מתוסבכים

כבר שבועות ארוכים שאני מחכה לשעת כושר, לרגע שייתן לי הזדמנות. היא כבר שבועות אם לא חודשים מסובבת לי את הראש, משחקת לי במחשבה בין אצבעותיה, מטלטלת אותה מצד לצד והכל בקלילות, כדרך אגב.

שעת הכושר הגיעה. הרצתי כל כך הרבה תסריטים בראש שלי ובסוף הלכתי על הכי ישר, הכי ברור, שלא יהיה מקום לבלבול. "אשמח אם נוכל לצאת מתישהו" שלפתי. כמה שניות של הפתעה, לאחריה הייתה מבוכה קלה ואז צחוק משותף של שנינו. "לא" השיבה. אני לא בטוח כמה זה היה בולט אבל האכזבה מילאה אותי. היא עוד ניסתה להסביר לי שהיא מתוסבכת כרגע, ושהיא הבעיה אבל זה לא היה באמת משנה.

למרות האכזבה, ה"לא" זה לא כזה נורא, קמים למחרת ליום חדש, סך הכל זה לא ה"לא" הראשון שקיבלתי וכנראה שגם לא האחרון.
אחרי שהוצאתי את עצמי מהמיטה, התקלחתי, צחצחתי שיניים, אכלתי ושתיתי, לקחתי את הטלפון וראיתי הודעה ממנה –
"מקווה שאתה לא שונא אותי"
"תצטרכי להתאמץ קצת יותר בשביל לגרום לי לשנוא אותך" השבתי לה.
"יופי, אני קצת צריכה את העזרה שלך, רוצה להיפגש?" ברור שהלכתי אליה.
מפגש ידידותי-חברותי עם פלרטוט לא ברור שמגיע מצדה ומהצד שלי הייתי אני שלא לגמרי הבנתי את הסיטואציה שאני נמצא בה.

וככה חזרנו להתחלה, בערך, היא שוב משחקת לי בראש, שולחת לי הודעות מאוחר בלילה, מזמינה אותי להפסקות צהריים, מעסיקה לי את המחשבה ובעיקר מרגיזה אותי כמה שהיא מישהי שהייתי רוצה ללכת לישון לצדה ולהתעורר למולה, לגרום לה לחייך משמחה משטויות שאני עושה ולחבק אותה חזק אליי.

אבל לא. ה"לא" הזה מרחף באוויר, גם אם לא נדבר על זה ואם השארנו את זה מאחורינו וכאילו חזרנו ליחסים הידידותיים שקיימנו לפני ה"לא".
מה זה אומר בכלל מתוסבכת? יש "כן" ויש "לא" אז איך זה שהיא תופסת את המקל הזה משני הצדדים? ולמה רק היא מתוסבכת? אולי גם אני מתוסבך מכל המצב הזה? כל כך בקלות היא גונבת לי את המחשבה כשהיא לידי וגם כשהיא לא. היא מושכת אותי אליה בלי שבכלל אוכל להגיד לה לא.

די, חלאס. אני לא בובה שלה, כבר הייתי במספיק מערכות יחסים מוזרות בחיים שלי.
"אני לא יודע איזה תסביך יש לך עם העולם, אבל אשמח לעזור לך איתו"
זאת הפעם הראשונה שמישהו מאיתנו הזכיר את ה"לא". שוב שתיקה, שוב מבוכה קלה, שוב צחוק של שנינו. אני מחכה שיגיע שוב ה"לא" הדחייה הכואבת והאכזבה אבל שום דבר מזה לא מגיע. היא פורסת את ידיה וכורכת אותן סביבי.
"אתה התסביך שלי, מטומטם".