מיטה קרה

מבין כל אותן המחשבות שתמיד חיפשתי מענה בשבילן פתאום התשובה היכתה בי- החדר קר כמו כל אותם הרגשות שהיו ביניהם, נקי מאושר או צחוק או אפילו טיפת חיוך קטנה; מלא רק בתחושת קרירות מצמררת ועצב. לנשום שם זה כמו להוציא את הראש מחוץ לחלון באמצע החורף ולנסות לנשום עמוק מבלי לקפוא, ותוך כדי לראות את האדים באוויר.
המיטה תישאר לעד ריקה.
עוד מלפני רק אדם אחד ישן בה, אך עכשיו שהכל נגמר כבר אין מי שייכנס מתחת לסדינים.
עכשיו היא בכלל לא תשוב אליה. השמיכה המחבקת בסלון והספה הפכו נעימים יותר מכל נוחות שמזרן זוגי יכול להעניק, והחושך שם הוא אותו חושך- גם שם הדמעות מוסתרות ואינן נשמעות. אולי אם איש לא יראה אף אחד לא יחשוד שהן קיימות.
הימים עוברים במין כאוס מטורף ולא יציב, פעם שקט כמו המוות ופעם צורם עד שאי אפשר לחשוב. ואין לאן לברוח, ואין איך להסתתר, ואין דבר שאפשר לעשות חוץ מלבכות.
אני יודעת כי ניסיתי, אך שום דבר אף פעם לא מספיק.

מיטה זוגית בעלת מזרן אורתופדי, משהו מיוחד באמת, נוחות שלא מהעולם הזה, ובכל זאת, בסופו של היום היא נשארת ריקה, וכמוה גם כל החדר עצמו. הדלת זוכה לכבוד ונפתחת פעמיים ביום, וכך גם דלתות הארון, שממהרים לנשום לתוכם אוויר חדש על מנת להחיות את הבגדים שבפנים.
העצבות שם מורגשת, ולפעמים אני אפילו מרגישה קצת רחמים מרחפים באוויר עם מעט חרטה, אך הם לא נשארים שם לאורך זמן.

ואני, אני לא מנסה לגרום למצב להשתנות. כבר לא. אין למה בכל מקרה.

אף אחד לא רוצה לישון לבד במיטה קרה.