המכה התשיעית

בשעה זו כשאתם קוראים את הדברים הללו כנראה שאיני בין החיים עוד. שהרי כך הוריתי לכם, ילדי ונכדי, לפתוח את הקלף הנעול ולקרוא את תוכנו רק לאחר מותי.
אינני יודע מה חשבתם שתגלו כאן, אולי סיפור משפחתי עלום שאיש מלבדי לא יודע אותו או שמא את מקום מחבואו של רכוש משפחתי גדול שנעלם לפני שנים, אך בטוח אני כי לא עלה במחשבתכם שתקראו את הדברים אותם אתם עומדים לגלות. שכן ברצוני לספר לכם, ואולי אף להתנצל, את הסיבה להתנהגותי המוזרה אותה הכרתם בכל שנות חייכם. כן, ברצוני לגלות לכם את הסוד שמאחורי הנרות.
ילדי היקרים שגדלתם לקול צחוקם ולעגם של חבריהם אשר כינו את אביכם "המשוגע עם האורות" ונכדי הצעירים שכבר מגיל קטן קראתם לי "סבא נרות". ימים רבים חייתם בבית הזה, בו אני נמצא כעת בשעה שאני כותב לכם את הדברים הללו, בבית שלא ידע רגע אחד של חושך, שבכל רגע ורגע דלקו בו מאות נרות מאירים, בין בשעות היום ובין בשעות הלילה. אבל לא תמיד היו כך פני הדברים, ובמיוחד לא באותם שלושה ימים ארורים עליהם אספר לכם כעת.
אך קודם לכן עלי לענות על השאלה שבוודאי תשאלו אותה כעת בקוראכם את דברי, מדוע לא סיפרתם לכם על כך עד היום. מדוע לא עניתי לכם בכל פעם ששאלתם אותי על כך ומדוע כה כעסתי כשכבה אחד הנרות ולא מיהרתם להדליק אחר במקומו. והאמת היא פשוטה אך אכזרית, פחדתי, כל כך פחדתי שלא הייתי מסוגל להוציא את הדברים מפי. לא פחד מדומה הפוקד את המחשבות, כמו שהיה לכם בילדותכם עת הייתם מתעוררים באישון לילה מחלום רע. אלא פחד אמיתי, רעד שעובר בכל הגוף בכל פעם שהזיכרונות עולים במחשבותי, שיתוק שאוחז בי כשאני מנסה לדבר על משהו מהימים ההם. פחד אמיתי שיכול להיגרם רק מדבר אחד, מחושך אמיתי.
אך אני מקדים את המאוחר, טרם הגעתי לשלב בסיפורי בו נמצא אותו חושך אמיתי ונורא, וכעת אני מקווה כי מבינים אתם מדוע לא סיפרתי לכם על כך עד היום. אפילו כדי להעלות את הדברים על הכתב היה קשה לי עד מאוד ונדרשתי לגייס את כל כוחות הנפש הקיימים בי כדי להצליח במשימה זו. וגם אז, ביקשתי מכם לקרוא את הכתוב רק לאחר מותי, כדי שלא אצטרך להשיב לשאלותיכם.

את סיפור חורבנה של מצרים אתם מכירים היטב, שמעתם אותו עשרות אם לא מאות פעמים בחייכם ועדויות רבות לאותם ימים עדין נמצאות מפוזרות בכל רחבי מצרים, חוץ מבארץ גושן כמובן. אתם מכירים את הסיפורים על משה, מנהיגם של בני יעקב ויוסף, על ים סוף שנבקע לשנים ועל כל אלו שטבעו בו כשנסגר בחזרה. אתם גם מכירים את עשרת המכות הנוראיות שקיבלנו, עד שפרעה מלכנו הסכים לשחרר את עם העבדים הזה. שמעתם על המים שהפכו לדם, על החיות הטורפות שהיכו בנו ללא רחם ועל ענן הארבה הגדול שכמותו לא נראה מעולם. אך דעו לכם שמכל המכות הללו, קשות ככל שהיו, תמיד התאוששנו לבסוף. כשהדם הפך בחזרה למים, שכחנו את הצימאון הגדול שהיכה בנו זמן קצר לפני כן ושוב לא הסכמנו לשלח את עבדינו. ושהכינים או חיות הטרף הסתלקו, הסתגרנו בבתינו חובשים את פצעינו, אך נחושים בעקשנותנו, מותירים את אותן מכות בזיכרונות העבר. אפילו מהמכה האחרונה, המכה בה מתו כל בכורותינו הקדושים, המכה ששברה את פרעה וגרמה לו לגרש את בני יעקב, התאוששנו. קמנו מאבלנו, אמנם כועסים וכואבים, אך נכונים לבנות עתיד חדש.
אבל מכה אחת היתה שונה מכל אלו, שונה במהותה ושונה בהשפעתה. השפעה שהיתה כה חזקה, עד שרבים אמרו שהיא היתה זו ששברה את מצרים, ומה שהגיע לאחר מכן היה רק מסמר אחרון בארון הקבורה. המכה התשיעית, מכת החושך.
בתחילה כששמענו את אזהרת משה מפני מכה זו צחקנו, וכי ילדים קטנים אנחנו המפחדים מן החושך? הרי את החושך אנו מכירים היטב. שלא כמו מי הדם או החיות הטורפות, את החושך אנו פוגשים באופן קבוע מדי לילה. ואכן כך היה בהתחלה, חושך גדול שטף את יומה של מצרים ובמשך שלושה ימים היינו שרויים באפלה מוחלטת בה לא ראינו דבר. מציאות זו היתה לא נוחה אמנם, אך קלה בהרבה מהמכות שקדמו לה. למדנו להתמצא בביתנו בעזרת מישוש וכשזה לא הספיק השתמשנו באור נרות, אותם הדלקנו בקמצנות. חשבנו אז כי גברנו על משה, שהצלחנו להתמודד עם המכה ששלח ושסוף סוף פעם אחת ידנו על העליונה.
אבל טעינו, כמה שטעינו.
הסימן הראשון לכך שמשהו שונה מתרחש היו הנרות שכבו וגם לאחר נסיונות חוזרים רבים הם לא נדלקו. בתחילה חשבנו שמדובר בפגם כלשהו, אולם ככל שעבר הזמן החושך כהה והתחזק עד שמולנו ניצב דבר שמעולם לא פגשנו כמותו, מולנו ניצב החושך האמיתי.
לא חושך רגיל, של לילה או של חדר סגור, שאין לו קיום מלבד העדר אור. אלא חושך ממש, חושך כמעט חי הגובר בעוצמתו על האור ומנצח אותו. חושך כה חזק עד שלא היינו מסוגלים לזוז וקפאנו על מקומנו למשך שלושה ימים נוספים. ובמשך הימים האלה הרגשנו אותו זוחל על בשרנו, עוטף אותנו מכל עבר כמו שמיכת חנק ענקית ואפלה. והיו גם את הקולות, לא ידענו מה הם או מי גרם להם, אך יכולנו לשמוע אותם מסתובבים סביבנו, הולכים בביתנו בחופשיות כאילו היה שלהם. שנים רבות לאחר שעברו שלושת הימים הללו והחושך נסוג, עוד הייתי מרגיש על גופי את מגעו החמקמק, את אצבעותיו הקרות והכבדות הלוכדות אותי במגען.
זמן רב עבר מאז, בגרתי והזדקנתי, אולם את מראה החושך, אפילו הרגיל של שעת לילה לא הייתי מסוגל לשאת עוד.