רותי

רותי תמיד היתה כזו, נמוכת קומה ובעלת מידות גדולות.
מאז שהיא זוכרת את עצמה, עוד מימי הגן
היא זוכרת איך היא אהבה ממתקים איך שהגננת היתה מגישה ממתקים העיניים שלה היו נוצצות איך היתה נוטשת מיד את בית הבובות בצד הגן דוחפת כל ילד שבא לדרכה יושבת יפה בכסא ומחכה.
כולם בגן היו צוחקים עליה אפילו היא כמעט בטוחה שהגננת היתה מגחכת למראה הילדה הישובה ברשלנות בכסא איך שלא הסתפקה בממתק אחד ותמיד היתה נגשת לילדים אחרים לבקש את שלהם בחוסר בישנות שממש לא אופיני לה,
איך מיד אחרי חלוקת הממתקים היתה חוזרת לבית הבובות שלה יושבת ומדברת עם הבובות אף פעם לא עם ילדים אף פעם.
עכשיו היא בת שבע עשרה, תלמידת כיתה י"א.
היא יכולה להישבע לעצמה שהיא מתחילה דיאטה הפעם.
אבל הפעם באמת. אחרי כל הניסיונות הכושלים שלה. מה היא לא ניסתה, כמה פעמים היא ניסתה באיזו רצינית אמיתית היא כתבה את התפריטים השונים ותרגילי הספורט בטבלאות מסודרות ואיך כל זה נגמר בסוף שהיא ישובה מול הטלווזיה עם אוכל משמין במיוחד ודמעות מבצבצות בעיניים.
אבל הפעם זה אחרת, היא צריכה את זה באמת.
יאיר בן כיתתה היה מושא אהבתה עוד מימי חטיבת הביניים, והפעם החליטה שהיא ניגשת אליו.
היא כבר בת שבע עשרה והיא החליטה שהיא מפסיקה להיות פחדנית היא דימינה איך כמו בקומדיה רומנטית טובה, היא תבוא אליו בשמלה יפיפיה ו(עשר קילו פחות לפחות כמובן) תחייך אליו ותאמר לה שאת אשר על ליבה והוא יינשק אותה ויגיד לה שיתביש לבוא אליה עד עכשיו. היא יכלה לדמיין את זה עד שממש הרגישה את זה בכל עצמותיה, מאז שהיתנ ילדה רותי אהבה לדמיין, היא היתה מדמינת שהיתה משחקת בבית הבובות היתה מדמיינת בטיולים בשכונה ועד היום, היה לה זמן לדמיונות- היא היתה שוכבת על המיטה עוצמת את עינייה ומדמיינת- אבל רק דברים טובים. שהיו צצים דברים רעים מיד היתה מסלקת אותם ומתחילה לחשוב על אורי.