פינות חשוכות

הוא היה ילד, ילד קטן ורזה שכל מה שעניין אותו היה שאריות אוכל כלשהם שקיווה למצוא באחד הפחים ומקום שקט להניח בו בלילה את ראשו כדי להירדם. וכמובן בלי לפסוח על ידידו של האדם, יצור קטן בעל פרווה שחורה ומדובללת שאותו כינה הילד בשם "חבר".
לילד לא היה דבר מלבד כלבו הנאמן, אפילו את שמו שכח, אבל מדי פעם, בלילה קר, כשהיו נצמדים אחד לשני מתחת לחתיכת עיתון ישנה בכדי לשמור על חום גופם, הילד היה מרגיש שאין בעולם אדם שיש לו כל-כך הרבה.
יותר מכל אהבו הילד וכלבו לשבת על חוף הים ולהתבונן בגלים השוטפים בקביעות את היבשה אך לעולם לא יכולים לה. לראות את השמש השוקעת אל מבואה ונערכת לקראת יום חדש ולהאזין לסודותיה הכמוסים של הלבנה המשתקפת בפני הים. ופעם אחת, הילד, שאת אומנות השחייה לא ידע, נכנס למים ומרוב רצון להרגיש את העוצמה והחופש שבגלים החל לצעוד ולהתקדם עד שהמים כמעט שטפוהו וגילה כי אינו יכול לשוב על עקבותיו. ובעודו נאבק בגלים, עת כלו כוחותיו, אחזו שיניים קטנות באחד מטלאי חולצתו הרבים וגררו אותו אל החוף, במאבק איתנים מול כוחו של הים.

והנה, בוקר אחד, עת חיטט הילד בפח מטונף וידידו הנאמן המתין לו בחוץ, יצא כשידיו עמוסות בשאריות מזון, אך את חברו הטוב לא ראה. והילד הבין כי אך משחק הוא משחק, והחל מחפש וקורא בשמו. אך נקפו השעות, והחמה כבר בלב הרקיע ניצבה וחשש החל מכרסם בלבו הקטן, פן קרה דבר מה לידידו הנאמן והיחיד. ורגליו נשאו אותו ברחבי העיר עד שמצא עצמו במקום אותו כינו הנערים "הכלבייה", והיו אומרים שלשם לוקחים את הכלבים הרעים והנושכים. ורוצה הוא להיכנס פנימה, אולי ידידו הטוב נמצא שם בטעות.
בטעות, כי "חבר" לא היה כלב רע. ובפנים הוא פוגש אדם מבוגר, שהפנים שלו קצת מפחידות אותו, אבל הוא אוזר את מעט האומץ שקיים בו, אומץ שנסמך על יאוש. ושואל בקולו הצעיר, שזמן כה רב לא השתמש בו, "אולי ראית את חבר?" ובטרם מספיק הוא להסביר מה הוא לו, ואיך מראהו, האיש כבר רועם עליו בקולו העבה: "אתה הילד שראיתי מחטט בפחים, לך מפה, לא תמצא כאן אוכל". והילד נאלם דום ובורח החוצה, בעוד דמעות שקופות נקוות על לחייו. ופתע מתמלא השומר ברחמים והוא מושיט לו סוכריה, ולוחש: "הכלב שלך הורדם, ילד, אתה כבר לא תראה אותו". והילד יודע שזה לא יתכן, לא יתכן שידידו הטוב יעזבהו.
והוא רץ אל הים ומתבונן בשמש השוקעת ובליבו הרגשה חמוצה, חמוצה כמו הסוכריה שהשומר בכלבייה נתן לו. והוא מכניס רגל אחת למים ואז את השנייה, ומתחיל להתקדם. ובעת שהגלים שוטפים אותו הוא מוריד את ידיו בביטחון ויודע שידידו הטוב יציל אותו, כמו פעם.

ובבוקר זורחת שמש חיוורת על פני הארץ, וכמה דייגים משכימי קום מוצאים גופה קטנה צפה על פני המים. גופה קטנה עם עניים גדולות, המביטות בתקווה אל מול אכזריותו של העולם. גל נוסף התנפץ על החוף ברעש עמום.