עכשיו גם אין מקום בספה.

פורצים לי את הגבולות. הדופק עוצר לרגע וטס בקצב מהיר כלפיים. א-לוהים! פורצים לי את הגבולות! הם נכנסים. לעזאזל. הם נכנסים. בלי רשות. בלי בקשה. מבלי משים על זה שהם לא שמים. עליי. פס.

גבולות ההגנה שלי. הם נכנסים. פתיחת דלת. לב מנתר ונוחת על הסרעפת, ואז קשה כל כך, לנשום. הם מגיעים, הוא והיא, היא והוא, וקול פסיעותיהם הכבדות כבדות, סטייל זארה ובושם שעוד הספיקו לקנות בקניון. הם נכנסים. והצעדים מגיחים לאוזניי המחודדות מחודדות. הם דוחסים ונדחסים, דורכים ונדחקים. מתנחלים לי בסלון. במקלחת. בגרון.

ובלי להתבייש.

הם נשארים.

ועד כמה זה נורא לקוות שהם יעופו כבר? עד כמה זה נורא שהאיזון הנפשי שלי תלוי בנוכחות של שני אלו? כאילו אלו הם ששואפים וגוזלים לי את כל כמות החמצן שיש בחדר. וא-לוהים כמה חם לי.

אני לא אוהבת לכעוס. אני לא אוהבת את ההרגשה המבעבעת הזאת. של סיר רותח. סיר לחץ רותח. לייתר דיוק. כמו מסילה של רכבת. אני קיטור של רכבת. ארובה שנסתמת. וא-לוהים כמה חם פה. כמה מחניק!

הם מתנחלים לי בוורידים ולי זה כבר לא מתאים. זה לא מתאים. זה לא מתאים אתם לא שומעים?

אה אתם לא??

לא מצליחים לקרוא פרצופים?! לא את זה הממורמר מהבוקר ולא את המעוך בכל שאר הרגעים? לפעמים מחייך. לפעמים.

לא…זאת היא. משאירים את הבעיה בפנים. בבפנים בפנים שלי. ואני חייבת להפנים. את חייבת ללמוד לאהוב. היא אומרת לי.

ואני רוצה לבכות ולצחוק ביחד. אבל לא יוצא לי אף אחד משניהם. אני נושמת ונושמת. מנסה להתאפק. תוך כדי להיאבק. בתת מודע שאוגר עלבונות עלבונות, הגדרות הגדרות, שהם תפרו לי עוד מילדותי.

שנים לקח לי להבין שזו לא אני. בכלל לא אני.

אבל עכשיו שקט. הגרון מאיים להתלקח. יש איזה רופא בשטח?

רופא לכאבים. לכאבים שנשארים עמומים לסביבה אבל בתוכי הם חדים ומשופדים, ואני לא רוצה שתקרה פה תקרית אילמים! שאוגרים ואוגרים, שותקים ומתאפקים, ובסוף שולפים להבים משוננים.

לא. אני לא רוצה פה תקרית אלימה. לא עוד שמן למדורה. אבל למה נראה לי שהם מקוששים עצים לפני כל הגעה? כמובן

לא בכוונה.

לא. אני לא רוצה עוד פסגה. לא עוד מדרגה. ולא עוד תואר שיתווסף לי לדרגות התת מודע.

כבר ניחנתי ביכולת לצעוק, ביכולת לצרוח, ביכולת לייבב ולשגע עם ביקורת את המוח. לא. עכשיו רוצה בעיקר לשכוח. את כל מה שהדבקתם עליי עם השנים ולא טרחתם אפילו למנוע, עודף בחוסר אונים. אין את מי להאשים. ואני נותרתי לי עם תבנית של מידת הדין. דין. דין. דין.

דין. ואני בכלל אישה של אהבה.

והאהבה לא מצליחה להתגלות פה. לא כשלוחצים לה על היבלת. ואז שוב דורכים. עם סוליה מהונדסת.

שוב. הם לא מתכוונים.

כמו השמש. אני. כמו להבה. כמו גפרור שמתפרץ ועומד להצית הכל. כל כך קטנה אבל זועמת. ואני עומדת לפוצץ הכל.

אני רצה לחדר, מהר לפני שייגמר. בדרך מספיקה לשלוף את הלהבים כלפי מישהי אחרת. היא משיבה מלחמה, אז קצת מתעכבת. בדרך, לפני שחוזרת. אני קצת מתחרטת. טסה במרוצה לחדר. קצת יותר דואבת. כואבת. עייפה ומתגוננת. והאוויר הכלוא בגרון שלי.

הו! כמה שרציתי לשחרר אותו החוצה.

רציתי לנשום כרגיל. רציתי. כמה שהצלחתי. לפני. לפני ש. קמתי מוקדם. מוקדם יותר מהרגיל. רגועה יותר. שמחה יותר. חיונית יותר על אף שכבר לא עובדת יותר. ואפילו הצלחתי לקבל את שניכם בברכה. עד שמתחתם. את הגבול.

תוהה על שקט שלפני סערה. לא מוכנה שזו תמיד תהיה העלילה!

מתחתם לגמרי. שיחקתם באש. ואני ניסיתי להיות אחרת. להרגיש. אחרת.

והנה אתם שוב פה בסלון.

ואני בחדר. פיג'מה מאולתרת. שוב מתחרפנת.

לא. לא. לא. לא לא לא. לא!

אני לא יורדת! אני לא מכאן נופלת! אני נשארת! בשיניים שלי נאבקתי לחזור שוב לדרך המלך!

היא קוראת לו מלך שלי ואני שוב נשברת. הלב מתכווץ עד שהוא כמעט מגיע ל0. וזה בכלל החלל שלו. החלל שהוא אמור לתפוס בחדר.

אבל אתם לא מבינים. אתם לא יודעים. אולי קצת מהרהרים, אך לתשובה בוודאי לא מגיעים. כי אחרת, פשוט הייתם מתנהגים אחרת. יותר רגועים. יותר שומרים את הידיים בכיסים. ובעיקר בעיקר לעצמכם. ואז אולי הייתי מעזה להוציא את שלי ולחבק אתכם קצת יותר, לאהוב יותר, בלי לדאוג שהידיים שלי יצטרכו לחבק שעות לאחר מכן את עצמי.

זה לא שאתם לא טובים. זה לא שאתם רוצים ומנסים להכאיב. אולי אבל אולי אתם באמת ממש ממש תמימים. שזה לא יכאיב לי. לצפות במחזה האימים.

אתם כנראה כן. כנראה לא רואים. ואני לא מצליחה לראות אתכם. אותך ואותי. הראייה מטושטשת, על אף שהדמעות עדיין חצובות עמוק עמוק בבטן. והם שואלות בתוכי בטון אלים, איך לא הבחנתם?

בי. בחיסרון הזה שכל כך מהדהד פה בחדר.

השאלה מיובשת לה באוויר הדליל, ותשובה אין לה. בדיוק כמו שלכם אין. תשובה. ללמה השתגעתי. והוא עוד חשב שאני בחורה נחמדה.

בשקט. בשקט. היא מדממת לה. הבחורה. בלי ידיעה.

וכואב לה. שזה מה שיוצא ממנה. נחל ארסי שמגיע עד אליך. מנסה לקטול. מנסה רק להרחיק. כדי שהיא תוכל להתרומם ולזרוח.

כי על אף שהיא בחורה של אהבה. על אף שהיא שמש. כעת היא רוצה להמית הכל. כי זה קצת קשה לה. הלנשום.

והיא רוצה לחיות. בלי כל קשר למה שנעשה מול עיניה. אבל היא עדיין ילדונת ולקום כרגע קשה לה. על אף שהיא מרגישה בת מאה.

היא רצתה לשלוט במחשבה. היא רצתה לעוף. היא רצתה לשמוח. אבל יש שמועה שהקנאה הזדחלה לה באופן טבעי בלי לפסוח. על חלק אחד ממנה. שבוער עכשיו.

וכואב.

לא חשבתי שזה יקרה לי. אבל קרו הרבה דברים שלא חשבתי. והמחשבה כרגע היא לא אחת מהחוזקות שלי. גם לא השליטה עליה. רק להקיש ולהקיש על האותיות הלבנות ניתן לי. ולנשום עכשיו. קצת יותר טוב. בזכותם. בזכות שיש למי. יש עם מי לדבר.

אני לא רציתי שזה יקרה. שאני אהפוך לבן אדם הזה בנוכחותם. אבל עצם היותי אדם לא משאיר לי ברירה ולא נותן לי הקלה כשאני מביטה בכם. ובחלל הריק הזה שלצידי, שבתוכי.

זה צובט, מקמט ומקפל כל חלקה טובה כשאתם יושבים לי על החזה.

האהבה שלכם מהדהדת לי במקומות הכי כואבים בלב. והיא מתגרה בי. יום יום. שעה שעה. מול עיניי התוהות איך כל זה בכלל קרה?

רציתי להיות שמחה בלבד. שאני מביטה בך אחות קטנה. צועדת לעבר האופק עם אהוב ליבך, עם בחיר ליבך. אבל האופק הוא כנראה הסלון פה ולי רק נשאר להתאושש. כי רציתי את זה גם בדיוק כמוך. אולי אפילו יותר. ואת קיבלת ואת מחזיקה עכשיו. ותפילותיי מי יודע אולי עוד מהדהדות בחלל. על מסלול ההמתנה. ואני תוהה לעזאזל למה אותך הוא שמע.

וזה מרגיש לבד. לחכות לבד. להיות תלויה מאחור. את כבר רצה קדימה ולא ממש מסתכלת לאחור כשאני מדממת פה על הספה. ממש לצידך. גם אם את לא לצידו. כי זה מרגיש שיש חוט שמקשר אתכם תמיד ביחד.

בכיתי הרבה את יודעת. נותרו לי רק צרחות. וכבר אין למי לבכות ואין כבר במי להטיח, כי הזמן עבר עבר לו וציפו שאני אשתקם ואעמוד. סליחה באמת. אהובים ויקרים לי עד מאוד. אני לא מתנצלת על זה שידיי עדיין רועדות. כי

ואין לי דרך להסביר את הכאב הזה.

את קטנה ואת עדיין לא יודעת על כאבים ומחלות. וחולת אהבה אני. כבר שנים. אבל מי יודע? מי יספור? היה דיי שקט פה היום. חבל שהחלטתם להישאר לישון. מקווה שזה לא יגיע לי עד הרכות.

והדקות נספרות עכשיו. ואני צריכה לישון. אולי זה טוב. אולי זה נכון. הטלוויזיה מקשקשת בסלון ואני מתביישת אפילו לצאת החוצה, מבט מעוך ורגליים מחובקות. שלכם. כמובן ששלכם. כבר לא לא בכוונה. או שכן.

תודה על כך שאת אוהבת אותי. הלוואי והיה בכוחי כוח להסביר. הלוואי והיית שואלת. הלוואי ולמישהו מכם היה אכפת. או מספיק מקום לחוסר שפיות בגרון שלי. ולעזאזל איתכם. עכשיו גם אין לי מקום בספה.