רפואה צינית / דוקטור לפט

עוד מימי התמחותי, נודעתי בבית החולים כבעל הומור שחור במיוחד. הקולגות לא הבינו כיצד אני מדבר כך למטופלים, ומנהל בית החולים אף ביקש ממני למתן זאת – אך אני המשכתי בשלי.
הם רצו לשמוע את האמת, המטופלים, ואפילו יותר מכך – הם רצו שמישהו יסיח את דעתם מהכאבים, מהרוע ומהייאוש שעטפו אותם – וכאן הגעתי אליהם עם "הרפואה הצינית".
על כל דבר הרשיתי לעצמי לצחוק איתם, כל עוד הם לא התנגדו לדבר – על המחלות הקשות שחלו בהן, סיכויי ההחלמה הנמוכים ואפילו על הפער בין חייהם טרם המחלה ואחריה.
רוב המטופלים שלי, על אף שגופם היה מקורקע ומושבת בשל מחלותיהם השונות, חוו התעלות נפשית ולעתים אף הנאה כתוצאה מהשיחות איתם, שלא עצרו באדום ונגעו בבשר החשוף – הם הרגישו חיים שוב, שכן היה מישהו שלא חשש לדבר איתם כבני אדם, ללא קשר לעובדת היותם חולים.
לעתים ההומור משפיע על אדם חולה בהרבה משהוא משפיע על הבריא.
עובדה זו הביאה אותי לחשוב שבאחד הימים אפתח קליניקה לרפואה צינית, בה המטפלים ידברו עם מטופליהם בגובה העיניים תוך התמודדות בהומור עם המצב הקשה, אך עד היום לא הגשמתי את חלום זה.