צל של אהבה

אני זוכרת תקופות בהן נתת לי הכל, ואני זוכרת שהקרבתי בשבילך כל מה שהיה לי, אפילו כשלא נשאר לי דבר מלבד עצמי לתת לך.
חלמתי על לאהוב ולהיות נאהבת.
חלמתי על שמיכה שהיא רק שלי שאוכל לקחת לך בלילה, חלמתי על חיבוק חם בסוף יום חורפי קר וגשום.
אני זוכרת שחיכית לי פעם מחוץ לעבודה, בלילה. חיכית לי עם מטרייה פתוחה כי ידעת ששכחתי את שלי. החזקת בשבילי את המטרייה כדי שלא אירטב מגשם זלעפות של אמצע ינואר, והלכתי לידך צמודה, עטופה בזרועך, אפופה בריח שלך.
רק שעכשיו כבר מאי, נהיה חם ואין זכר לגשם, ואתה כבר לא כאן להחזיק את המטרייה שלנו, שתגן מפני הגשם שהוא בעצם דמעותיי.
אפילו אני כבר לא כאן, באותה דירה ששכרנו אז בשולי העיר, אני כבר לא נמצאת באותה נקודה בדיוק בה נתת לי ללכת.
ואני שהלכתי המשכתי ללכת מאז- עם או בלי מטרייה, איתך או בלעדייך, ועם זכרונות שנהיו חלק ממני בצורה של דמעות, נשטפים ומתנקזים מכל גופי, מחפשים פורקן ולאחר מכן ייכנסו לפינה חשוכה בנבכי עברי.
הפכתי מאז לצל של אדם, אנדרטה מהלכת של רגשות וזיכרונות, באבל על מה שהיה לנו- עלייך שהיית שלי, ועל מי שהייתי ולעולם לא אחזור להיות.
אני רואה אותך בכל כלב שחור כמו שהיה לנו
או בכל בחור עם קעקועים,
בכל אוטובוס שיעדו לעיר שלך
העיר שבה גרת איתי.
הצל שאני התארך ככל שהשמש שקעה בעולמי, מאז אותו יום שבו וויתרת עליי ונתת לי ללכת.
כעסתי. הייתי מתוסכלת. לא הבנתי.
והכאב הזה כרסם בי כמו תולעת.
אולי אני לא טובה מספיק?
אולי אני לא נתתי מספיק כדי שזה יצליח?
אולי עשיתי את כל הטעויות האפשריות?
ואולי פשוט התאהבתי באדם שרעיל לי.
הימים עברו והשאלות המשיכו להיערם בראשי, חסרות תשובה וחסרות מנוח-
מתרוצצות, לא משחררות, מרסקות אותי באישון לילה כל פעם מחדש.
ואני? לא יודעת להתמודד, יודעת לברוח.
אבל יש דברים שלא משנה כמה תברח מהם- בסוף הם תופסים אותך, כל פעם מחדש.
עד עכשיו התמקדתי בהסחות דעת, בלעכל את המצב, להסתגל אליו, להעמיד פנים שכלום לא כואב, אבל מעולם לא התמודדתי באמת עם עצמי עם המחשבות שלי, ועם הנפש שלי, על כל חלקיה האפלים.
הבנתי שלשאלות האלה לעולם לא יהיה מענה, והבנתי גם שהם החזיקו אותי בתוך אשלייה כזאת- שבה אם אבין את הדברים אהיה שלמה יותר.
הבנתי שגם אם אבין את הדברים גם אז ההשלכות לא ישתנו. התוצאה היא אותה תוצאה.
ברגע שהבנתי שלא אקבל את התשובות עליהן אני חולמת- החלטתי לשחרר. את הכל. כל השאלות, האשמות, מחילות, הכל התנקז ממני, והשאיר אותי מרוקנת, חלולה, צפה בתוך כל ים הרגשות ששחרתי לחופשי.
בסוף מצאתי את עצמי שוב, בהתחלה מציצה בחטף מבין פתחי הנפש, ועם הזמן טיפחתי אותה, את אותו צל אדם שזכור לי שעונה לשמי.

והצל שלי בהדרגה קיבל צורה, דומה לצורתי הקודמת רק בגרסה משודרגת, חסר שאלות ומרוקן מדמעות, מחכה לאור הגדול הבא שיאיר עליו וזוכר שעליו לא להיעלם כליל- אלא רק לשנות זווית בהתאם לתאורה, תמיד מחובר אליי, אורב לי, מזכיר לי את המחיר שבלהיות מוארת.