לקרוא בין השורות

ימים מוזרים עוברים על העולם שלנו: מצד אחד בני האדם מתכנסים וספונים בתוך מאורותיהם ואילו שאר היצורים החיים משתחררים מן הכבלים והכובלים ויוצאים לחופשי. מצד שני בני האדם המסוגרים מרגישים צורך לשתף את כל שאר העולם במעשיהם גם אם זה רק לצחצח שיניים או להכין איזו לחמנייה בתנור כאילו היו לפחות בטהובן ויצירתם היא הסימפונייה התשיעית – פאר היצירה האנושית. אז בהתחלה כמו שאני לרוב נוהגת לעשות התמרמרתי, את מי זה מעניין? אמרתי לעצמי וקצת גיחכתי אבל לבסוף נשברתי והצטרפתי. במה אני יכולה לתרום? גירדתי את פדחתי בעקשנות עד שהכלב שלי התחיל לחשוד בי שאני נגועה בפרעושים וכמעט הציע את הקולר המיוחד שלו.
האאוריקה לא איחרה לבוא – תחזרי לכתוב, מה נסגר אתך?
כן, לצערי סבלתי מעונת בצורת וזה בדר"כ קורה ככל ששנת הלימודים מתקדמת ואני נדרשת לבצע משימות שמעולם לא העליתי על דעתי (ולא אפרט מחמת צנעת הפרט…שלי).
השעה היא קשה ואנשים מחפשים תעסוקה, ואין תחליף לסיפור טוב לקריאה לפני השינה או בכל שעה אחרת משעות היום בהן אין לאדם דבר אחר חשוב לעשות, מה גם שז'אנר הסיפור הקצר תפור בדיוק לאירוע כיוון שלאנשים אין יותר מדי סבלנות בין דיווח אחד לשני על מניין מספר הנדבקים.
מתנצלת מראש אך הסוגה הספרותית אליה משתייך הסיפור היא פחות מדע בדיוני למרות שמרבית האירועים המתוארים כאן כבר אינם מתרחשים במציאות (להסתובב בקניון, ללכת לים או סתם להימצא במרחק של יותר מ-100 מטר מן הבית) ויותר הרומן הרומנטי מעורב בזימה… משתדלת לכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר – אחרי הכול גם אני רוצה רייטינג…

חוף הים תמיד היה אהוב עליה. אפשר לשבת על שפתו ולהקשיב לרחש הגלים, לטייל על הקצה כשהמים מלחכים את האדמה, נוגעים לא נוגעים בכפות הרגליים, לרוץ כשאוזניות משמיעות מוזיקה אהובה או סתם לברוח מן המציאות בלי לנסות לנתח אותה. בשעת אחה"צ מאוחרת החוף עמוס באנשים. משפחות רעשניות: אבא, אמא וילדים, זוגות אוהבים, בעלי כלבים, גולשים, וגם סתם אנשים, בדיוק כמוה, שבאו ליהנות מההמון הצבעוני הזה, מן הריחות- המלוח והדגים המטוגנים במסעדות הממלאות את החוף, מן הצבעים היפהפים רגע לפני השקיעה.
הפעם הים קרה לה אל בין זרועותיו המנחמות כיוון שהייתה בצומת דרכים בחייה האם להמשיך בעבודתה כיועצת השקעות בחברה גדולה ומצליחה כאן בארץ או לקבל עליה תפקיד מעברו השני של האוקיאנוס – רילוקיישן בלשון העם. המשכורת תהייה טובה יותר זה בטוח, היא תוכל לצחצח את האנגלית שלה, לחיות את החיים שתמיד חלמה עליהם אי שם בניכר ולהגשים את עצמה. החסרונות היו מועטים אם כי משמעותיים היא תיאלץ להיפרד ממשפחתה – אמא אבא ואחות גדולה וממה שמוכר. כף המאזניים נטתה בבירור לכיוון נסיעה, אולם משום מה, היא חשה קושי לחתוך ולקבל את ההחלטה.
שינויים הם תמיד קשים לביצוע, במיוחד שאת אוהבת שליטה בכל מה שקורה בחייך, אבל זה לא כאילו שלא התנסתה בכך בעבר. שינויים הם גם האפשרות לצמוח ולגדול.
"לכי על זה" היא שמעה את הים לוחש לה. והלב הסכים "אין לך כבר מה להפסיד". הראש חתם "במקרה הכי גרוע תחזרי הביתה מהר יותר ממה שתכננת ותוכלי תמיד לומר שחווית חוויה מעצימה".
"מה? אני לא מאמינה!!!" מיכל חברתה הצטעקה ורצה מיד לחבקה "את נוטשת אותי בדיוק כשאני הכי צריכה אותך גילי".
"אני יודעת" ארשת פניי הייתה עגומה "אבל קיבלתי הצעה חד פעמית ואם אני מוותרת עכשיו לעולם לא אוכל לעשות זאת" הסתכלתי על בטנה התופחת.
מיכל היא חברתי מאז ימי התיכון. הראשונה להתחתן וגם הראשונה שתהפוך להיות אמא. לפעמים מדקרות הקינאה היו מענות אותי אבל מצד שני, אני לא יכולה לומר שאני לא שמחה בחופש שלי.
"מתי את אמורה לעזוב?" מיכל שאלה וניכר שהייתה לא מרוצה מן החדשות.
"תוך שבועיים" עניתי והשפלתי את עיניי.
"וואו זה ממש מהיר" ארשת פניה רק נעשתה חמוצה יותר. הייתי בטוחה שעוד רגע היא מקיאה על הכורסא החדשה שלי.
"כן, אני טסה לסיאטל דרך ניו יורק, מתמקמת בסוף השבוע וביום שני לאחר מכן מתחילה לעבוד. Time is money" אמרתי ושיניתי כיוון במהירות "בא לך לצאת לחגוג את עזיבתי – ארבעתנו, כמו פעם" אני יודעת שאם מיכל תהיה עסוקה בארגון מסיבת פרידה היא תשכח מהר מאוד שעד לפני רגע הייתה ממש עצובה.
וזה עבד.
"וואו, אני הולכת לארגן לך את מסיבת הפרידה המדהימה ביותר בעולם. אני כזאת אלופה בזה" היא הייתה מרוצה מעצמה.
"זאת הרוח" חשבתי לעצמי "כשהיא מרוכזת בעצמה הכול טוב".
"אני הולכת להתקשר לשירה ולבר. מסיבת החלומות שלך יוצאת לדרך בייבי" היא קרצה לי והתגלגלה אל מחוץ לדלת דירתי.
שנייה לפני שטרקתי את הדלת, היא דחפה את רגלה פנימה וחייכה אליי "אנחנו מדברות על חגיגה מחרתיים בערב ואל תגידי שלא. תהיה מוכנה בעשר להשתולל כפי שלא עשית מעולם, נבוא לאסוף אותך" היא קבעה והפריחה נשיקה באוויר.
"אם חייבים לחגוג ולהשתולל כמו שלא היה מעולם, זה מה שנעשה" חשבתי לעצמי והלכתי לחפש את המזוודה הגדולה שלי…