אלף חתיכות

אולי אני לא רוצה לצאת…תהיתי.

אולי הבור החשוך הזה לח ומבאיש, אבל עדיין נוח. נוח כי הוא מוכר. מצנן קצת. קר.

אולי.

אולי אני רוצה להישאר פה. בין הקירות האלה. המספרים לי את סיפורם. הירוגליף דמוי שריטות, אותם חרטתי בעצמי.

אולי. עוד קצת. עוד טיפה. והינה כבר עוד חודש עבר. רגעים במקום הצר והמחניק הזה. במייצרים. במצרים. ארץ אבודה ושכוחה, שרק אני יודעת על קיומה. אולי גם עוד כמה אחרים.

אולי אני רוצה. להישאר. למרות שאני כל כך כן. כל כך רוצה לעוף מפה כבר. מתוך הצחנה הזאת. למרות שבתוכה הבחנתי בניחוחות הטובים שבי בצורה היקרה ביותר.

אבל האם באמת הושטתי ידיים?

כי זה נוח. החדר הזה. האויב הזה. המוכר הזה. כל כך הרבה שנים. עד שכבר למדנו לשבת זה לצד זה בשקט. טוב…אולי לא ממש בשקט. אולי. כי הקול שלו מהדהד בי לפעמים עד היום.

אבל התרגלתי לנוכחות שלו. לפעמים היא מעיקה. לפעמים ממש נוראית. אבל אני יכולה לקום אחריה. איכשהו.

והים הכחול שבחוץ עדיין קורץ לי. אני זוכרת את הכחול העמוק. את העובדה שזו בכלל ההשתקפות של השמיים. אני זוכרת איך צללתי והוקסמתי מהשוניות המהלכות בי. אבל אני גם זוכרת איך נחנקתי. כשנגמר לי האוויר.

אני זוכרת הרבה. לפעמים הזיכרון מתגרה בי אז אני חונקת אותו לאלף עזאזל. לפעמים. בזמן האחרון קצת יותר מידיי. כי הוא מזכיר לי איך הייתי פעם. יפה. שלמה. מתוכננת.

והשמש שרפה אותי. האור הגדול היה חברי הטוב ביותר. אך כשנגנז דעכתי. נשרפתי בהיעדרו. עד שלא נשאר בי דבר מלבד שקט מבהיל.

זה מגוחך כשאני יודעת שהוא עדיין כאן איתי. צופה בי. משקיף ומחמם. כנראה. כנראה כי זה מנגנון ההגנה שלי. פירצה בעלילה. כי אם הוא לא כאן בוודאות. אוכל להתעלם. לסגור את הדלת כדי שלא יכנס ויכאיב לי. כי נפשי יצאה בדברו. וצריך קצת לטשטש את זה.

ואם היו שואלים אותי אם רציתי לקחת את אותו הסם. הייתי עונה שלא. שרציתי כל כך לאהוב. אבל לא ידעתי איך ושיישאר שלם.

הלב הזה שבתוכי. הוא הניחוח הכי טוב שקיים בי. אני יודעת כי אני מרגישה בו עדיין ועכשיו. עדין ועודנו כל כך כך חזק, אפילו עם הסדקים שבו. כל כך יפיפה. פועם כזה; מנגן את זה. את הכאב שלו. עד שהוא מתפרס לאלף שורות יפיפיות. כמהה למשהו.

למישהו. לאותו האדם המיוחל.

שיביט בו ורק בו, רק בי. בלי כל החארטה.

ואין לי מילה להוסיף עוד.