Where one goes, The other will follow

תור היה הראשון שראה את זה. למרות שלא היו הרבה נשים לוחמות באסגארד הקשר שהיה להם היה ברור לו יותר מכל דבר שראה אי פעם. היכולות שלהם בקרב היו מושלמות גם כאשר היו מופרדים אחד מהשני. הם נעו והתאימו את עצמם למצב, אף פעם לא מהססים או חושבים פעמיים על החלטה. כישורים מדהימים שרכשו לאורך זמן דרך כאב. הם היו אכזריים כמו כל אסגארדי וכל אדם שהם הביסו נשאר מובס. כל דבר שהם אמרו, כל משימה שהם התייחסו. דיבר על כאב עמוק יותר, ועל שיעורים שנלמדו בדרך הקשה. הוא צפה בהם גם במגדל. הם לא הביטו אחד בשני מהצד או נגעו אחד בשני כמו שאוהבים עושים, אבל הייתה אינטימיות בכל חילופי הדברים שדיברו על קשר עמוק יותר. איירון מן הקניט אותם לעיתים קרובות על זה, אבל זה לא הפריע להם. ת'ור יכול היה לראות מילים בשקט שלהם, ורגשות בהתבטאות שלהם, איפה שהאחרים ראו מסיכות ואדישות. אפילו כשהם היו בבית הם לא היו באמת רגועים. כשאחד היה מתוח, השני גם כן. הם לא התאמנו כמו כל האחרים. כל מה שהם עשו, הם עשו עם מאמץ מלא, הם לא משכו את הזמן או ריככו את המכות שלהם. ת'ור הבין שזה הרמה הגבוהה ביותר של אמון. של שותפות. אם הם עשו טעות באימונים הם למדו מהכאב. חבורה תשכח, מפרק שבור לא. לשניהם הייתה רוח של לוחמים והוא התאבל עליהם.
סטיב ראה את החיבור אבל לקח לו זמן להבין את זה. לקח לו את הזמן הארוך ביותר להבין את עומק הקשר ביניהם. משום שהוא לא היה מסוגל ליישב את דעותיו על נשים עם נטשה. בהחלט היה לו ניסיון עם נשים נועזות, אבל נטשה הייתה שונה מפגי. לא הייתה שום קופסא קטנה ומסודרת שהיה יכול להתאים את אישיותה של נטשה לתוך. היא מעולם לא פעלה או הגיבה איך שהוא חשב שהיא תעשה את זה, אפילו אחרי כל הזמן שבילו יחד. אבל קלינט תמיד ידע. זה באמת פגע בו אחרי שחזרו ממשימה. למרות שניצחו, הנזק שנגרם לאזור מאובדן חיי אדם היה קטסטרופי ואף אחד לא הרגיש את הניצחון. נטשה, באופן מיוחד, לקחה את זה בצורה קשה למרות שאף אחד לא ידע למה. היא ישבה ובהתה בחלל ליד הדלפק במטבח, מתעלמת מכל השאר ומהניסיונות שלהם לדבר איתה. הם הסתכלו אחד על השני, לא בטוחים מה לעשות הלאה. אבל קלינט צעד היישר אליה, צועק, "תתגברי על עצמך רומנוף!" זה הבהיל את כולם ונטשה הסתובבה, "לך תזדיין!" היא הלכה למדרגות וקלינט צחק, קולו ארסי, "זה כל מה שאת טובה בו, נכון? בורחת כשדברים נהיים קשים מידי. אלמנה שחורה יכולה להתמודד עם הכל חוץ מרגשות, האם זה לא נכון. נטליה?" סטיב היה המום. הוא הסתובב כדי להזהיר את קלינט להתרחק כשנטשה זינקה עליו. ההתקפות שלה היו קשות ומחושבות, תמיד מכוונת כדי לגרום את הזק המירבי האפשרי וצורחת עליו בזמן הזה. אבל קלינט לא התרחק. הוא חסם את ההתקפות שלה כשהיה יכול וחטף את המכות שלה בשקט כשלא הצליח. סטיב זינק כדי להתערב, אבל ת'ור הניח יד על הכתף שלו. שניות לאחר מכן, נטשה נשברה בזרועותיו של קלינט. הוא אחז בה בחוזקה כשהם שכבו על הקרקע והיא קרסה על כתפו. מאותו הרגע הוא הפסיק לנסות להתאים את נטשה לקופסא, הפסיק לנסות להבין אותה. הפסיק לנסות להבין אותם. הוא קיבל את מי שהם ועד כמה הם חשובים זה לזו. הוא התאבל על העתיד שלהם.
ברוס צפה בהם מההתחלה. היה לו קצת יותר ניסיון עם נטשה בהתחלה הוא באמת הרגיש שהוא מבין אותה דיי טוב. ואז קלינט חזר והוא נאלץ לבחון מחדש את כל מה שחשב שהוא מכיר. היה לו יותר קשה מהאחרים מאחר שהוא לא היה מסוגל להתבונן בהם בפעולה רוב הזמן, אם הוא היה נלחם איתם הוא היה הבחור השני והזיכרונות שלו היו מעורפלים במקרה הטוב .היו פעמים נדירות, כאשר לא היה חלק מהמשימות שלהם הוא היה צופה באובססיביות על הצוות. הוא דאג לבטיחות ולשפיות של כולם. כולם מלבד שניהם. מובן שהוא דאג, אבל מסיבה כלשהי, בקבוצה עם אל, חייל על, אדם בחליפת מתכת מעופפת, ניסוי מדעי נכשל, שני בני האדם תמיד נראו בלתי פגיעים. הם נפצעו. לעיתים קרובות יותר מאשר השאר כשהצוות חזר תמיד היה אחד מהם שנפגע, אבל זה מעולם לא הימם אותם כמו שזה צריך להיות סטיב התנהג כמו החייל שהוא תמיד היה; הוא ציית לרופאים ויצא למשימות כשפיורי אמר לו טוני ילל כמו ילד התגנב מחוץ למיטה רק כדי להיתפס בתוך שעה ולהיקשר למיטה ת'ור בפעמים הספורות שנפגע, הם היו צריכים להשאיר אותו שינוח בכוח אבל קלינט ונטשה פשוט זרמו עם זה. זה היה יותר ההיבט הנפשי מאשר הפיזי שבו נפגעו. הם לא עיבדו או הראו כאב בדרך בה היו צריכים. הם כמעט אף פעם לא נשארו באגף הרפואי למחצית מהזמן שהם היו אמורים. הוא הגיע אל קלינט פעם אחת בחדר האימונים ידו תלויה ברפיון על צידו, עם נטשה מסתובבת סביבו במעגל מתכוננת לתקוף אותו. הוא שאל אותם למה. קלינט צחק לעברו צחוק מוזר, "איך אחרת אני אדע להילחם עם זרוע שבורה בקרב אם אני לא אתאמן עכשיו?" ברוס ברח מהחדר אחרי שנטשה הנחיתה על כתפו אבל הצעקה של קלינט רדפה אותו במשך ימים. כמה חודשים לאחר מכן במשימה, הזרוע של קלינט הייתה נקועה אבל לא היה להם זמן לקחת אותו למקום בטוח. ברוס צפה ממרכז הפיקוד כשהקשת אפילו לא האט והתאים את עצמו למגבלה שלו בלי קושי. הוא הבין את זה. הוא הבין את הצורך שלהם תמיד להשתפר. חלק מזה היה ללא ספק אינסטינקט ההישרדות שלהם וחלק מזה היה שהם היו צריכים להוכיח לצוות שהם היו שייכים. אבל הגורם המכריע היה להגן אחד על השני. הוא אף פעם לא הבין איך נטשה הייתה יכולה להילחם בקלינט הפצוע עם האינטרס לגרום כמה שיותר נזק. כשהוא צפה בקלינט נלחם עכשיו, הוא ראה את המבטים שנטשה זרקה אליו והוא הבין שהיא פגעה בו אז כדי שהוא לא יפגע עכשיו. זו הייתה מערכת יחסים מסובכת, דבר שהוא הצטער שהוא לעולם לא הבין, שלא לדבר על להיות עד כל יום. אבל הוא הוקיר את מערכת היחסים שלהם, והוא הכין את עצמו כל יום לאבד אותה. טוני התחיל לראות את זה מהרגע שהוא פגש את נטשה, כשהיא עוד הייתה נטליה והשיער שלה היה ארוך. יותר מכל דבר אחר שפקד אותו באותו היום, הוא זכר את הוודאות המוחלטת שהיה לה גבר בחייה, היא הייתה קרירה ובשליטה כל הזמן, בקושי שמה לב לניסיונות הברורים, בהתחלה לפלרטט איתה, ולאחר מכן לעורר כל סוג של תגובה. כשהוא צפה בה יותר, במיוחד כשהיא הייתה עם פפר, הוא הבין שהיחס שלה לא נולד ממקצועיות אל מתוך שביעות רצון. אין ספק שחלק גדול מהיחס שלה היה כולו שלה והוא לא רצה לגעת בזה, מלבד היותו חסר יכולת להפליא בהתמודדות עם נושאים עדינים, הייתה רמה של כאב מוסתרת בתוכה שהוא לא רצה לסבך. היה לו מספיק צרות בלהתמודד עם הבעיות שלו תודה רבה. כשהוא ראה אותה שוב בקריירה שלה הוא יכול היה לנחש את זהותו של האיש המסתורי. היא הייתה מתנהגת אחרת אם הוא היה נהרג והיה רק סוכן אחד שחי כרגע אבל במצב של מבוכה וסכנה. למרות ההנחות של כולם, הוא היה ממש טוב בלהתבונן בדברים ולקרוא אנשים. הוא היה חסר טאקט בכוונה בגלל שלהיות בוטה נתן לו יותר תגובות. הפלישה הייתה מלחיצה בשביל כולם אבל במבט לאחור מאוחר יותר ,הוא הבין שלמרות המתח הנפשי העצום שברטון היה צריך להימחץ תחתיו, האיש החזיק את עצמו דיי מרוחק. הוא השתלב אל תוך הקבוצה בקלות והוא היה יכול לזהות את אותם פנים ריקות שקלינט הראה לכולם אותו אחד שנטשה השתמשה. כשהוא הכיר את קלינט טוב יותר והסכל עליו עם נטשה הוא הבין ששניהם היו נשמות תאומות. לא במובן הרומנטי והמנצנץ. אבל עולמם סבב אחד סביב השני, ההבנה שלהם אחד של השני הייתה בלי שאלות, מוחלטת לחלוטין. הם ראו את הכתמים הכהים על נשמותיהם וסלחו לאחרים בעודם מנסים לנגב את היד מהידיים שלהם. לטוני לא היה שום אשליות ששניהם ראו יותר- התעסקו עם יותר- יותר ממה שהוא מסוגל אי פעם להבין. סוג העבודה הזה גבה מחיר כבד והם תלויים בחצי השני שלהם כדי לעזור להם לצאת מזה ולקבל אותם. ובלב הפגוע שלו, הוא שנא את עצמו על זה שידע מה עומד לבוא אז הם צפו, וחיכו. לא היה ספק שהיום הזה יבוא בסופו של דבר. כנראה מוקדם יותר, במקום מאוחר יותר, עם סוג העבודה היו בה. הם כולם ידעו את זה, פוחדים בשקט, נאבקו בזה בפינות האפלות של מוחם. בגלל שכאשר- לא אם, אבל כש- אחד מהם ימות, השני יצטרף במהירות.
תמיד