עד דלא ידע

רבה שפשף את עיניו, מסרב להאמין למראה שנשקף מהן.
מולו, תחת השולחן שעדין נותר עמוס במאכלים ובכדי יין מסעודת אמש, היתה מוטלת גופתו המתבוססת בדם של רעו וידידו רבי זירא.
רבה הניח את ידיו על ראשו ועצם את עיניו, אט אט החלו להופיע בזכרונו מאורעות האתמול, מעורפלים ומטושטשים בגלל היין הרב ששתה.
הם יושבים ואוכלים, רבי זירא אומר רעיון חדש על מגילת אסתר, רבה מוסיף חידוש משלו, שותים כוס "לחיים", ואז עוד אחת ועוד שתים.
היין מתחיל להשפיע, הם מתווכחים בדברי תורה, משהו על קורבן פסח. רבה סובר ששחיטת הקורבן היא מה שקובע, רבי זירא סובר שמדובר על חצות הלילה דוקא.
את מה שקורה אחר כך רבה כבר זוכר ממש במעורפל, הוא לוקח סכין מהשולחן, רוצה להדגים לרבי זירא את השחיטה של הקורבן כדי שיבין את כוונתו. ופתאום רבי זירא צונח ממקומו ונופל ארצה, דמו צובע את הקרקע באדום.
יותר מזה רבה לא מצליח לזכור.
וכעת השפעת היין מתחילה לפוג, יום הפורים כבר עבר וחייו של רבי זירא עברו איתו. רבה איננו מבין כיצד הוא איפשר לזה לקרות, הוא כמעט ובוכה מרוב צער וחרטה, "הרי נולדתי במזל מאדים, היה עלי לדעת שעלי להיות זהיר יותר".
הוא מתחיל להתפלל למי שאמר והיה העולם, תפילה זועקת וכואבת, היוצאת מקירות ליבו.
הוא מבקש רחמים על רבי זירא, רחמים על אישתו, רחמים עליו עצמו. ופתאום רבי זירא פוקח את עיניו ומתיישב על מקומו. המבט שנשקף מהן מראה כי הוא מודע לכל מה שקרה.
חיוך של הקלה מופיע על שפתיו של רבה, שקם ממקומו וניגש אל רבי זירא, מסייע לו לקום.
"אז בסוף הכל הסתדר" הוא אומר, "תגיע גם בשנה הבאה?". רבי זירא מניח יד על כתף ידידו, אך מניד את ראשו לשלילה.
"אני מצטער חברי, אך לא בכל פעם שמתפללים ניתן להחיות את המתים".

(מסכת מגילה דף ז, ע"ב)