לקרוא בין השורות – חלק אחרון

את כל השבוע האחרון שלי בארץ בילינו יחד. זה היה אחד השבועות הטובים בחיי, אם לא ה-.
אין כמו מערכת יחסים בראשיתה. גישושים ראשונים, מחוות רומנטיות, נשיקות ארוכות ומתוקות, גילויים על האדם שמסעיר את ימיך ולילותייך. הרגשתי שאני צפה לי בתוך חלום. כל מה שקרה מסביב היה רק תפאורת רקע לא חשובה.
תוך זמן קצר, באופן יחסי, ובעיקר לאור העובדה שזה כל הזמן שעמד לרשותי, הסרתי את כל המסכות יחד עם כל המגננות. ניר התגלה כאדם רגיש ונפלא שהבין אותי לגמרי. ממש נפש תאומה.
מעל ראשינו ריחפה כל העת העובדה, שזמניות היא שם המשחק, אלא אם ניר יחליט לעזוב הכול, כולל קריירה מבטיחה, וילך או במקרה הזה, יטוס בעקבותיי. באותה מידה גם אני יכולתי לוותר על הנסיעה לסיאטל וחלום העבודה בארץ זרה, לטובת מערכת יחסים ואולי בית ומשפחה.
למרות הכול, המשכתי לארוז את חפציי כמתוכנן. את המפתח לדירה, הייתי אמורה למסור לחברתי בר, תוך שלושה ימים, וגם המשרד שלי כבר היה ארוז ומוכן להעברה.
את המשבר עם הלקוח הצרפתי צלחנו בקושי, ובכל זאת פתרנו את עיקר הקשיים שיכלו לגרום לו להפסד כספי עצום. על כך, גיום היה אסיר תודה למשרד ולי באופן אישי, ולכן דאג לשבח אותי באוזני הממונים עליי בכל הזדמנות. מניחה שכך עשה גם בסיאטל. באופן אירוני, בכל פעם שהוא היה מרעיף עליי מחמאות במקום לשמוח, הייתי מתכווצת וחושבת שהסוף קרב וכך גם האהבה המתוקה והמתהווה שלי עם ניר.
"המפתח שלך" אמרתי לבר והחזקתי בו חזק ממענת לשחרר.
"בסוף תיאלצי לתת לי אותו, את מודעת לזה" בר התרכזה במפתח, אולי כוחות על טבעיים יגרמו לי לשחרר את אחיזתי ולהעביר לה אותו לבסוף.
"אוף" הנחתי אותו לבסוף בידה "חיכיתי להזדמנות הזו כל כך, ועכשיו אני מרגישה שזה סוף העולם".
"גילי, את יודעת יש טלפון וזום ואפשר לבוא לבקר פעם בכמה זמן" היא ניסתה לנחם אותי.
"פעם בהרבה זמן, אנחנו מדברות על טיסה למערב ארצות הברית" חיבקתי את בר בעל כורחי.
"יהיה בסדר, את תשכחי את כולנו בתוך זמן קצר. תמצאי חברים חדשים ואולי גם איזה חבר אמריקני" היא אמרה במבטא כבד.
"יש מצב" אמרתי בחוסר חשק מוחלט.
אבל מה לעשות שאני רוצה את הבחור הישראלי שלי, תוצרת כחול לבן.

את הערב האחרון על אדמת הקודש עשיתי בדירתו של ניר שהכין לי ארוחת פרידה – קצת כמו הארוחה האחרונה של הנידונים למוות, וניסה לעודד את רוחי ככל שרק יכול היה.
"את תהייה עסוקה כל כך שלא תשימי לב איך הזמן עובר, החגים יגיעו ואני אבוא לבקר אותך"
הוא נשק על מצחי ואז על שפתיי ברכות.
"למה שתרצה לבוא לבקר אותי, ניר. הרי אתה מכיר אותי כולה שבוע" נאנחתי "אז נכון היה ממש נחמד, אבל זהו נגמר ואתה יכול לחפש לך מישהי אחרת שלא צריך לטוס עשרת אלפים ק"מ כדי לחבק ולנשק אותה".
"את לגמרי צודקת. אבל בתכל'ס אני לא חייב לומר לך את זה. אני מגיע לסיאטל שכבר זמן רב רציתי לחזור אליה, משיג חדר בחינם, בידור טוב" הוא נשך את תנוך האוזן שלי "מטייל במערב ארצות הברית ואז חוזר לאהובתי בארץ. מה רע?"
"תיארתי לעצמי" אמרתי בעצבות.
ניר נשק לי שוב על שפתיי בעדינות ואני השבתי בחזרה. מפה לשם, בגדים עליונים, תחתונים ונעליים הועפו באוויר, משטחים רבים כולל מיטה, רצפה, שולחן ושטיח נבחנו ושימשו מפלט לעצב וליגון שאפף אותנו. מעשי האהבה שלנו בלילה האחרון היו לנקודת האחיזה האחרונה בחיים הקודמים שלי. (נקודת אחיזה מוצקה ומענגת במיוחד יש לציין, מה שהוסיף לכאב).
נרדמנו חבוקים זה בזרועות זו, עטופים אחד בשנייה.
למחרת בבוקר בעודי מתארגנת ליציאה לשדה התעופה, נתקלתי במכשול קטן.
"ניר ראית במקרה את הדרכון שלי?" שאלתי בלחץ קל.
"לא ראיתי. הוא אמור להיות אצלך בתיק, לא?".
"כן, אבל אני לא מוצאת אותו" המשכתי לשלוף דברים מתוך תיק הנסיעה במטרה לאתר את הדרכון הסורר.
"אולי השארת אותו בדירה?" ניר שאל.
"הגיוני" נשמתי לרווחה כמעט "אתה יכול להקפיץ אותי בדרך לשדה התעופה?"
"ברור, כאילו שיש לנו ברירה אחרת?" הוא חייך והקיף את מותניי בידיו.
נסענו לדירה שהייתה שלי עד לפני רגע, תוך כדי שאני מסמסת לבר שלא תצא מהבית לעבודה.
שעה אחרי, וחיפוש שלא היה מבייש אף יחידת משטרה, הדרכון לא נמצא.
"מה אני עושה?" הגעתי כבר לסף ההיסטריה.
"אין ברירה, תוציאי דרכון חדש בשדה" ניר ניסה למצוא פתרונות.
"ומה אני עושה עם הויזה?" הקשיתי.
"יש לך את המסמכים במייל שמאשרים את הויזה?"
"כן"
"אז זהו, יש לך כל מה שאת צריכה, תה-דה" הוא קד קידה.
"טוב".

כל הדרך לשדה שתקנו ובראשי רצו כל כך הרבה מחשבות: מה יותר חשוב אהבה או קריירה? באיזה סל עליי לשים את כל הביצים? מה צופן לי העתיד אם אבחר כך או אחרת? האם אני בשלה לקבל החלטה כה חשובה בחיי? האם ניר הוא האחד? האם אני מוותרת על האושר?
ראשי התפוצץ ולא הצלחתי לגבש אסטרטגית יציאה או כניסה ברורה מהנתיב שבחרתי.
נסענו כך עוד עשרים דקות עד ש….

זהו!!!
צריך לקבל החלטה. (ובימים טרופים אלו החלטות הרות גורל עפות מעל ראשינו, מה זו עוד החלטה קטנה על סיום של סיפור) .
לא בטוחה שאני יכולה להכריע בין אהבה וקריירה – לכל בחירה יש משמעות מרחיקת לכת על החיים וגם על המסר שגילי מעבירה כאדם, כאשה.
גם אי אפשר להתעלם מכך שאהבה היא דבר נדיר וחמקמק. כשהוא נופל בחיקנו אסור להמעיט בערכו, יש לקחת אותו בשתי ידיים ולאמץ אותו היטב.
דילמה!
כמו שאני רואה את זה יש לגילי שתי ברירות: להישאר בארץ , לוותר על הקידום ואולי גם על עבודתה הנוכחית ולבחור באהבה. האפשרות השנייה היא להמשיך על פי התכנית, לטוס, להשאיר את ניר כאן ולקוות שהוא לא יוותר עליה כמו שהיא וויתרה עליו.
מה אתם חושבים שגילי תבחר? או יותר נכון מה אתם הייתם בוחרים במקומה?