בצל הקורונה והבחירות

שקט בחדר, צלצל הטלפון: "מדברת שרית מהעיריה האם את אילנה? "כן " השיבה בחיוב.
,אנחנו רוצים לדעת את הכתובת שלך בכדי לשלוח לך מנה חמה".
חשבה אילנה: אני לא צריכה וענתה: "יפה מאד, אני לא זקוקה ושיקבל את המנה מישהו נזקק". טוב שהגיעו לעזור למבוגרים המבודדים בבתיהם ונמצאים "בסיכון גבוה". הבדידות יכולה לגרום נזקים בלתי הפיכים האם לא חשבו על זה??"
לאט לאט מוסרות ההגבלות; אילנה יוצאת לצעדה היומית, יותר פעילות גופנית והמצאות בחוץ עוזרת ומעודדת.
אילנה הולכת ברחוב , בין השאר לקניות, האנשים עוטים מסיכות וחלק מהם שמים כפפות כדי לשמור על בריאותם וכן להימנע מקנסות. אנשים כועסים ובצדק מצב כלכלי גרוע, אבטלה גואה והולכת, קמה ממשלה מנופחת. בשביל מה? עד כדי כך מגיעה האטימות של הנבחרים מעם??
בשביל מה באמת, שאלה אילנה את עצמה: יש לי הקלה קטנה אחת, לא הצבעתי בבחירות האחרונות, כי הייתי בבידוד ולא יכולתי להגיע להצביע".
לא לממשלה מנופחת כזו פיללתי מי צריך את זה? אין מה לעשות עם הכספים האלה?
איפה הרגישות, כמה אפשר להיות מחוספס??
כמה אפשר לדרוש מהציבור בלי להיענות לדרישותיו לגיטימיות. מה רוצים האזרחים ובצדק קיום בכבוד, בטחון ועתיד טוב לילדיהם. עכשיו אנשים לא בטוחים מה יהיה בעתיד להם ולילדיהם. ישנה אי-ודאות והנה קם הפתרון ממשלה מנופחת ומנותקת. לא מתאים ומנקר עיניים.
דבר אחד טוב, הרהרה אילנה, שומעים את ציוץ הצפרים והאוויר יותר נקי , השאלה עד מתי??