התנועה האחרונה #9
אני יודעת זה לא חוקי. אם אני אחליט להגיש תלונה… אמילי אמרה שהם יותר חזקים וחכמים ממנו. שהם מתוחכמים ומסוכנים. מה אם אפסיד להם? זה פשוט לא הגיוני. אורן הוא לא יכול להיות משתף פעולה, זה חייב להיות בגלל אבא שלו. הבטתי בדלת כאילו היא עומדת להיפתח בכל רגע. הבנתי שלא. כנראה הכעסתי את המודיעה קצת יותר מידי. החושך והפחד הגיעו לי עד הראש. "זהו!" אמרתי בחדר והד חזר אליי. "שומר שומר!" קראתי ממאחורי הדלת מנסה לפתוח. עדיין נעול. "אל תנסי." שמעתי קול מוכר. "אורן?" הופתעתי. "ששש…" אורן לחש. הסתובבתי וראיתי אותו מאחורי. נבהלתי. הרי הדלת הייתה נעולה. "בואי אחרי…" הוא אמר וסימן לי ללכת לכיוון הארון הריק שעמד בפינה. הוא הזיז את הארון ולפתע ראיתי דלת. נכנסנו בשקט, הכל חשוך ומפחיד. לפתע אורן נעצר. הוא משך בחוט שהדליק את האור. היינו בחדר ריק עם במה קטנה. "מה זה?" שאלתי מופתעת. הרגשות בי לא סגורות עדיין מה אני מרגישה. אורן הזיז משהו בבמה ונפתח דלת לעוד חדר. שם נעמדו כמה אנשים, מתוכם זיהיתי שניים. הם רקדנים מפורסמים. התלבטתי מה הולך. מוזיקה נדלקה והם התחילו לרקוד. זה היה מדהים. התאום ביניהם. התנועות. הכל! הייתי מהופנטת. לפתע אורן מיהר להצטרף. הוא נעמד באמצע ולאט לאט נעלמו רקדנים מהצדדים. כשלפתע אורן הוציא מאיזה שהוא מקום ספריי עשן כאלה בצבעים. יכולתי לראות ענן צבעוני מולי בתוך חדר מתחת לגג! מתוכו צל של אורן עושה תנועות שאף פעם לא ראיתי אותו עושה. תנועות מסובכות ומדהימות! כשהעשן התפזר וכבר לא יכולתי לראות את הענן הצבעוני אורן ניגש אליי. "אם את לא רוצה לנצח את התוכנית הזו את מפספסת יתרון מדהים. מבזבזת את הכישרון שלך!" הוא אמר. עכשיו הבנתי זה בכדי לשכנע אותי. "אני לא מספיק טובה…" מילמלתי מנסה לחמוק לא יודעת לאן. "את בטוחה? אפילו המודיעה רוצה אותך כמנצחת!" אחד מהרקדנים יצא ואמר. "אין לנו עדיין אף בת בקבוצה… את מושלמת בשביל התפקיד!" אמר עוד אחד והם חזרו לעמוד על הבמה. "בדרך כלל אנשים מזההים אותנו ישר רוצים להצטרף…" אחד אמר. הבטתי בו טוב עד שקלטתי שקראתי איזו כתבה עליו. הוא השתנה המון מאז. "למה? בגלל שאתם מפורסמים?" שאלתי מבולבלת רוצה לישון. "כן, התוכנית הזו גורמת לזה! את רוצה פרסום? להיות על הבמות הכי גדולות בעולם, לצעוד בסטודיו עם הרקדנים והכאוגרפים הכי מצויינים בעולם!" אחד בשם גל משהו אמר. הוא לפני שנה התחיל להיות מפורסם בגלל זה אני מכירה אותו. "אנחנו מודעים לחלום שלך לרקוד על הבמה הכי גדולה בעולם… מה אם נוכל להגיד לך שזו הבמה הכי קטנה שאנחנו רוקדים עליה? אם יהיה עוד רקדן אחד ובמיוחד רקדנית יבנו במה חדשה בישראל כפולה מזה!" הוא המשיך להסביר. "בגלל שאני בת?" הבטתי מופתעת. "זה רק מוסיף!" אורן ניסה לגרום לזה להישמע נורמלי. "לא!" אמרתי והסתובבתי. הדלת נסגרה. אני תקועה. "אין דרך לחזור אחורה?" שאלתי עדיין עם מבט לדלת הסגורה. היה שקט, הסתובבתי. שוב לבד. "איזה יופי…" מילמלתי לעצמי. המוזיקה נדלקה ואורות דיסקו מילאו את קירות החדר. חזרתי להביט בבמה. "עוד מופע לגרום לי להצטרף?" צעקתי בקול. "שכחו מזה!" צרחתי והתיישבתי ליד הדלת על הרצפה. ישבתי שם וכלום לא זז. קמתי לבמה לחפש אחר הרקדנים. "הלו?" הבטתי סביב. אף אחד. חזרתי לבמה שמה היה כתוב על הרצפה "אל תפחדי, תהני!". הם רוצים שארקוד. התיישבתי על הבמה וחיכיתי. אני לא רוצה את התוכנית, הנזק שלהם. הסכנה. ישבתי עצבנית ועייפה עוד לפחות חצי שעה. לפתע נכנסה עוד ילדה לא הצלחתי לזהות מי היא בגלל החושך. היא התחילה לרקוד. היא לא הייתה טובה או משהו סתם רקדה. לפתע האורות נדלקו וראיתי את ורד. הופתעתי לראותה. התחבקנו והיא לחשה לי שהמודיעה חייבה אותה לעשות את זה, אחרי רגע המודיעה הופיעה וורד מיהרה לצאת. "אני יודעת שחשבת שהיא לא רוקדת משהו… בגלל זה את נבחרת ולא היא! בגלל זה נתנו לך יותר שיעורים פרטיים מכל אחד מהמתמודדים…" המודיעה הסבירה. "סליחה בואי נשוחח עלייך לשינוי." אמרתי מופתעת מעצמי. "על מה?" המודיעה הביטה בי מופתעת. "למה את עושה את התוכנית הזו? מה השם האמיתי שלך? מי שלח אותך דווקא לפה?" פשוט התחלתי לזרוק שאלות שגרמו למודיעה להרגיש לא בנוח. "את לא מכירה אותי?" המודיעה אמרה בכעס. "בגלל זה הרקדנים לא הצליחו להרשים אותך… את לא מזהה אותם." היא הוסיפה. "עובדה שכן…" אמרתי עם חיוך. "כנסו רגע!" המודיעה קראה וישר הם נכנסו בצורה מסודרת. "ליאור, גל, אורן שבעולם הריקוד קוראים לו השביר, אהוד, אתה לא יודעת אבל בעולם הריקוד אתה משהו רוח, אתה משהו עוקץ, אתה תמיר ואתה אביב." אמרתי מהר. הם נראו מופתעים. "אני זיהיתי רק חצי ולא הצלחתי לעמוד בפיתוי!" גל נדהם. "אני זיהיתי רק אחד.." הם התחילו לומר ולהתלהב. אני רק רציתי ללכת. "למה צריך פיתוי? זה חופש הבחירה!" אמרתי. הם הביטו במודיעה המופתעת וחוששת. "זהו אני נמאס לי… אני הייתי רקדנית לפני שלושים שנה ועשיתי המון ניתוחים להראות טוב, ולא מזהים?" היא התחילה להגיד. כל הרקדנים ניסו לומר לה שמזהים, ראיתי בעיניו של אורן שלא. "תחזרו לבמה!" המודיעה צעקה. הרקדנים מיהרו לרקוד שוב. המוזיקה חזקה והמודיעה נעלמה לה. ממש יכולתי לדמיין את עצמי ישנה שם. למזלי הריקוד היה מהמם. הענן חזר עם צבעים מדהימים. אורן יצא מהענן וביקש ממני שאסכים, טען שנשאר ערים עד שאני אסכים. "מי אתה?" שאלתי תוך כדי שהוא רוקד. "למה ניסית להתקרב אליי?" שאלתי. הוא לא הספיק לענות וחזרה המודיעה עם חיוך ארמומי. "יאללה, עכשיו יוצאים לאתגר הסופי!" המודיעה אמרה ואורן מיהר אליה. "לא, לא, רק לא זה!" הוא אמר מתחנן. הבטתי בפליאה… מה זה כבר יכול להיות?
תגובות (2)
מדהים. תמשיכי. חולה על הסיפור הזה 💖💖💖
תודה רבה, בכל פעם שאני מקבלת תגובה ממך זה גורם לי לרצות להמשיך. מישהו באמת עוקב בעקביות אחרי כל פרק ופרק, בשבילי זה משמח!