלושים
למדי ואתה יודע את זה”. החזרתי לו מבט ללא חשש. “לא יכולתי להשאיר אותה שם”, היה כל מה שיכולתי לומר. “ואם רק תוכל לומר
לי מה אני יכול לעשות בשביל לעזור לה לחיות – “ "אונה מהכבד”. דוקטור שיין אמר בעצב. “אחת האונות שלה לא מתפקדת, ואם היא לא תקבל אונה ביומיים
הקרובים – “
"מה סוג הדם שלה”? שאלתי מייד, לא חושב לפני.
"בי פלוס”. הוא אמר ואני נשמתי לרווחה. "כמו שלי”, אמרתי והסתכלתי עליו בתקיפות. “תן לי לתרום לה אונה”.
"אתה בטוח”? הדוקטור נשמע מסופק. “זה ניתוח קשה, אתה יודע, ולשניכם ישארו צלקות מכוערות בבטן”.
"אני מוכן, דוק,' בכמה תנאים”, פסקתי והוא שילב את ידיו, מסתכל עלי בתור דירבון להמשיך את דברי.
"ראשית כל, אני לא מוכן שהיא תדע על זה”. דוקטור שיין נראה מבולבל. “למה אתה מתכוון, לינווד”?
"אני מתכוון”, אמרתי לאט, מארגן את מחשבותי. “שאני רוצה שהיא תהיה בתרדמת כל השבועיים שיקחו
לה להשתקם מההשתלה. וברגע שנשחרר אותה מסמי ההרדמה, נספר לה שהיא בבית החולים רק יומיים. אמרתי שהעיניים שלה נפגעו ויקחו להן שישה שבועות להשתקם, נכון”? כששיין הנהן הרגשתי שהתוכנית

שלי מוצלחת. “מעולה. אז נאמר לה שיש לה עוד חודש לשיקום, ואני אשאר איתה כל הזמן”. "זו תוכנית גרועה, אחי”, דוקטור שיין צקצק בלשונו. “ואני לא חושב שזה חוקי לעשות משהו כזה בכלל – “ "וחוץ מזה”, אמרתי בקול רם יותר, קוטע אותו ללא רחם. “התקשרתי למארסלו אלן, אחיה הגדול של
רוסאנה, ואמרתי לו שהיא לא תהיה בבית זמן מה כי היא בשיקום. הוא השתולל מרוב דאגה, אבל אני
הרגעתי אותו ואמרתי לו שהיא תהיה בסדר”. "כלומר, שעכשיו אנחנו חייבים להציל אותה עכשיו”, אמר דוקטור שיין בלחץ ומחה ממצחו עגלי זיעה
שמנמנים. “אני עדיין לא חושב שזה רעיון טוב”. "דוק,' אני משלם הון תועפות לבית החולים כי אבא שלי הסכים לכך, תודה לאל”, אמרתי לו בתחינה. “תן לי את הדבר היחידי הזה. אני רוצה להציל אותה. לא איכפת לי אם יכאב לי. אני רק רוצה שהיא תנצל”.
"למה כל כך איכפת לך ממישהי זרה”? דוקטור שיין לעולם לא יבין. לקחתי נשימה עמוקה. “לפני כמה שנים – נדמה לי חמש – היה נשף לאיחוד כל המפורסמים של ארצות הברית באולם ברישינגן בצפון. אני זוכר שכשהייתי שם, אני ראיתי אותה, את רוסאנה, עם הוריה ואחיה הגדול. אני זוכר שאבי הכיר את ג'וי ואותי למארסלו, ולה, אך היא בטח כבר שכחה. ואני”… נשכתי את שפתי. “ואני התאהבתי בה ממבט ראשון. למרות שהייתי בין שבע-עשרה, והיא בת עשר. לא ידעתי למה”. גיליתי את זה ביממה האחרונה, לאחר שדוקטור שיין אמר לי את שמה. נזכרתי בנשף ההוא, הראשון
והאחרון שהיא הייתה בו ופגשתי בה. וזכרתי אותה טוב מאז, אך כיוון שגדלה להיות נערה יפהפייה, לא
זכרתי בדיוק שזאת היא. דוקטור שיין נעץ את עיניו ברצפת השיש הלבנה. “אתה חייב לי על זה”, הוא אמר בשקט. “זו הפרה של פקודה מבחינתי, אתה יודע. נלך עם סיפור הכיסוי שלך. נעשה את עצמנו שאנחנו לא מכירים אותה ברגע שהיא תתעורר. ואת האחריות אני מפיל עליך, אחי. אני לא חושב שאוכל לחיות עם עצמי אם היא תמות
בדרך”. הנהנתי בכובד ראש. “תודה, שיין”.
הדוקטור חייך. “יש לי ברירה? אתה יותר מידי חתיך בשביל לסרב לך”.
הרמתי גבה. “אתה גיי”?
הוא חייך חיוך קטן ומבויש, ואני חייכתי לעברו חזרה.
כמה שעות לאחר מכן כבר הייתי בחדר ניתוח. נלקחה ממני האונה, היא הועברה לרוסאנה, ובסופו של דבר,
שנינו יצאנו בחיים מהניתוח. נותרו רק שבועיים עד שרוסאנה תשתקם מהניתוח, ואז אוכל לדבר איתה סוף-כל-סוף.
לא היה מאושר ממני.