אני רוצה שיר

אני רוצה שיר.

לא שיר שמח; שמחה היא בסך הכל זיוף.
לא שיר על תקווה, לא על אור שזורח מתוך החשכה; זה לא עובד.

אני רוצה סיפור;

לא יהיה לו סוף טוב, אבל גם נמאס לי מטרגדיות. הזאבים שבתוכי יכולים לחזור לישון; אפילו הם מתעייפים בסוף.

אספודל, שדות אספודל – אני מוכן לזרוק את הרגשות, את התקוות, את הפחדים, את האתמול ואת המחר, את האהבות ואת העלבונות, לתת הכל עבור שדה החיטה השקט, רדוף הרוחות – לצעוד לנצח, באיטיות נחושה אבל רגועה – לאן? ממש לא משנה.

אני רוצה תמיד לשכוח, איני יודע למה, ובסוף תמיד נאלץ שוב להיזכר. אני רוצה לזרוק את התיק שעל גבי, אבל הוא נותר תמיד קשור אליי בשלשלאות בלתי־נראות.

אני רוצה את הריק של מדבר סהרה, את הרוח של הקוטב הדרומי. נמאסו לי המאבקים, ההתכסחויות, יחסים עם בני אדם, מסכת השמחה של הדיכאון הנורא, נמאסו הזאבים העצובים, עם כמה שהם חלק ממי שאני. נמאס לי העבר ונמאס לי העתיד – נמאס לנדוד ונמאסה המולדת – שניהם מציעים רק ביטחון מדומה.
העייפות, העייפות מהדיכאון והעייפות מהמרץ – כמה כבר אפשר לשאת?