לקרוא בין השורות – חלק ג'
תקציר הפרקים הקודמים: לגילי, בחורה צעירה ושאפתנית, מוצע קידום בעבודה, הכולל רילוקיישן לארה"ב-סיאטל. היא מחליטה לקבל את ההצעה, ולכן חברותיה מציעות לחגוג את עזיבתה. החגיגות נתקלות בקשיים כשחברתה ההריונית, המארגנת, מבריזה לה. גילי, בעלת התושייה, מחליטה לא לוותר על סיבה למסיבה, ובכל זאת יוצאת לבלות עם חברותיה שאינן מקיאות. במהלך הערב היא משתכרת ומסיימת את הערב, עם בחור בשם איתן, אצלה בדירה.
כאב ראש חזק קידם את פניי למחרת בבוקר.
ועוד משהו או יש לומר מישהו: איתן.
"מה הוא עושה כאן עדיין? הייתי בטוחה שהוא לקח את הרגליים שלו והסתלק אי שם באמצע הלילה" עכשיו היה תורה של הבחילה להרים את ראשה.
התרוממתי מן המטה ותכננתי לרדת ממנה כדי להכין לעצמי קפה חזק במיוחד, אבל גם הבחור התעורר והיה ערני למדי.
הוא הסתכל עליי במבט מפתה, בטוח שהבחורה שהייתי אתמול תשוב במלוא הדרה ותקפוץ על המציאה.
אז זהו שזה לא קרה.
בבוקר, כל מאורעות ליל אמש נראו לי מיותרים לחלוטין, בטח בסטטוס הנוכחי שלי.
והסטטוס שלי לא חמק גם מעיניו של הבחור.
הוא קלט את המזוודה המאורגנת שלי, וניכר היה שהוא חש כאילו זה עתה זכה בלוטו: זיון בטוח לטווח קצר, בלי כאב ראש של מערכת יחסים לטווח ארוך.
"איתן, אני צריכה לקפוץ להורים שלי. אז אם לא אכפת לך תתארגן ותצא כדי שגם אני אוכל לעשות זאת" ניסיתי לשדר לחץ בזמן ובו זמנית חוסר סבלנות.
חשבתי שהוא קלט את המסר, כי גם הוא ירד מן המטה, אולם מהר מאוד חישב מסלול מחדש:
"אני רק מתקלח ויוצא…ותגידי יש לך קפה? אני אף פעם לא יוצא מן הבית בלי לשתות קפה קודם".
עמדתי מולו, מביטה בו, עירום כביום היוולדו.
הקול הפנימי שלי נכנס לורטיגו. בהחלט היה נחמד להסתכל עליו. ולצערי, לא הצלחתי למנוע מעצמי לסרוק את גופו, כלומר, את כל גופו, ואז להיתקע.
הוא חייך, מרוצה מעצמו.
ואני יכולתי רק למלמל, כולי סמוקה: "פעמיים הפוך, כבר מגיע" ולכעוס על חוסר השליטה העצמית שלי באותה שנייה.
10 דקות אחרי, הייתי לבושה ברישול, שערי אסוף בקוקו על הצד. שתי כוסות קפה חד פעמיות מוכנות להגשה. איתן, נקי ומצוחצח לקח מידיי את הקפה, ויצאנו מדירתי.
איתן החל להתקדם במעלה הרחוב, הסתובב אליי, הפריח נשיקה באוויר ואמר במתיקות "נתראה".
חייכתי בחזרה, והנהנתי בראשי.
"בחלומות הלילה, בצאת הכוכבים" אמרתי בלבי.
חיכיתי עוד שלוש דקות, עד שהוא נעלם מעבר לפינה.
ואז…הסתובבתי ועליתי בחזרה לדירה.
"בואי נעשה כאילו כל הדבר הזה לא קרה מעולם. גם ככה לא נתתי לו את מספר הטלפון שלי. מה הסיכוי שהוא יופיע שוב על מפתן דלתי?" חשבתי לעצמי, תוך שאני מפנה מצעים ובגדים, ומאווררת את הדירה.
***
למחרת, התייצבתי במשרד כבר בשבע בבוקר. השבוע וחצי הקרובים יהיו מוקדשים לסגירת קצוות לקראת המעבר. הייתי עובדת חרוצה, אחת כזאת שעושה את המוטל עליה ומעבר. מגדילה ראש ותמיד רואה שני צעדים קדימה. חלק מן העמיתים שלי העריכו את היותי מסורה כל כך ואחרים ראו בי קוץ בתחת. אם אני יכולה להביא ביצועים כאלה, הרי שגם הם. אני לא יודעת אם היה מדובר בקנאה או שנאה, אבל התוצאה הישירה של זה הייתה חוסר פרגון, ניסיון מתמיד למצוא דרך להציג אותי באור שלילי ובאופן כללי לעקוץ כדי לעכב אותי.
פילוסופיית החיים שלי להתמודד עם אנשים מהסוג הזה, הייתה גיוס האמרה הפולנית הידועה : "כול כלב ביג'י יומו" אבל היומו הזה לא תמיד הגיע בזמן, ולכן במצב העניינים הנוכחי הייתי יותר משמחה להעתיק את עצמי למקום חדש ורחוק.
"בוקר טוב גילי" שמעתי את אודליה מאחורי גבי, המקבילה שלי בצוות השני.
"בוקר טוב, אודליה" חייכתי חיוך מלא שיניים.
"מה שלומך גילי? איך היה הסופ"ש?" בלה בלה בלה…תגיעי לעיקר חשבתי לעצמי.
"בסדר, מה אתך? עניתי במלוא הסבלנות שהצלחתי לגייס.
"איזה שבת נפלאה הייתה לנו, אבי ואני ירדנו לים המלח, נפתח שם מלון בוטיק חדש. ממש מציאה. היה ממש נהדר. בקושי יצאנו מהחדר" היא פיזרה חיוכים של שלום עולמי, ובמקביל העבירה את המסר שאבי יושב טוב.
"איזה יופי" נשמעתי צבועה גם לעצמי. ובליבי חשבתי שטוב שיש לה מישהו. זה מרכך את הקצוות שלה וכך יש לה פחות זמן להיות נבזית לאחרים.
"תגידי את לא בלחץ, מירידות השערים בסופ"ש? הרי המניות שלך מושקעות בתיקים האלה" אז לשם את מכוונת כלבה ארורה.
"אממ…האמת שלא כל כך. פיצלנו את התיקים ממש בחמישי האחרון" חייכתי חיוך קטן בתוכי.
"באמת? איזה מזל יש לך" ראיתי את האכזבה הקלה על פניה.
והנה זה בא עכשיו…
"כן, את יודעת אודליה, הרי אני עוזבת בסוף שבוע הבא לסיאטל והתיקים יעברו לשולמן" צהלולים, צהלולים, צהלולים, זה כל מה שאני שומעת ברגע זה.
"וואלה? אז את קיבלת את התפקיד?" היא נראתה כמו חיה פצועה אבל המשיכה.
"זה טוב שהציעו לך. בתכל'ס הרי אין לך מה להפסיד. אין לך חבר, בעל או משפחה אז את יכולה לנסוע לכל מקום שמתחשק לך" חיות פצועות הן הכי מסוכנות.
"אודליה האמת שאני קצת עסוקה. הייתי שמחה להמשיך ולפטפט אתך אבל אני חייבת להעביר חפיפה והדרכה בישיבת ההנהלה" סגרתי את השיחה וראיתי שמבחינתה היא הייתה יכולה להמשיך לנעוץ את השיניים עמוק יותר אם הייתי מאפשרת לה.
אולי זה לא מצא חן בעיניי, אבל אודליה ציינה עובדה נכונה. הייתי נטולת בן זוג או משפחה שהקמתי בעצמי. אמנם עדיין יכולתי ליהנות מההיצע של השוק אבל גם אצלי השעון הביולוגי תקתק ועמוק בפנים ידעתי זאת היטב. והלב שלי, הוא כבר היה למוד אכזבות ושריטות. זה נכון שככל שעבר הזמן ידעתי להתמודד טוב יותר עם שברון הלב אך גם החומה סביבו הלכה ונבנתה, והפכה להיות מבוצרת יותר ככל שעבר הזמן.
משנה מקום משנה מזל….אולי סיאטל תפתח בפניי הזדמנויות חדשות לקריירה, כסף, ולאהבה….
תגובות (0)