הווילון מחפש משמעות

אורות עמומים מציצים מבעד לווילונות. לא ברור מה הם מנסים לכסות, אם השמש מצליחה לחדור בכל בוקר, והירח מאיר כל הלילה. וילונות חצי, קוראים אותם. אולי זה לא השם המסחרי אבל אני לא ווילונאי, אז מנין לי לדעת? אני זוכר את היום בו הלכתי לקנות אותם. המוכרת הייתה נחמדה וסיפרה שבעלה הוא זה שתופר את הווילונות, והיא זו ש.. מוכרת אותם, כמובן. זה הרגיש כמו גימיק ועד היום, שאני מביט על הווילונות בסלון אני לא יכול שלא לחשוב על המפעל בהודו שהכין אותם, כשהפרות גערו בחוץ והצ׳אי גלש.

במרפסת ממול גרות שתי שותפות. לאחת מהן יש משקפיים ובן זוג. הם כל כך דומים, שבכל פעם שהם ביחד, אני תוהה אם אני צריך להרכיב משקפיים בעצמי. ויש את השותפה השנייה, אני יודע שהיא מבלה מידי פעם אבל שום דבר רציני בינתיים. פעם ראיתי אותה יושבת עם איזה בחור במרפסת, היה נראה שהוא נהנה, אבל משהו בה היה מוזר. כאילו היא שם אבל לא באמת. ואז היא הקיאה. ככה פתאום, לתוך העציץ הסגול שהיה ממש מולה. הבחור לא נשאר לעוד הרבה. גם העציץ לא.

הווילון שלה בהיר משלי אך חוסם הרבה יותר. היא משאירה אותו חצי-פתוח-חצי-סגור. מה זה בכלל אומר? בכל מקרה, זה נחמד להביט בה מהחצי הפתוח של הווילון. לפעמים היא רוקדת מול המראה ולפעמים היא שוזרת לעצמה את הגבות. לפעמים היא מדברת בטלפון תוך כדי שהיא עושה מתיחות. היא אף פעם לא לובשת בגדי ספורט. היא נשארת בפיג׳מה שלה, שלא החלטית בדיוק כמו הווילון שלה: חולצה ארוכה ומכנס קצר. מה זה בכלל אומר? אולי היא אוהבת להסתכל לעצמה על הברכיים?

דיברנו רק פעמיים, במכולת שמתחת לבית. זה היה יותר הנהון מדיבור, אבל אני לא מתלונן. אני קניתי ביצים, היא קנתה סיגריות ומסטיקים. שילוב מנצח. גם אנחנו היינו יכולים להיות שילוב מנצח, אבל בינתיים הדבר היחיד שמשותף לנו הוא פח הזבל, ואנחנו אף פעם לא זורקים את הזבל באותו הזמן. אני מוריד את הזבל כשהשקית מתמלאת, והיא מורידה את הזבל על-הדרך, כשהיא יוצאת.

עכשיו, היא יושבת במרפסת. על העציץ הסגול כעת מחפים עציצים חדשים, כאלו שהיא עדיין לא הקיאה לתוכם. מעליה תלויות נורות קטנות המאירות את המרפסת בעדינות. הנורה הכי ימינית נמצאת בדיוק מעל הראש שלה- היא נראית כמו טינקרבל שהתבגרה. הנורה החמישית מימין מהבהבת אך לא נראה שזה מפריע לה. מעניין מה היא שומעת, שהיא כל כך מרוכזת? האם היא שומעת את מה שהיא באמת אוהבת? או את מה שהיא רוצה שאנשים יחשבו שהיא שומעת? או אולי היא עם אוזניות אך דבר לא מתנגן? גם אני עושה את זה לפעמים, אני לא אוהב שאנשים רואים לי את האוזניים.

ואז היא נכנסת הביתה. הזמן הקצוב שזכיתי לצפות בה היה קצוב-יותר-מאי-פעם. לאחר דקה ארוכה מתמיד, אני מחליט לעזוב את החלון וללכת להכין ארוחת ערב. היא הרי לא תהיה מוכנה מעצמה. אבל אז היא חוזרת. אוחזת בקלמנטינה, או מנדרינה, או משהו ממשפחת הכתומים והאמיצים. היא בטח מהילדות שאכלו פירות רק כשאמא קילפה להן אותם. היא מתחילה לקלף בעדינות, כמתנסה בפעם הראשונה, שולפת פיסות קטנות מהצדדים, עד שהיא קורעת חתיכה גדולה מהאמצע ופוצעת את הפרי לשניים. היא בוודאי רק לא מזמן התחילה לקלף לבדה.

כבר שבועיים שאני משאיר את הווילונות שלי חצי פתוחים-חצי סגורים. אולי היא תשים לב. אבל בכל הפעמים שאני מסתכל, היא לא. התיאבון לכל דבר אחר שהוא לא קלמנטינה מרגיש כמו היסטוריה שלא נכתבה מעולם. מבלי לחשוב יותר מידי, אני מוצא את עצמי בקופה של המכולת השכונתית עם שתי קלמנטינות ביד.

בחזרה בדירה, אני נעזר בסכין כדי לנקב את הקלמנטינה חריצים-חריצים, וחוזר לשבת ליד החלון. ובזמן שאני חושב עליה, אני סופר את כמות הגרעינים המצטברים אצלי בפה. אם רק היה לי עציץ, הייתי שותל אותם ומגדל לה עץ קלמנטינות. ככה יהיה לנו משהו במשותף- קלמנטינות. ואז אני חושב לעצמי, אם אני אזיז את הווילונות שלי והיא תזיז את שלה, האם יהיה לנו דבר נוסף במשותף?