אגדת צללי המוות – פרק 5

הולי פקחה את עיניה בבהלה. היא השליכה עצמה לישיבה ורק כשהייתה בטוחה שהיא לבדה בחדר הקטן, התנשמה והכריחה את עצמה להסדיר את נשימתה באטיות.
החלום, ששאריותיו עוד ריחפו סביבה בכעין בועת פחד בלתי חדירה, לא היה רע לכשעצמו. לפחות לא עד לרגע בו שלפה אותה בכוח – חזרה אל המציאות – דמות שחורה בעלת פנים עטויות ברדס כהה…
לאחר שלבה פסק קלות מלרעוד ולהלום בחוזקה כנגד צלעותיה, קמה הולי ממיטתה ודידתה אל המקלחת בעייפות. שם התיזה מים קרים ומרגיעים על פניה ופנתה חזרה אל סלון הכניסה הקטן.
לפני שהמשיכה, הרימה הולי מהשולחן העגול את הנורון ופלטה אנחה חרישית בתגובה לפרץ זיכרונות כואבים אותם בעמל רב הקפידה להדחיק. היא הצמידה את כפות ידיה אל החפץ המעוגל ושפשפה אותו נמרצות, כעבור מספר שניות הבהב אור קלוש בין אצבעותיה ומגעו היה נוזלי וחלק וניסה לחמוק מבין ידיה כשמיהרה לסגור סביבו הולי את אגרופה הקמוץ. משעשתה זאת נרגעה תזוזתו של האור הגולמי ונדמה. הולי הקפידה כעת שלא להרפות מהאור שהפיץ תוכן הנורון מבין אצבעותיה והניחה בזהירות את הכלי הריק חזרה על השולחן.
האור הגולמי לא האיר ביעילות את הבית כולו אך הולי הייתה נחרצת מאד בדעתה שלא להתחבר אל שירותי החשמל, אותם הציעה במגוון וריאציות העיר הגדולה. היא תמיד טענה בנחישות שאומנם אכן יהיה ביתה מואר משך היום כולו אך עם זאת תגרוף החברה את סכומי הכסף הזעירים שהיא גם כך מרוויחה למחייתה. ובאשר לסכומי הכסף הנדרשים עבור החשמל – היא צדקה.
הולי פנתה כעת אל המקרר שמוקם בסמוך לשולחן הסלון המעוגל והמתקלף על אף שידעה היטב, עם שליחת ידה החופשית לפניה, שלא תמצא בו את שחיפשה. היא פתחה אותו לרווחה והציגה לראווה את המדפים הריקים רק בכדי לסגרו שוב.
'אעשה קניות מחר בבוקר.' חשבה לעצמה בחצי נחמה על הרעב שצבט בה בלי רחמים ושפשפה את מצחה באטיות. משום מה חשה לפתע דחף לא רציונלי לצאת החוצה. אולי לעמוד בכיכר העיירה ולשאוף אוויר, לחכות למשהו…
היא דחקה את הדחף למעמקי תודעתה בנחרת בוז והתיישבה במקום זה על הספה היחידה בסלון בניסיון להירגע ולחשוב על הדברים בהיגיון. אך זה לא עזר והדחף העז כמו היה זה שהקים אותה בסופו של דבר על הרגליים, הוביל אותה לחדרה ולחש לה להחליף את הפיג'מה בבגדי הליכה נוחים. היא לבשה מכנס ארוך וחולצת טריקו ישנה ולא הפסיקה לנזוף בעצמה לרגע: 'באמצע הלילה לצאת החוצה.' חשבה, 'מי שמע על דבר כזה?! רעיון טיפשי!' היא לבשה את ז'קט העור שלה ולאחר שהכניסה חזרה את האור לכלי הנורון יצאה מדירת החדר אל הלילה הקריר שרוחות תנועתו האטית והמשחרת לטרף הכו בפניה ללא רחמים.

האוויר היה מקפיא. הלילות בעיירה מעולם לא היו כה קרים ולאור עובדה זאת הצמרמורת שעברה בה לא הייתה קשורה כהוא זה לקור חודר העצמות שכמו התגרה בה להישיר אליו את מבטה המעומעם.
הולי רעדה בז'קט שלה, שיניה נקשו עת שתהתה מה שונה לילה זה משאר הלילות החמימים. אך משהטתה ראשה מעלה, הצטמקה שאלה זו – הופכת בין רגע לקטנה וחסרת חשיבות;
מעל לראשה, תלוי על עמוד גבוה ושחור כעין החשכה עצמה הכריז שלט ענקי, מואר באורות זועקים שהתמזגו עם העלטה באותיות אדומות כדם: "יום הגבייה."
עיניה של הולי נותרו פקוחות למראה הכתובת המחרידה, אך לא לזמן רב. שכן אז חשה היא במשיכה עזה, כאילו מושכות בלתי נראות הכרוכות סביבה עוד מימי קדם התעוררו באחת לחיים והאיש המושך בהם מעוניין בנוכחותה. להטו רב מכדי שיסבול את הזמן שהיא מתכוונת להניח לו לחכות…
התחושה הזאת עוררה בהולי פחד שלא ידעה להגדירו. היא לא נאבקה על אף שבכל זמן אחר סביר שהייתה נאבקת. אולי היה זה הפחד המשתק שגרם לה להיות מובלת בדממה ליעד בלתי ידוע. היא לא ידעה.
הולי הכירה את העיירה כפי שהכירה את כף ידה והופתעה לגלות שפניה מועדות אל הכיכר המרכזית, אם כי היה זה כלום לעומת מה שראו עיניה משהגיעה לשם; הכיכר עטורת הדשא הייתה מלאה עד אפס מקום בבני העיירה הדוממים. במרכזה עמד כמו תמיד פסל האבן בעל צורת ציפורי אדום כנף חגות באוויר הקר – שכה אהבה בילדותה, אם כי כעת היה מנותץ ושבור ורסיסיו נחו למרגלות המזרקה הנאה שהייתה תפארת העיירה שנים כה רבות שלא עוד יחזרו.
עיניה המשתאות עברו על פני נערי ונערות העיירה שעמדו דום והיא זיהתה את הפנים החרדות. כולם היו בני גילה ועמדו בחיל וברעדה כאילו היו נתונים לדין. תוחמים את האזור הקטן מכל צדדיו – חיכו בני משפחותיהם במרחק ניכר, רועדים כעלים נידפים ברוח האכזרית ועיניהם מלאות אימה זקופת גו.
"דארל," הצליחה הולי לאתר אותו במרכז הקבוצה. היא שכחה זה כבר את הריב החד צדדי שחלקו יום לפני כן.
"הולי, היכן היית?" שאל משהבחין בה, דאגה ניכרת בעיניו למרות שאת פישרה עדיין לא הבינה. בקהל המשפחות יכלה הולי לראות בברור את מר קופר ורעייתו בחליפותיהם המהודרות ותהתה מדוע התאספו כאן דווקא היום, דווקא בשעה הזאת.
"זה עומד להתחיל." עדכן אותה דארל והושיט את ידו לאחוז בזרועה בניסיון עידוד חסר בסיס.
הולי הביטה בו, זמן כה רב חלף מאז ראתה את דארל שפוף, ראשו מורכן מצער ועיניו מלאות בפחד שזרם על לחייו ללא הרף – חרד ממשהו נסתר שהולי לא הצליחה להבין. היא הרימה אליו את ראשה ובקול קטן וחלוש שאלה, "מה קורה כאן?"…