אני נגד אבא פרולוג

כשנכנסתי הביתה, אימא הכינה תה צמחים ירוק, הריח המתוק התעופף בכול הבית. הכול נראה משום מה לבן יותר, חיוור יותר, מפחיד יותר. בתוך הבית הלבן והמואר שלי הייתה אפלה עצומה שהאפילה על כול דבר אחר וטהור בבית.
עליתי למעלה במדרגות הענן שאימא שלי מירקה משום מה, הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה. היה ריח של בשר רקוב, שרוף. של מוות. ושל שריפה. ששינה לחלוטין את האווירה השמחה איתה חזרתי מבית הספר. העזתי להצמיח את כנפיי הלבנות. שגדלו מעט, עכשיו הן הגיעו עד התקרה וקוטרם היה שישה מטר. הייתי המלאך הכי צעיר עם הכנפיים הכי גדולות ולא רק, כבר הייתי בשלב שלוש מתוך חמש. שלוש הילות מתוך חמש שיוצרות אחת מושלמת, שלי ניראת כמו איזה גוש צהוב כתום-אדום, שאמור להראות כמו מעגל חמוד. רק עוד שניי שלבים. אני הכי מתקדם, וזה סיפק אותי.
הריח היה מוכר. הגוון האדמדם שיצא מהמטבח הזכיר לי נשכחות. זיכרון עמום של תינוק בוכה, אני. מול שניי פרצופים, האחד מזמין, חמים, טהור ומתוק. שמיד אמר שהוא האימא שלי. השני מפחיד ומכוער בעל אף מעוקל ושתיי קרניים אדומות כדם. שטן. התחלתי לבכות חזק יותר ונאחזתי בחולצתה של אימי, שחייכה עכשיו בהקלה. הזיעה שהייתה על מצחה נמחתה כלא הייתה מעולם.
"רואים במי הוא בחר, התינוק המטומטם הזה. ידעתי את זה תמיד…" נחר נחרת בוז השטן הזה שגופו האדום ממילא האדים פי שניים.
" אל תיהיה כזה, רוק" היא רמה את שמו ברעד" הוא אחלה, עכשיו, כמו שסיכמנו, לא ניםגש לעולם, אני עולה ואתה יורד." היא לקחה אותי בזרועותייה ועלתה איתי למעלה, לשמיים, והוא רק קילל וגידף אותי מלמלטה.
"הכול בסדר" היא כיסתה אותי בחצאיתה.
חזרתי למציאות. עדיין עמדתי דום על המדרגות המעוננות והמבריקות. אותן הקללות נשמעו מטבח. ידעתי שזה הוא. שזה אבא שלי.
שמעתי קולות אנקה, ובכי, של אימא. הקיפאון בעורקים פג גלא היה ורצתי, מכווץ חזרה אל תוך גבי את הכנפיים הצחורות שלי ונכנסתי אל המטבח האדום.
הוא ישב שם, מדבר ומגדף אותי, את אימא, את הגזע שלנו מלאכים. הכול. חוץ ממנו. ומקדרה כול שהיא. והמוות.
"אתה פסיכי" מלמלתי, עומד בפתח המטבח החם יותר מתמיד, ולא קריר כרגיל. בלי רוח. אלא אוויר רותח מזעם, חשמל בכול מקום, אדום, אדום אדום בהק בעייני יותר מידי. ה-"אבא" שלי לכאור עישן משהו דמוי סיגריה.
"מה אמרת ילד? שאני פסיכי?" הוא אמר ברשלנות לאחר שלא עניתי הוא צחק צחוק מרושע וכבד, שכאב לו בגרון מרוב צרידות , כנראה מצעקותיו על אימא.
"הוא בהלם, את רואה?! אמרתי לך!" הוא התכוון לאימא שלי. הוא אמר לה שאני בהלם. ונכון. זה מאה אחוז נכון.
"תעזוב אותו בשקט"היא אמרה בכעס עדין. ולאחר שניגבה את ידיה, ניגשה אליי, חיבקה אותי ושלחה אותי לעשות שיעורים. ואלחר מכן קרה דבר שלא אשכח לעולם