חיפושי דרך- לשחרר הכל

שמש הצהריים היתה שקרנית, כמו בכל השבוע. לא משנה כמה זמן הם ישבו שם, לא היה אפשר להרגיש אותה על הפנים. רק את הקור.
השיחה בניהם נמשכה קצת יותר משעה, וזו לא אחת שהיא יזמה. הוא פשוט הופיע מולה והתחיל לדבר. זה לא שהיא לא ידעה שזה יקרה, במיוחד אחרי שהיא סירבה לבוא למפגשים הקודמים, אך היא פשוט חשבה שתוכל להתחמק קצת יותר.
"לפעמים צרך לעזוב," היא אמרה לו. "פשוט לעזוב את כל מה שאתה עושה, לנקות את המוח שלך מכל דבר, להשאיר אותו לבן, חלק. אני לא אומרת שזה קל, בכלל לא, להיפך- אין דבר יותר קשה מלא לחשוב על משהו. לפעמים צריך לבכות- כי חייב, כי כואב, תמיד יש סיבה. מידי פעם, החיים נהיים כבדים מידי כדי שנוכל להחזיק אותם איתנו." הם ישבו בספסל הקבוע שלה. בהתחלה הוא חשב שאולי הרוח החורפית תגרום לה לרצות להיכנס פנימה ולתפוס מחסה, אך הדבר כלל לא שינה לה. נראה שאחרי התקרית האחרונה היא לא תחזור לספת הפסיכולוג כל כך מהר.
השקט ביניהם היה רועש, כמעט מכאיב. כל ניסיונותיו לגרום לה להיפתח בשיחות הקבוצתיות נכשלו בכל פעם. הדבר לא גרם לו להרים ידיים, כמובן, אך הוא בהחלט הרגיש שהאופציות שלו הולכות ומצטמצמות.
"חשבת פעם שאולי את קשה מידי עם עצמך? את תמיד אומרת שלשמור על ראש נקי עוזר לך לחשוב, אז למה לא פשוט לנסות להסתכל על דברים מנקודת מבט אחרת? מה את יודעת באמת על מה שעובר עליה…" עוד לפני שהוא סיים לדבר הוא ידע שזה חסר סיכוי. המילים שלו לא שכנעו אפילו אותו. זה היה רק אותו דיאלוג ישן המתמשך ביניהם, ללא תוצאה.
המבט שלה עדיין היה נעוץ באופק אך שפתה התחתונה רעדה מעט, והוא עוד לא החליט אם מצחוק או מבכי.
"הייתי רוצה לחיות את החיים קצת אחרת, אך זה לא אפשרי. זה המצב וזה מה שיש. הגלגל לא יחזור לאחור. לא משנה מה היא תגיד עכשיו, לא משנה כמה מתנות היא תביא לי, זה לא יגרום לי לאהוב אותה קצת יותר ממקודם, אם בכלל. למה לי לנסות לראות דברים אחרת כשזה לא ישנה את התוצאה הנוכחית? למה להכאיב לעצמי בחלומות על דברים שהיו יכולים להיות אך לא יקרו לעולם?"
הוא נאנח בשקט, אך ידע שהיא צודקת. זה לא באמת ישנה מה הוא יגיד, לא באמת.
איתמר נעמד על רגליו. ישיבה ממושכת תמיד גרמה לו להתכווצויות, והוא לא הולך ונהייה צעיר יותר, אך בסופו של דבר זו רק עוד הקרבה לטובת העבודה. השעה שלהם נגמרה ממזמן, אך הוא למד שאיתה עדיף לנצל כל רגע של שיחה, אחרת ייקח זמן רב עד שהיא תשוב לדבר.
"את יודעת שאת יכולה לדבר איתי תמיד על המצב הנוכחי. אני לא רוצה ללחוץ עלייך, אבל הדלת שלי תמיד פתוחה לשיחה. אין שום דבר גס במילה "גירושים", ואת לא צריכה לחשוש מלהגיד אותה, הרי אמרת לי בעצמך "זה לא שאני התגרשתי מהם או משהו"" הוא חיקה אותה בניסיון לסיים את השיחה בנימה קלילה, אך לבסוף הוא וויתר והלך.

חן ישבה שם לבדה למשך שעה נוספת לפני שקמה גם היא ועברה לחדר שלה, מדלגת על ארוחת הצהריים כמו תמיד. היא ידעה ששרה תיתן לה בראש על זה אך באמת שלא היה לה סבלנות לשבת שם ולהקשיב להרצאה בנוגע לחשיבות האוכל ולתרומתו לאנרגיה הגופנית של האדם.
היא הוציאה את המחברת שלה, לא זאת שהיא השתמשה בה לציור, אלא זאת שכתבה בה. מכתבים, שיחות, כל הדברים שהיא תמיד רצתה לומר אך לא לשתף עם אף אחד.
"לפעמים," היא התחילה לכתוב. "להקיף את עצמך בכל הדברים שאת אוהבת לא מסמל חוזק, אלא חולשה. פשוט לעטוף את עצמך בדברים מוכרים כדי להרחיק ממך את כל מה שלא מוכר, שזר.
אולי כדי לא להיפגע. לפעמים להגיד להתראות יכול להיות הדבר הכי נורא שיקרה לך, כי אז החשש שזה לא יחזור יותר לעולם ישוב ויעלה, ובעצם לא נותר דבר."
העט שבו השתמשה החליט לשבוק חיים לפתע ולבגוד בה. היא רטנה בשקט וידה גיששה אחר עט חלופי, מנסה שלא לקטוע את קו מחשבתה.
"ומה נותר בעצם אחרי שכולם הולכים? למי אני האמתית נאמנה אחרי כל אותם הסיפורים?
לפעמים, אני רוצה להיות נאמנה רק לעצמי. לא להקשיב לאף אחד, לא להתייחס. לפעמים בכי הוא הפיתרון להכל, כי רק אז אפשר לשחרר את כל הלחץ שמצטבר בתוך הראש, רק אז אפשר להרפות מהכאב."
היא הניחה את העט שלה במקומו וסגרה את המחברת, מניחה אותה בצד עד ליום אחר.