נפש תועה
בבוקר אתה קם
שותה קפה
מתארגן לעבודה
אתה מתעורר עם תובנות חדשות
מבין את החיים האלה קצת יותר
וכל יום מתמודד עם עוד טיפת עצב
יוצא עם חברים, רואה סרטים
הרבה קניות, מסתיר את הבכי בלילות.
ימים עצובים שכאלה, אפורים
למרות שזה אמצע הקיץ
והלילות מתודלקים באלכוהול.
תקופות באות, תקופות עוברות
ורק שיברון הלב שלך הוא כאן כדי להיות
אתה מתגעגע בכל כולך לזמן ההוא שבו היית שלם
וקיים בך הרעב הזה למשהו חדש
למרות שלא בדיוק התגברת על הישן
אבל כמו שאמא אמרה
רק מסמר חדש מוציא מסמר ישן
אז אתה סומך על אמא
משאיר את הלב שלך פתוח
ואת העין פקוחה
מחפש את האחת הזאת ממש בכל פינה
מסתכל על ההיא שירדה מהאוטובוס
או זו שחלפה על פנייך בטיילת
מחליף מבטים עם זאתי מהבר
אבל לא ניגש כי אין בך את הכוחות להתמודד עם עוד דחייה.
אולי ייצא משהו טוב אם תיגש
אבל אולי גם הרבה כאב
כמו זה שמציק לך עכשיו בגלל הפוסט ההוא שבו תייגה בחור אחר
אותו פוסט שבגללו יצאת מהבית בתקווה למצוא תחושה חדשה, גלגל הצלה, כל דבר שיציל אותך מלהישאר במקום.
אז אתה מזמין אותה לדייט, את ההיא מהבר, למרות שהיא לא נראית מבטיחה במיוחד- כלומר היא די רדודה, לא מבריקה
קצת ילדותית בתפיסה
פאק איט, אתה מבטל את הדייט
כי לעזאזל עם זה אמא
לא כל מסמר מספיק טוב כמו הקודם.
ואתה ממשיך לחפש את עצמך בעיר של שוטים, של שתיינים, בממלכת הסטלנים
ומתאמץ להיות חלק, אבל חלק ממך לא שם. החלק העצוב הזה שבך מכריח אותך לנדוד למחשבות עליה, ועל אותו פוסט ארור שהשאיר אותך על הקרשים.
המחשבות תוקפות אותך ואתה חסר הגנה, מלחמה אחת כבר מאחורייך ואתה עדיין הלום קרב, מה עוד מלחמה עכשיו?
אבל אתה חייב להמשיך להיאבק
בשדים, בתחושות, במחשבות הרעות
כי כזה אתה, אבוד בתוך עצמך.
ואתה נשארת מאחור,
נפש תועה בעיר של זאבים שאורבים לך
בדרכך
לחפש את עצמך
מחדש.
תגובות (0)