שמות זה אובררייטד

"מאמי, את מוכנה?" הוא קרא מלמטה. היא שיחקה עם הפרח בידיה עוד טיפה, מסדרת את עלי הכותרת האדומים, לפני שענתה לו בחיוב והתחילה לרדת במדרגות. זה היה רגע האמת; השנתיים האחרונות הובילו לזה. הכל או כלום.

נעלי הלובוטין היקרות הסגירו אותה כשהתקרבה אליו, הקליקים של העקבים הדקים מודיעים לו על הגעתה. היא עטפה את ידיה סביב מותניו, מחבקת אותו מאחור בעדינות, ושאפה את הריח שלו פעם אחת אחרונה. החריפות הקלה מהבושם ברברי שלו העלתה בה זכרונות נושנים של קשר אֶתֶרִי ואהבה תמימה. היא התגעגעה לזמנים האלו – הו, כמה שהיא התגעגעה אליהם – אבל לא היה טעם בלחשוב על כך עכשיו. היא נקשרה יותר מדי, נתנה בו יותר מדי אמון; עכשיו היא משלמת על זה.

"שלום, חתיך," היא לחשה, עדיין שקועה ברגשות של אכזבה ואשמה. היא סובבה אותו כך שעמד מולה לפני שנישקה אותו ברכות, נפרדת ממנו בליבה. "כבר כמעט התגעגעתי אליך."

הוא נישק אותה בחזרה, אבל היא ידעה שהוא שם לב לסערה הפנימית בלבה. "מאמי…" הוא הסתכל אליה עם העיניים האלה שלו, והיא הרגישה כאילו במקום לעצור פושע מבוקש, היא עומדת לבצע פשע בעצמה. "מה קורה, יפה שלי? הכל בסדר?" הוא נשמע באמת… מודאג, והיא ידעה שהוא היה. היא ניסתה לשכנע את עצמה שזה סתם בראש שלה, שכל הפיאסקו הזה הוא רק הצגה אחת גדולה. שכל הלילות חסרי-המנוחה שהם בילו אחד בחברת השנייה לא החזיקו שום משמעות, שכל לחישה של "אני אוהב אותך" שדגדגה את עורה לא גרמה ללב שלה לפעום כאילו היא רצה מרתון.

"זה שום דבר, מותק. אל תדאג." היא השפילה את מבטה, מקווה נגד הכל שהוא לא ישים לב לשקר הברור; איזה מטומטמת, היא חשבה לעצמה, ברור שהוא ישים לב. הוא ברון סמים בין-לאומי, הוא יודע לזהות שקר כשהוא שומע אותו.

אבל הוא רק צחקק בחיבה. "מתרגשת, הא?" הוא הניח יד מתחת לסנטר שלה והרים את ראשה בעדינות כך שעיניהם יפגשו. "זה בסדר. הולך להיות לנו לילה גדול." הוא נישק אותה, שוב, הפעם עם יותר תשוקה. היא נמסה מולו, וכשהם נפרדו, הניחה את ראשה על כתפו. הוא הרים את ידו, מלטף את שערה הארוך. פתאום הוא הסתכל למטה ושאל בשעשוע, "אז מה את מחזיקה שם?"

היא הסתכלה מטה בעצמה, ושמה לב שהיא עדיין מחזיקה את הורד הקטן בידיה. "אה, זה," היא אמרה והסתכלה עליו בשובבות, "זאת מתנה קטנה בשבילך." היא חייכה והידקה את הסיכה הקטנה בגב הפרח לדש החליפה שלו. עלי הכותרת האדומים היוו ניגוד אלגנטי לחליפה הצחורה, טוויסט מעודן של הרגע האחרון. הם חייכו אחד אל השנייה, מחליפים נשיקות קצרות ביניהם ברגע קצר של שלווה.

עם גוף מותש ועור רטוב זיעה, היא נשכבה על צידה במיטה הזוגית המפוארת פעם אחת אחרונה. היא הסתובבה להסתכל עליו, פרצוף רגוע וחסר-דאגות, ושתתה את תוויי פניו. הוא נראה צעיר יותר בשנים בזמן שישן, כל הקמטים נעלמים מפניו, משאירים רק את הגבר שבו התאהבה.
היא הייתה רוצה להישאר, להירדם לידו ולהתעורר בבוקר לריח חזק של קפה וקול של פנקייקים תוססים במחבת, אבל היא ידעה שזה לא אפשרי. עם אנחה שקטה, היא קמה מהמיטה, נזהרת לא להעיר את אהובה. היא כרעה על הרצפה, מנסה למצוא את ז'קט החליפה בין הבגדים הפזורים על מרצפות החדר החשוך; כשסוף סוף הרגישה את הבד העבה של הדש, היא מיששה בידיה עד שמצאה את העלים הרכים של הורד.
הייתה לה בחירה, ובכל זאת, לא הייתה לה. היא ניתקה את הסיכה מהבד בעדינות ואספה את בגדיה במהירות. ככל שהיא תצא מפה מהר יותר, יהיה לה פחות זמן לחשוב על מה שהיא משאירה מאחור.
כשסיימה להתלבש, היא יצאה מהפנטהאוז היוקרתי בשקט. כשישבה במונית בדרך חזרה למטה הסוכנות, נתנה לעצמה לבחון את הפרח. היא שיחקה איתו מעט, מזיזה את עלי הכותרת, עד שהמיקרופון הדיסקרטי במרכז העלים התגלה בפניה. היא הסתכלה עליו בעצבות, יודעת שהדבר הקטן הזה הולך לעזור להוריד את אחד הקרטלים הגדולים במדינה, ובדרך גם לשבור את לבה.