התנועה האחרונה #8

"עלמה!!!" שמעתי את קולו בכל פינה. בחלומות וגם במציאות, בכל פעם ששמעתי אותו כל עצמותי רצו לברוח. אך הלב שלי עוד לא החליט, הוא היה כל כך טוב אליי. הוא היה ועדיין בכל פינה בחיי. אולי זה עוד אחד מהפעמים שאמילי מנסה להפריע לי? לא לא, היא מנסה להיות נחמדה. הריקוד שלי התחיל להשתפר בקצב מהיר ויום אחר יום חלפו. עשיתי כאילו הכל סבבה. בסוף כל אימון יצאתי עם אורן עד לתחנת האוטובוס לא דיברנו על שום דבר רציני רק שטויות של היום יום… כן, אני מתגעגעת לאורן של פעם. אבל לסלוח לו?
חודשיים וחצי מאז האודישנים- היינו קרובים להופעה הגדולה כשבסופו יישארו חמישה עשר מתמודדים. כבר לא היה אכפת לי לצאת לספסל. החלום שלי התגשם! אחרי זה אולי אלך ללמוד מקצוע רציני או משהו… כל הדרמה היא לא תעזור לי בחיים, אני צריכה רוגע. אוויר ושמחה. הכל חוץ ממטח וסכנה, חשוב לציין… זה מה שיש לי עכשיו, ללא הפסקה! בכל יום! "כינסתי את כולכם היום לציין שכל המקומות בקהל נמכרו!" המודיעה קראה כמובן מול איזו מצלמה, אם תראו אותה בסביבה תדעו או שהיא צועקת ומפטרת איזה עובד או שיש מצלמה. כל המתמודדים שמחו מההודעה הזו, התחברנו מאוד בתקופה האחרונה. אני יכולה לגשת לכל אחד ופשוט לפטפט מבלי לשכוח את שמו וכל משפחתו… כל האימונים כבר הרגישו מיותרים אנחנו רוקדים משינה כבר! "כמובן שאנחנו חייבים לתת לצופים קצת הרגשה של מה הולך להיות… החלטנו בצוות לתת לכם משימה יותר גדולה מכל משימה עד עכשיו!" המודיעה אמרה עם חיוך קצת מפחיד. אני וורד החלפנו מבטים מודאגים. "החלטנו לתת לכם עשרים וארבע שעות לצייר לנו איזה עבודת אומנות! נראה למי יש יותר מכישרון אחד! אל תדאגו זה אתגר כמו שלא היה עד עכשיו, כאן לא יהיו מודחים לספסל. האחד שיצליח ייקבל כניסה לגמר, זה אומר הוא מול השניים האחרונים!" המודיעה הסבירה ונשמתי לרווחה, לא שום דבר מוגזם. תוך יומיים התחיל האתגר והיה ממש נחמד. עבדתי קשה. לא יצא משהו כל כך יפה אבל אני רקדנית לא ציירת! באמצע הלכתי לשירותים ושמעתי את המודיעה ואורן משוחחים. "אני חייב?" אורן מילמל. "כן! לך ותתחיל… בשביל מה אני משלמת לאבא שלך?" המודיעה התעצבנה. "זה לא נעים לי הם עובדים קשה, ואיך בכלל אגרום לתחילה של מלחמת צבע? מי יצטרף?" אורן אמר. נדהמתי. להרוס את היצירות של כולם? הם עובדים כל כך קשה בשביל להגיע לגמר. ניסיתי למהר לצאת מטווח שמיעה שלהם. אני לא קשורה! התנגשתי באיזה דלי עם צבע והיה רעש. המודיעה ואורן מיהרו לכיווני. "יופי, עלמה!" המודיעה אמרה כשאורן עוזר לי לקום. "לכו תתחילו מלחמת צבע!" היא הוסיפה. ניסיתי לברוח לצאת מזה. "למה? זו תוכנית ריקוד למה להתחיל מלחמת צבע?" שאלתי. "אין הרבה דרמה, אנחנו מאבדים צופים ככה!" המודיעה אמרה. נתקעתי במצב כל כך לא נעים. להרוס לכולם את העבודות? לריב עם "המודיעה" אחרי כל ההזהרות של אמילי?
הדקות חלפו ולא זזתי. המודיעה ואורן נלחצו. חשבו שנשברתי או משהו, וצדקו. המטח היה חייב להישבר בקרוב. מי מסוגל לחיות מתחת ללחץ שכזה? הם ניסו לקרוא בשמי ואני רק עמדתי שם בוהה. "זה לא טוב…" אורן מילמל. "מזה היא נכנסת לשוק?" המודיעה הופתעה. "חייב לגמור איתה!" היא הוסיפה בלחש. שמעתי הכל אך לא רציתי לזוז. "אני רוצה מים!" אמרתי ועשיתי את עצמי נופלת לריצפה. אורן תפס אותי והמודיעה רק עמדה שם, כמו בול עץ ישן. "מים…" אמרתי מנסה להלחיץ את אורן עוד יותר. הוא באמת נלחץ, מסכן. הוא מיהר להניח אותי ליד קיר שאוכל להישען וללכת למצוא מים. "הצגה יפה!" המודיעה אמרה. "כן, הכל בשביל לחרפן את אורן…" מילמלתי. "אפשר לשאול מדוע?" המודיעה חייכה, החליטה שזה מצחיק משום מה. "אף אחד לא עוצר ממך לשאול." לחשתי. היא חייכה עוד יותר. "אני חושבת שמצאתי את האחת שתתאים לנצח!" לבסוף המודיעה אמרה כשאורן הגיע. "אני אמרתי לך שהיא מתאימה! רקדנית מצויינת, יפה ויודעת מה היא רוצה…" אורן אמר נותן לי בקבוק מים כל כך קרים. שתיתי לרווחה. "אני לא רוצה לנצח!" אמרתי. לא האמנתי לדבריי. עבדתי כל כך קשה להיכנס. כל כך קשה בכל דבר. למה אני רוצה להפסיד את ההזדמנות הזו? מי בכלל לא יסכים לדבר כזה?
"מה?" אורן והמודיעה הביטו בי. אורן בחשש והמודיעה דווקא בצחוק מזלזל. "לא יודעת פשוט נדמה לי שאחרי שאגיע לבמה הכי גדולה החיים שלי צריכים קצת היפוך… אולי אלך לעבוד עם ילדים? לטייל בעולם ולנסות עוד דברים!" אמרתי מדמיינת חיים שקטים וים. גל ועוד גל. המודיעה התעצבנה כולם שמעו אותה. אף אחד גם לא התקרב. פחד ממנה שרר בכל פינה. למזלי היא לא פגעה בי יותר מידי. רק הזמינה אנשי אבטחה לקחת אותי. לא הבנתי מה זה אומר. אולי הביתה? אני כבר לא אהיה בתוכנית? מה עם המופע? מלא שאלות הציפו בראשי כששני אנשים גדולים אחזו בי וגררו אותי לחדר בפינה של הקומה. חדר חשוך עם חלון נעול. הם נעלו אותי בפנים ויצאו. זה היה כל כך מפחיד, עכשיו אני מבינה למה היא מסוכנת. היא חייבת לשלוט בכעס שלה דחוף. לצערי אני לא שם בכדי להגיד לה, לא שזה יהיה רעיון טוב לדבר איתה על זה… המשכתי לשבת כשהרגשתי שעות חולפות. לפתע שמעתי קולות מתקרבים של אורן ושל המודיעה. נבהלתי. הם צעקו אחד על השניה. לא הצלחתי להבין על מה. פשוט ישבתי בחושך. "תמשיכי לחשוב אם את רוצה באמת להיות בתוכנית!" שמעתי את המודיעה ואז קולה נעלם ורק אורן וניסיונו לבקש מהשומר לשחרר אותי נשמע. שקט, חושך, אני והקירות האפורים. נעולה רוצה ים, גלים.