מפגש מסוג אחר

רק שלא תעבור לידי. אם היא תעבור לידי היא תגיד לי שלום ותתעניין מה קורה איתי. אני אענה לה שהכל בסדר ואזרוק בדיחה שאני עדיין מחפש את האחת למרות שכבר מזמן הבנתי שזאת היא. אם היא תעבור לידי אנחנו נכנס לשיחה חברית מלאת פלרטוט ונדבר על החיים, על טיול גדול ואולי קצת אקטואליה ופוליטיקה.

השיחה תיגמר, היא תסתכל עליי במבט עמוק ואני כל כך ארצה לנשק אותה אבל אדע שלה יש חבר ולי אין אומץ. היא תחבק אותי ותגיד "אל תיעלם לי שוב, שמעת? אם אני לא שומעת ממך בשבוע הקרוב אני אישית באה לקרוע אותך" אני אצחק ואפרד ממנה כשאני יודע שזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות כי רק המחשבה עליה משתקת אותי מהעולם.

אנחנו לא בוחרים את מי לאהוב אבל להתאהב במישהי תפוסה זה אכזרי. וזה בעיקר כואב. אז אני מעדיף להיעלם לה, להתחמק ממפגשים איתה והכי חשוב – מנסה שלא להתאהב בה. כי שם זה כבר אבוד.

הנה היא, אחרי שבועיים שלא ראיתי אותה, מתקרבת אליי במסדרון. לאט לאט אני רואה שהיא לא מחייכת כמו תמיד, העיניים שלה אדומות ומתחתן שקיות כאילו בכתה כל הלילה. עיניה בוהות ברצפה והיא אינה מסתכלת אפילו לכיווני. היא עוברת לידי בלי שלום, בלי שיחה, בלי כלום. ניחוש שלי, משהו קרה עם החבר. אז הלכתי אחריה, מה כבר יש לי להפסיד?