עליית המורדים – פרולוג

היה זה יום כמו בכל הימים החולפים לאטם בעונת האביב, הפרחים והעצים לבלבו והציפורים צייצו. לאור מזג האוויר הנינוח, תושבי העיר המסחרית טוטוקנטה יצאו מבתיהם, ילדים קטנים שיחקו ורצו במורד הרחובות, אחרים עסקו בקניות או טיילו להנאתם. בחודשי הקיץ והאביב התמידו התושבים לבלות מחוץ למשכנם, טוטוקנטה תמיד הייתה שוקקת חיים ואחת הערים הגדולות במחוז שאיילן שבצפון מזרח המדינה.
באותם הימים, שלטו בעולם המכשפים בעלי הגלימות השחורות: כוחותיהם העצומים גברו על כל נפש חיה, יצורים קסומים ואפלים כאחד פחדו מהם. בני האדם ללא סגולות הכשף, אשר כונו זראים (זרא = מעורר בחילה) נחשבו לנחותים ביותר ומכשפים רבים נהגו להעביד אותם אם רק רצו בכך, בעיקר כשנפגשו עם אחד מהם פנים מול פנים. הזראים התגוררו בצפיפות בערים בודדות וגדולות כטוטוקנטה, במרחק רב ממקום מגוריהם של המכשפים. השליטים העדיפו למקם את בני האדם החלשים בשש ערים מרכזיות: טוקאדין, טוטוקנטה, ראמסס, פיינדלגין, וואספט ולוקסלרן במחוז שאיילן, מחוז הזראים. לעומת זאת, המכשפים אשר עלו בהרבה על מספרם של הזראים, יכלו לנוע בחופשיות בכל מקום כשעיר בירתם היא לא אחרת מסאיילן, בה התגוררו מכשפים רבי עוצמה וביניהם המכשף החזק ביותר בעולם, השליט הבלעדי, אשר אף אחד לא ידע את שמו מלבד המקורבים אליו. מגדל הניב היה המקום בו למדו המכשפים הצעירים כשפים שונים: כל מכשף בוגר בתחילת דרכו קיבל שוליה – ילד או ילדה, אשר למדו מאדוניהם להיות מכשפים עד גיל עשרים, הגיל בו יקבלו שוליה משלהם. מלבד היות מגדל הניב בית ספר גדול לכשפים, השליטים רבי העוצמה נהגו לשהות בו ולקיים כנסים וישיבות חשובים. מועצת המכשפים, אשר כללה את עשרת המכשפים החזקים ביותר בעולם ובראשם השליט הבלעדי, נהגו לקבל אליהם כל מכשף יתום או חסר בית והרשו לו לגור בטירה תוך כדי לימוד כשפים – יתום הצעיר מגיל עשרים קיבל אדון, ואילו המבוגר מגיל עשרים קיבל שוליה. חייהם של המכשפים התנהלו כך מאות שנים בעודם חיים בנפרד מהזראים, למרות כי אלו עוד נשלטו על ידם. עם זאת בני האצולה הזראים, אשר היו מעטים, נחשבו לפחות נחותים משום שנהגו לעזור למכשפים בשעת הצורך בכדי לקבל הטבות שונות ;עזרתם הייתה נחוצה משום שהיו מקרים בהם המכשפים היו חפצים במידע מסוים מהערים הרחוקות מהם, ערי בני האנוש ללא סגולות הכשף.
לאורך השנים, קמו מספר מכשפים רבי תושייה והחלו למרוד ולהמרות את פיהם של השליטים, אשר שלטו ביד רמה וקשה, העונשים שהטילו על הזראים ואף על בני מינם היו כבדים מנשוא ומכשפים בעלי מידות מוסר גבוהות לא הצליחו לקבל זאת – ביניהם המכשף המורד המפורסם ביותר, קרלנסלו.

בחורה בשנות העשרים לחייה, צעדה ברחובות העיר טוטוקנטה, שיערה היה שחור כפחם, עיניה הירוקות מלוכסנות מעט, בגדיה השחורים הבריקו לאור השמש האביבית. האנשים סביב נעצו בה מבטים סקרנים, היא הייתה יפה למדי ומסתורית. הזרה כלל לא התייחסה למתרחש סביבה והמשיכה לפסוע, מאיצה את הליכתה עם כל דקה שעוברת. בכל פעם שנכנס אדם זר לעיר, התושבים חששו כי מדובר במכשף ולכן עוררה הבחורה חשד רב, היא יכלה לחוש בפחד שלהם וחייכה לעצמה.
לאחר זמן מה פנתה לכיוון אחת הסמטאות, היא נעמדה במקום כמצפה למישהו, מלטפת בחינניות את שיערה הארוך והגלי הנח על כתפה.
"מרטין." אמרה בקולה הנמוך "אין לי את כל היום, אתה מעקב אותי." הוסיפה בחוסר סבלנות.
לפתע הגבר העונה לשם מרטין, יצא מתוך אחד הפחים; הוא היה נמוך קומה ומלוכלך, צבע שיערו היה חום דהוי ובגדיו קרועים, הוא חייך לכיוונה של הבחורה, שיניו רקובות ושחורות.
"מצטער שחיכית… וואו, את פשוט יפה." ניסה להחמיא לה חסר הבית ונעמד מולה.
הבחורה הביטה עליו באדישות "אם תמשיך לדבר שטויות, לא אשאיר ממך זכר." איימה "תמסור לי את המידע ואשלם עבורו."
הגבר כחכך בגרונו "מה השם שלך ולמה את רוצה לדעת היכן הוא נמצא?" שאל אותה.
היא נאנחה "אני לא יכולה למסור לך את המידע הזה, אבל אתה חייב לספר לי היכן נמצא המכשף, אתה הבטחת לספר תמורת עשרה מטבעות זהב." אמרה והכניסה את ידה לכיסה, מוציאה מתוכו את המטבעות ומראה אותן לאיש "אני מחכה…"
"העניין הוא… שאני לא יודע." אמר לפתע והתרחק כמה צעדים אחורה "אבל-" לפני שהספיק מרטין להגיד דבר נוסף, תפסה הבחורה הגבוהה בצווארון חולצתו, הוא צרח בפחד, שיניו נוקשות זו בזו.
"כדאי לך מאוד לספר לי היכן המכשף המורד נמצא, אני יודעת שהוא מסתתר בעיר הזאת! קדימה זראי עלוב."
"את מ-מכשפה?!" שאל מרטין מגמגם.
"טוב שהבחנת." היא הטיחה אותו על האדמה ועמדה מעליו "מילים אחרונות?"
"רגע! ר-רגע… עמדתי להגיד משהו! קראתי לך לא כי אני יודע… אלא כי הדוד שלי יודע! קוראים לו מייסון, לפני כשנה הוא סיפר לי שהתארחו אצלו שלושה צעירים…" הוא עצר בכדי לבלוע רוק, עדיין שוכב על האדמה כמו חיה פצועה החוששת לחייה "בחור צעיר… ושני נערים בלונדיניים, הוא אמר שמכשף מאוד חזק התארח אצלו." הוא התנשף, מקווה שהמידע הקצר יציל את חייו. "דוד שלי שונא אותי, אני והוא רבנו לפני מספר חודשים, הוא זרק אותי לרחוב!"
"תספר לי היכן דודך גר ולאחר מכן תקבל את המטבעות." אמרה, לא היה לה כל רגש בעיניים, התנהלותה הייתה עניינית ולא מעבר לכך.
הגבר התאמץ לקום על רגליו "תבטיחי שלא תפגעי בו…." ביקש מרטין.
"אל תדאג, בו לא אפגע." השיבה.
משב רוח חמים חדר אל הסמטה החשוכה, שיערה הארוך של הבחורה התנופף קלות.
"הוא גר בקצה העיר, בבית הכי ימני… עברו עליו חיים קשים, הוא מאוד מבוגר." אמר מרטין בעצב והשפיל את מבטו "מחר אבוא לבקר אותו, הכנתי לו משהו נחמד."
"מחר לא תבוא לבקר אותו. ראית את פניי."
"מ-מה? לא… בבקשה לא… אני מתחנן!" מרטין נפל על ברכיו "תחוסי על חיי!"
"זו הפקודה של האדון שלי." ידה הימנית הפכה לחרב אדומה, אשר בעזרתה כרתה במהירות את ראשו של מרטין, דם חם ניתז לכל עבר.
"עכשיו, לשלב הבא." אמרה בקול מונוטוני, מנקה את הדם מעל בגדיה באמצעות כישוף ומותירה מאחוריה את הגופה הטרייה.

בהגיעה של הבחורה לביתו של הדוד מייסון, היא הבחינה כי החצר לא מטופלת כראוי – היה שוכן בה לכלוך רב, שעריות של מזון וזבובים בכל מקום, הפרחים בה נבלו והצחנה הייתה איומה, החלונות היו חסומים בקרשים עבים והגג האדום החל להתפורר.
"איזה מין אדם יכול גר כאן…" לחשה לעצמה ונכנסה לחצר באיטיות, דורכת על העלים היבשים. עליה למהר לפני רדת החשכה, אדונה מחכה לה ולמכשף מחוץ לעיר, והיא ידעה כיצד היא תיענש אם משימתה לא תתבצע כראוי.
היא נקשה על הדלת מספר פעמים, אך איש לא ענה.
"אני יודעת שאתה שם, אני צריכה לשאול אותך כמה דברים." היא חשה בהילה שלו, הוא פחד על חייו, היא לא ידעה מה היא הסיבה, אבל היא הייתה קצרת סבלנות.
"האחיין שלך מרטין שלח אותי הנה, מחר הוא אף יבוא לביקור קצר." שקרה. היא נשענה על הדלת ונאנחה, בכדי לקבל תשובות מתרח זקן ומפוחד עליה להתחיל בגישה עדינה יותר, ואז היא שמעה תזוזות קלות מפנים הבית.
"הסתלקי מכאן! אני לא אפתח, אני לא יודע מי את!" קרא לפתע הקשיש מבעד לדלת העץ הרופפת "אני לא בקשר עם מרטין יותר! שילך לעזאזל…" קילל.
"אתה יודע שאני יכולה לשבור את הדלת הזאת ולהיכנס, זאת לא תהיה בעיה… כדאי שתקרא למישהו לסדר לך את זה."
"האם את מכשפה?" שאל לפתע הקשיש.
הבחורה פקחה את עיניה לרווחה 'איך הוא יודע זאת? הוא זראי עלוב…' שאלה את עצמה בחוסר הבנה "אני צודק? זה לא משום שאני מכשף! זה בגלל שבכל יום מגיעים אליי מכשפים זרים ומבקשים ממני את מיקומה של אבן החיים, ובכל פעם שאני מסרב לתת מידע הם מאיימים לפגוע בי." הסביר ולאחר מכן השתעל מעט, נשמע כי היה נסער. הבחורה לא הבינה במה מדובר, אדונה לא ביקש ממנה לחפש מידע על האבן ההיא, ולכן היא הייתה חייבת להתעלם מכך, גם אם הייתה סקרנית.
"אני לא באתי בשביל שתיתן לי תשובות על אבן, אני רוצה לשאול אותך משהו אחר." השיבה. היא יכלה לשמוע את נשימותיו הכבדות של מייסון מבעד לדלת, הוא חרד מאוד.
"מה כבר מכשפה תרצה לדעת?! אל תשקרי לי!" קרא הקשיש ברוגז ורקע ברגליו.
"אני יודעת שהמכשף אורפן או בשמו האמיתי קרלנסלו, מתגורר בעיר הזאת. כוחותיו של המכשף הזה כה עוצמתיים עד כי הוא נטרל את ההילה הקוסמית שלו, כך שאני לא יכולה לחוש בהילתו או בהילת החברים שלו, ביניהם שולייתו." הסבירה המכשפה "אני מכשפה מורדת בעצמי ואני בסך הכל רוצה לשוחח איתו, לעולם לא אנסה לפגוע בו או ביקרים לו." הוסיפה.
לאחר כמה שניות של שקט, פצה מייסון את פיו "אורפן התארח אצלי לפני שנה יחד עם…" לפתע הקשיש עצר את דבריו, כנראה פחד לחשוף את שמותיהם של שני הנערים.
" אתה כנראה מפחד מאורפן… אינך צריך לחשוף את השמות שלהם, הם לא מעניינים אותי כעת." אמרה לו "תגיד לי היכן הוא גר וזה הכל, לאחר מכן אניח לך."
"אורפן הוא לא מכשף רע, אבל אני לא מכיר מכשף חזק ממנו… הוא גר בפונדק בקצה השני של העיר, וזה המידע האחרון שאמסור לך! עכשיו הסתלקי!" צרח מבעד לדלת "ואל תבואי הנה יותר!"
למייסון הקשיש היה מזל שלא ראה את פניה של הבחורה, אחרת הייתה מסיימת את חייו בדומה לגורלו של אחיינו מרטין. הבחורה שיערה כי לא היה לו קירבה של ממש לאורפן ולחבריו, אחרת היה מתחקר אותה יותר וחושד בה. היא השיגה את המידע הנחוץ לה – מקומו של אורפן, ועזבה את המקום המטונף.

לאחר לכתה של הבחורה, התיישב מייסון על כיסא הנדנדה שלו בסלון ביתו, מתנשף בחוזקה. ביתו היה נקי ומרווח בניגוד לחצר אותה לא טיפח כלל. 'אולי הכנסתי את הילדים הללו לסכנה… אני כל כך שונא מכשפים, לא רק שהם אוהבים להתעלל בנו, יש ביניהם גם מלחמת אחים…'
"מתי יהיה לזה סוף?" רטן הקשיש ושלף את אחד הספרים מהספרייה הגדולה בביתו "יום אחד כולם ימותו." הוסיף והרכיב את משקפיו.

הבחורה הייתה נסערת, השמש החלה לרדת והאדון שלה לבטח מתכנן כיצד להעניש אותה 'רק עוד קצת, בבקשה אל תאבד את סבלנותך' קיוותה בליבה. היא חייבת למצוא את אורפן ולקחת אותו עמה, אם הוא ירצה להילחם בה, היא לא תהסס.
הבחורה נכנסה לפונדק המדובר, מלאת ציפייה לראות כיצד נראה המכשף בעל העוצמה הרבה עליו מדברים.
הפונדק היה ריק מאדם וקטן למדי, כולו עשוי מעץ. מולה עמד דוכן: עליו הונחו כמה בקבוקי שתייה חריפה, שלוש שולחנות ומדרגות המובילות לקומה נוספת. ריח ניקיון עלה באפה, הרצפה הייתה מבריקה כנראה משטיפה. הבחורה נזהרה שלא להחליק וצעדה לכיוון גרם המדרגות, היא יכלה לשמוע את קולות השטיפה והמגב מלמעלה.
"האם יש כאן מישהו?" שאלה בקול למרות שידעה את התשובה, אך לא רצתה להרגיש כשמסגת גבול.
מישהו ירד מלמעלה, צעדיו היו כבדים מידי בשביל מכשף צעיר וזריז כמו אורפן, היא מצמצה בעיניה והייתה מוכנה לכל תרחיש אפשרי. הופיע מולה גבר גדול ומשופם, אוחז במגב הרטוב. הוא לא ירד למטה לגמרי והביט עליה בהבעה חמורת סבר.
"הפונדק סגור, לא קראת את השלט?" שאל ברוגז "את דורכת על הרצפה הרטובה." הוסיף והניח את ידיו על מותניו.
"באתי לשאול שאלה." השיבה הבחורה "היכן נמצא אורפן? הבנתי שהוא מתגורר כאן."
האיש נאנח "בשביל מה את צריכה אותו?" היא עוררה בו חשד, היא יכלה להבחין זאת. ללא ספק האיש הזה מכיר את המכשף מקרוב.
"אורפן הוא מכר רחוק שלי." שיקרה "ואני צריכה לומר לו משהו חשוב מאוד."
האיש כחכך בגרונו "אורפן והבן שלי עדיין לא חזרו מהמסע שלהם, כנראה שיחזרו בקרוב… אין לך מה לעשות כאן עכשיו." אמר לה מעט בקרירות וחזר לשטוף את הרצפה.

הבחורה יצאה מהפונדק נסערת מתמיד, היא החלה לרוץ לכיוון היציאה מן העיר. 'זה הסוף שלי…' היא המשיכה לעורר את חשד התושבים, בריצתה דחפה כמה עוברי אורח שעמדו בדרכה. היא ידעה כי היא נמצאת בצרות, היא נכשלה במשימה! זיעה החלה לבצבץ במצחה, שיערה השחור מתנופף לאחור תוך כדי ריצתה. החשיך בחוץ, לא רק שאיחרה את המועד, המכשף לא איתה ואדונה יעניש אותה בחומרה רבה.
האם יהיה בסדר לספר לאדונה שאורפן עדיין לא חזר מן המסע? אולי הדבר עלול להקל בעונשה. מרחוק היא ראתה במטושטש את אדונה, לואיס, גבר עצום ממדים, בעל גוף רחב ושרירי, הוא היה לבוש באופן מרשים: בגדיו שחורים וגלימתו התנופפה ברוח הערב הקרירה, מחפש בעיניו את המכשף איתו הייתה צריכה להגיע.
היא האטה את ריצתה והלכה לכיוונו של אדונה בבושת פנים, משתדלת שלא להביט בעיניו החומות והמלוכסנות מעט, הבעת פניו לא בשרה טובות, הוא עמד זקוף ושילב את ידיו. היא התנשמה בכבדות ולבסוף נעמדה מול אדונה, בולעת רוק, מפחדת מאוד.
"אדוני, אני מצטערת… אורפן-" לפני שסיימה את המשפט, הגבר הגבוה והחטוב החטיף בעוצמה ללחיה של הבחורה והיא נפלה על האדמה הקשה.
"איך את מעזה לחזור בלי המכשף?! טיפשה. אישה מסריחה." אמר לה ברוגז ובעט בבטנה "את אמורה לציית לפקודות כמו כלבה טובה! קיזה, החיים שלך תלויים בי." פניו החיוורים האדימו מעצבים.
הבחורה העונה לשם קיזה, לא בכתה ולא התלוננה, היא רק מששה את לחיה האדומה בכאב. היא ידעה שזה יקרה, לא הייתה רגילה ממנה להתנהגותו של אדונה והיא קיבלה זאת באהבה ובהבנה, לואיס הציל את חייה והיא נשבעה לשרת אותו עד סוף ימיה.
הבחורה התרוממה, מתאמצת לעמוד על רגליה "א-אדוני… לא נתת לי לדבר…" גמגמה. לואיס הרים גבה, לא הייתה לו סבלנות – הוא רצה למצוא את המכשף אורפן כמה שיותר מהר וקיזה השפחה שלו, נכשלה במשימה כה פשוטה.
"דברי." אישר לה "וכדאי מאוד שזה יהיה חשוב." איים, נשימותיו היו כבדות כיאה לגודלו.
"אורפן והשוליה שלו עדיין לא חזרו מן המסע… גיליתי היכן הם גרים." אמרה לאדונה, עוד משפילה את מבטה. השניים עמדו במקום מרוחק ומבודד מאוד מן העיר, כך שאף אחד לא יכול היה לראות אותם.
"אני מבין. יש לך מזל, קיזה." אמר לבחורה באדישות ואף לא התנצל על כך שהכה אותה בלי להקשיב לה קודם. קיזה הנהנה ונשמה בהקלה בזמן שלואיס הביט סביב, היא ידעה כמה אדונה חזק, היא העריצה אותו ואהבה אותו עד כלות נשמתה.
"אנחנו נחכה, המכשף לא יוכל לברוח כל כך מהר." אמר בקולו העבה והמחוספס. השניים התקדמו בחזרה לעיר, קיזה צועדת מאחורי אדונה הנחוש.