אני נגד אבא פרק ראשון

עליתי למעלה במדרגות, עדיין חושב בזכרון שצץ פתאום, הייתי בהלם. פשוט כמשמעו. הלם פיזי. כול נשימה, פעימת לב, ותנועה כול שהיא, אפילו עלייה במדרגות הייתה בשבילי כאב וסבל. לא יכולתי להמשיך ככה. כשהייתי כבר ממש קרוב לקומה בה החדר שלי שכן, רצתי במהירות למטה והתחבאתי מאחורי הקיר של המטבח והעזתי להסתכל פנימה. השטן המשיך לצחוק. אימא שלי נתנה מכה לקרן הימנית שלו, ולקחה ממנו את הקלשון שלו, שברגע שהיא נגע בו, הוא עלה באש, וכוויות התחילו לבצבץ מעורה הלבן והחיוור. נבהלתי וקפצתי אחורה. אבל לאימי של נפש חזקה. היא ידעה שזה לא יכול להיות נזק ממשי, כי הרי היא טהורה, חטא לא עשתה. טוב כן, היא עשתה. אחד וזהו. אבל היא טהורה פי אלף כמעט מכול מלאך אחר. שיערה הבלונדיני הגלי הגיע לה עד קצת אחרי הכתפיים, והשמלה הלבנה שלבשה השוותה לה מראה שמימי, רק הכוויות הנוראיות הרעילו את עייני. היא אחזה חזק יותר בקלשון, והכניעה אותו, כמה כוויות שלא יהיו, היא הכניעה את הקלשון שחזר לאדמומיות העגומה שלו ונחת, מת, דומם בידה. היא שמה אותו ליד המקרר הלבן שלנו. הקלשון השאיר לכלוך חום על המקרר אבל זה לא הפריע לה כמו תמיד.
"למה באת לפה?" אמרה בכעס ממש לא צפוי, לאחר שתיקה קצרה, שאותו מפעם לעם קטע צחוקו הצרוד של השטן הזה. לא, אני לא אעיז לקרוא לו אבא. הנה, אתם רואים! אני שונא, ושנאה, וכעס, אלו דברי חטא ושטן, אני כמו אבי! זה כול כך מתסכל! נחתתי בחבטה על הריצפה, אבל הוויכוח שהתנהל במטבח, שנראה היה שזוהר בשתיי אנרגיות, לבנה וטהורה, ואדומה וחטא, שתי אנרגיות לא אפשריות שהמהמו את נפילתי. שתיי כנפיי נפרסו כרפלקס. הכנסתי אותן מהר אל גבי חזרה. שלא יסגירו אותי חלילה.
"אני פה?! זה את אצלי!" אמר בצחוק השטן
"מה?! מאיפה אתה מביא את השטיות במיץ גזר האלו!" נזפה בו. כאם. לא, נזיפה אינה חטא אלא רק אפשרות התגוננות מינימלית.
"תעשי טובה, מתוקונת, שתדעי, זו לא בעיה שלי שיצרת את היצור הזה ושהוא בחר בך!" אמר בעגמומיות.
"אלכס הוא לא יצור, אתה יצור" אמרה, נעלבת. וגם זה, לא חטא, אלא כמו שאמרתי התגוננות מינימלית.
"אני יודע שאני יצור, ואני ואת יצרנו יצור, חמודל'ה. יצור ועוד כדור טוהר שווה חצי חצי, זאת אומרת, שעדיין הוא יצור" אמר בניצחון. תחושת עלינויות הינה חטא. שטן קטן!
"אבל הוא התחנך כמוני, כמו כול בנאדם פה!" היא החוותה לכיוון החלון הפתוח "אתה, אתה… אתה תחזור לתחתיות, אני לא רוצה לראות אותך יותר!"
"למה?"
"כי.. כי…"
"כי תמיד אהבת אותי, ועכשיו קשה לך לראות אותי ככה?" אמר בנבזות.
אימא התיישבה בבכי על כיסא מטבח ותמנה את ראשה במטלית מטבח, לאחר כמה דקות ניצחון שלו היא הרימה את ראשה בכוחות מחודשים ואמרה, עדיין חצי בוכה.
"אני תמיד ידעתי שיש בך משו מיוחד. ולמה אתה כזה חכם?!" אמרה. "השתנת!" אמרה שוב ותמנה את ראשה חזרה.
"השתנת!" חיקה באיוולות את אימי "השתנת! זכותי! ומאז ומתמיד את היית סתם תמימה, נגררת אחרי ואחרי האשלייה שאכן אני חכם ונעים! לא! אני שטן! מהגזע הנעלה ביותר!" קם בכעס סטר לאימי ויצא מהמטבח.
הוא הסתכל עליי במבט ללא משמעות ואמר בשקט.
"כול הזמן הזה ידעתי שאתה מסתתר כאן, ילד" ועלה למעלה, אל חדר האורחים, שהיה תמוד לחדר שלי.
"אימא?!" נכנסתי למטבח, לא רציתי להעליב אותה. אבל הייתי חייב.
"מצטער, אבל את יכולה להסביר לי מה קרה?" חיבקתי אותה.
"היא תמנה את ראשה ותלתליה הכתפי החסונה. שגוון השיער השטני ששלי השתלב מצוין עם שלה. הבכי שלה אותי הכתים את חולצתי הלבנה….. אבל עדיין.
היא קמה, שטפה את פנייה במים קדושים והתחילה להסביר.