בבידוד

בבידוד, במרחבי הזמן המרחפים מעליי ומנסים לטלטל אותי אבל גם להשאיר אותי במקום, לקום בשעה רגילה זה "כלי עזר" כלי עזר האמור לתת לי הרגשה של שגרה, נורמטיביות, הכל בסדר. השיחות בזום זה עוד "כלי עזר" ליצור קשר בזמן שהכי קרוב שנגע זה שני ספסלים או שתי מדרכות. אנחנו נלחם בזה ביחד לא נסוג, נשתמש באמצעים ללחימה בטרור ונלחם ביחד בקורונה הזאת, הארורה.
בזמנו נטפליקס היה בריחה כרגע הוא שיגרה, את ההשראה שלי ממנו אני לא אקח, אבל את המשפט שפה אני אכתוב, כן- "הרבה אנשים חשבו עליי דברים והחלטתי שהגיע הזמן לספר את איך שאני חוויתי את זה" לוקחת השראה מרוצח סדרתי, ומספרת על עצמי, האם זה מוסרי?
ילדה קטנה בבית בפסגה, אולי לא פסגת העולם אבל כנראה פסגת חיי. (כי משם נפלתי והתחלתי להתגלגל אל תוך הסיפור שנקרא "אני"). לא זוכרת הרבה אבל זוכרת את הימים מהגן בהם הייתי בוכה ולא עוזבת את הרגל של אמא ולעומת זאת את הטלוויזיה שהכנתי עם ילדי הגן לאחר שראיתי בבוקר לפני בסדרה "עשה זאת בעצמך".