הלילה הקר ביותר מכל הלילות

הלילה ההוא היה קר מכל הלילות האחרים שהיו לי אי פעם. התכסיתי במעיל הכפתורים השחור והגדול שעטף את גופי וחימם אותי. הרחבתי את השרוולים באצבעותיי, שיכסו ולו בקצת את כפות ידי הקפואות.
התהלכתי בין פנסי הרחוב הבוהקים מרחוב ריק מאדם. אווירה מפחידה וקודרת השתררה, ליבי הלם בחוזקה. היינו רק אני, אור הירח שליווה אותי ונצנוץ הכוכבים שהצטרפו אף הם למתרחש מסביב. רוח קרירה העיפה את העלים והעניקה תחושה של צמרמורת מאיימת. הגברתי צעדיי ככל שקצב דפיקות ליבי הלם לסירוגין.
הרגשתי הקלה כשהגעתי לבניין שבו אני גרה, עליתי בזהירות במדרגות עד לקומה השלישית, מדרגה אחר מדרגה. עד ששמעתי קול גברי ועמוק נאנח בחלל המוביל אל דלת הדירה החומה. הוא נשכב שם, לבוש בחולצה לבנה בלויה ומלוכלכת, וסקיני ג'ינס אפור. שיערו השחור היה מפוזר ומבולגן. הוא נראה מזוקן ומוזנח וכאשר הבחין בנוכחותי, הביט בי בעיניים נוצצות, ירוקות ומסכנות, פרצוף חסר אונים מלא רגשות אשם.
אחרי שלא ראיתי את פניו יותר משנה, לקחו לי שניות ארוכות לעל את המחזה המתרחש מולי.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו.
הוא ניסה להתייצב בישיבה. "מחכה לך שתצילי אותי מעצמי…" הוא ענה. ריח חזק של משקה חריף יצא מפיו יחד עם מילותיו, הוא השתעל, מתעקש לנסות לייצב את עצמו ולהחזיר לעצמו את הגבריות שאיבד באותן שניות.
מעולם לא הכרתי אותו שיכור, הוא תמיד נמנע מאלכוהול. הוא היה חולה שליטה, חשש מלאבד קשר למציאות. לראות אותו ככה היה מרתיע ומבלבל.
תפסתי בידו, מנסה לעזור לו לקום. "תישען עליי." ציוויתי עליו. הוא שמע בקולי.
היה לי מוזר להרגיש את ידו עוטפת את גופי. את גופו השרירי והחם נשען על גופי הצנום. פתחתי את דלת הדירה והדלקתי את אורות הבית. ליוויתי אותו לחדר השירותים כשראיתי שפניו הופכות חיוורות. הוא רכן אל האסלה והקיא.
פתחתי את הברז ושטפתי פניו במים קרירים וצלולים, מלטפת עור פניו בזהירות אחרי תקופה כל כך ארוכה שלא עשיתי זאת. הוא נאנח והתחיל לבכות. דמעות החלו לנזול מעיניו, סוללות דרך משלהן על לחייו. מעולם לא הכרתי אותו בוכה, הוא תמיד דאג להראות שהכל בשליטה, להשרות תחושת ביטחון,גם אם הכל היה רקוב כל כך מבפנים.
"אני מצטער" הוא לחש, בעודו ממשיך לבכות.
"אני כל כך מצטער!"
"גם אני." עניתי כשדמעות חונקות את גרוני וליבי פועם בחוזקה. "גם אני."