שלמה מנדולינה חבר שלי

שלמה מנדולינה חבר שלי – רחל נצחוני

לפעמים אין לי חשק ללכת לשם. בת-ציון צוחקת עלי כשאני מביא לה את השקית וחוץ מזה אני עייף. אבא ואימא רבים בלילה ומפריעים לי לישון. אני שומע את אבא מבקש מאימא שתעזור לו והיא לא רוצה. אני לא מבין איזה עזרה אימא צריכה לתת לו באמצע הלילה. ואחר כך הם נאנחים אנחות משונות ובבוקר הם קמים עייפים. במקום לישון הם עושים כל מיני דברים שמעייפים אותם.
אני עובד בשוק אצל שלמה מנדולינה. הוא מכיר את אימא מהילדות שלהם ולפעמים כשיש חופש אני עובד אצלו ועכשיו זה החופש הגדול ואני אעבוד אצל שלמה הרבה ימים, עד שאימא תחזיר אותי לפנימייה. את הכסף ששלמה ייתן לי אבא ייקח וישים בחיסכון בשבילי עד שאני אגדל. הוא אומר לי שכמו שאני גודל, כך גם הכסף שלי גודל.
אימא מביאה אותי בבוקר ומנשקת אותי על שתי הלחיים ועל המצח ועל הצוואר ומרטיבה לי את הפנים וכמעט חונקת אותי. אני לא אוהב שהיא מנשקת אותי. אבא לא מנשק אותי בכלל.
לפני שאני הולך לבת-ציון, שלמה מכין לי שוקו טעים ולפעמים הוא שם לי בכוס קובייה של שוקולד, שיהיה לי יותר מתוק. היום, כשחזרתי מבת-ציון, ראיתי איך הוא מסתכל עלי מרחוק ורואה שמשהו לא בסדר, כי כשהכול בסדר, אני הולך לאט לאט ולא ממהר לשום מקום, אפילו ששלמה מחכה לי בשביל לסדר את הפירות והירקות. כשמשהו לא בסדר אני הולך מהר ולא חולם.
עכשיו הפנים שלו יהיו עוד פעם עצובים, כי בזמן האחרון, הרבה פעמים, בת-ציון לא נמצאת ליד בית הכנסת כשאני בא לתת לה את השקית וכל הזמן הוא שואל אותי את אותה שאלה.
"נתת לה את השקית?" הוא שואל.
"לא," אני אומר לו. "היא לא הייתה. שאלתי את האיש שיושב לידה, אבל הוא אמר שהוא לא יודע לאן היא הלכה עם האיש שבא לקחת אותה."
"עוד פעם היא הלכה איתו?"
"נתתי לו את השקית, שייתן לה."
"בוא תעזור לי."
אני מת לצחוק אבל אני עוצר את הצחוק ומשאיר אותו שיחכה בתוך הגרון ושׂם את היד על הפה בשביל שלא יצא החוצה. בת-ציון צוחקת על שלמה, אבל הוא ממשיך לעזור לה. שמעתי אותו מספר למג'די שיום אחד, ממש במקרה, הוא ראה אותה ליד בית הכנסת ושהוא לא מבין איך היא הגיעה למצב הזה. זה בטח משהו שהולכים אליו הרבה זמן וזה לא טוב להגיע לשם.
אחרי ששלמה שואל אותי את כל השאלות והפנים שלו ממשיכים את העצב שלהם, אני נכנס לסככה ומוציא החוצה את הצחוק שחיכה בתוך הגרון, אבל אני עושה את זה בשקט, ששלמה לא ישמע.
"דודי," הוא קורא לי. "צא החוצה לסדר את הפירות."
כל כך חם בחוץ ודווקא בפנים, בתוך הסככה, יותר נעים וגם חשוך. הלוואי שהייתי יכול להישאר כאן כל היום עד שאימא תבוא לקחת אותי. אבל אני לא יכול, כי הבטחתי לאימא להיות חרוץ ולהרוויח את הלחם שלי בכבוד. ככה היא אומרת. אני לא יודע למה היא מתכוונת, אבל אני חושב ששלמה לא ייתן לי לחם במקום כסף כשאני אגמור לעבוד אצלו.
אני מסדר את הפירות על השולחנות. התפוחים האדומים ליד התפוחים הירוקים, האגסים ליד הבננות, התותים ליד התפוזים. על השולחן השני אנחנו מסדרים את הירקות ואני מחכה לארגז עם הזרים של הכוסברה. אני מוציא את הזרים ולפני שאני מסדר אותם על השולחן, אני שם אותם מתחת לאף שלי ומריח אותם עד שנגמרת לי הנשימה. אחרי זה נשאר לי הריח על האף.
השעה כבר עשר. עוד מעט השוק יהיה מלא. כשהשוק מלא אני אוהב לעמוד על הכיסא הנמוך של שלמה ולראות מלמעלה את הראשים של האנשים. אני רואה ראשים שחורים, כתומים וצהובים, ראשים עם מטפחות ועם כובעים וזה נעים לראות איך הם זזים מצד לצד, כמו ריקוד עם צבעים. היום יבואו הרבה אנשים כי מחר יום שישי.
שלמה מבקש ממני ללכת עוד פעם לרחבה של בית הכנסת ולראות אם בת-ציון הגיעה. אני לא רוצה, אבל אני חייב, כי שלמה ביקש.
"אבל אני עוד לא גמרתי לסדר את הירקות."
"אני אגמור לסדר אותם, אתה לך לבית הכנסת."
"אבל…"
שלמה מנדולינה הוא האיש הכי טוב בעולם. לפעמים הוא מסתכל עלי במבט כזה משונה, אני לא יודע איך להסביר אותו. אבא שלי לא מסתכל עלי ככה.
שלמה מנדולינה, שלמה מנדולינה, שלמה מנדולינה. פעם שאלתי אותו למה קוראים לו שלמה מנדולינה. הוא אמר לי שיום אחד אחרי שהוא נולד, אימא שלו שמעה מנגינת מנדולינה והמנגינה הייתה כל כך יפה ובדיוק היא החזיקה אותו בידיים שלה וראתה שגם הוא יפה כמו המנגינה וקראה לו שלמה מנדולינה.
אז הלכתי לבית הכנסת. בדרך אני רואה את האיש השיכור שמתנדנד לצד ימין ואחר כך לצד שמאל ואחורה וקדימה וכל הזמן עומד ליפול, אבל הוא לא נופל והוא גם כל הזמן מחזיק ביד בקבוק. פעם הוא כמעט נפל עלי.
כל הרחוב מלא במסעדות ובחנויות בגדים ונעליים של נשים ושל גברים ובחנויות עם קסטות. אני כבר מכיר את כל הריחות בדרך לבית הכנסת. קודם אני מריח את החביתות של יפה ואחר כך את השקשוקה בקיוסק של נחום ואחר כך את השווארמה והשניצלים מהמסעדה של הפועלים והפה שלי מתמלא ברוק.
מהחנות של הקסטות של דורון אני שומע את שלמה ארצי. אני לא יודע אם אני אוהב אותו. אני לא מבין על מה הוא שר. אתמול בערב אימא ואבא ראו תכנית על מוזיקה בטלוויזיה והיה שם זמר כושי אחד שניגן בחצוצרה ארוכה כזאת ושר בקול צרוד וכשהוא גמר לשיר הוא צחק וכל השיניים שלו כמעט קפצו לו מהפה והיו לו שיניים ממש לבנות והוא הזכיר לי את פיני, הבן של הדוֹד מנחם, שמחייך ככה כשמצלמים אותו.
ברחבה של בית הכנסת אני רואה את בת-ציון. היא יושבת על המרצפות, הרגליים שלה משתלבות, היד שלה מתחת לפנים והיא מסתכלת על משהו בצד השני של הרחוב והיא כל הזמן חולמת. על הרצפה אני רואה את הקופסה שלה האפורה מפח. אני מתקרב אליה, אבל אני קצת פוחד ממנה. זאת אומרת לא פוחד, היא לא מפחידה אותי בכלל, אבל היא צוחקת עלי כל הזמן. אני עומד לידה אבל, היא ממשיכה להחזיק את הפנים שלה עם היד ולא מסתכלת עלי כאילו שהיא לא רואה אותי.
פתאום היא מרימה את הראש שלה.
"בּוּ," היא צועקת ואני קופץ והלב שלי מתחיל לדפוק חזק. היא מתגלגלת מצחוק ושוכבת על המרצפות מרוב שהקפיצה שלי מצחיקה אותה.
"שלמה רוצה לדעת אם קיבלת את השקית ואם אכלת." אני אומר לה, אבל אני ממש עצבני.
"קיבלתי אותה ולא אכלתי."
"למה?"
"ככה."
"אבל שלמה רוצה שתאכלי."
"מה אכפת לך, ילד רזה, אם אכלתי או לא."
"אני לא ילד ואני לא רזה."
"בן כמה אתה, ילד?"
"תפסיקי."
אמרתי לכם. כל הזמן היא צוחקת עלי. אני חושב שאני אבקש משלמה שישלח מישהו אחר להביא לה את האוכל כל בוקר. אבל שלמה סומך רק עלי. אפילו על מג'די, הפועל שלו, הוא לא סומך כמו שהוא סומך עלי.
בת-ציון לובשת שמלה עם פרחים שקצת גדולה עליה. לשערות שלה יש שני צבעים, שחור ואפור והיא נראית כמו יהושע הפרוע.
"הוא גם דואג בגלל האיש הזה שבא…"
"תעזוב אותי ילד. אם שלמה רוצה לומר לי משהו, שיעשה את זה בעצמו," היא מתעצבנת.
אני רוצה לשאול אותה עוד משהו, אבל פוחד. כבר מזמן אני רוצה לשאול אותה את השאלה הזאת. לפני כמה ימים שאלתי את שלמה, אבל עכשיו אני נזכר שהוא לא ענה לי.
אני מסתובב בשביל לחזור לשוק.
"תגיד לשלמה שאני מבקשת שיבוא אחר כך."
"למה את מבקשת נדבות?"
"כי זאת העבודה שלי."
"העבודה שלך? באמת? גם אני יכול לעבוד בעבודה הזאת כשאני אהיה גדול?"
בת-ציון עוד הפעם שוכבת על הרצפה ומתגלגלת מצחוק ומתגלגלת על הרצפה.
"תפסיקי לצחוק עלי."
"לא רוצה להפסיק. עכשיו תלך ותיתן לי לעבוד. אתה מבריח אנשים עם השאלות שלך."
"אבל שלמה יכול לעזור לך."
"אני לא צריכה עזרה מאף אחד."
אולי היא כמו הבחורות האלה שבאות לקנות בבסטה שלנו. איך שהם מתקרבות לשולחנות שלנו, הם מחייכות, העיניים שלהם שמחות והם ממשמשות את הפירות והירקות, אבל בכלל לא מסתכלות עליהם ולא מורידות את העיניים שלהם משלמה. בסוף הם בוחרות שלוש מלפפונים או שלוש עגבניות והולכות ואחרי כמה צעדים מסתובבות ומסתכלות על שלמה עוד פעם במבט של עצבות. אני מסתכל על שלמה ורואה שהוא לא רואה את מה שאני רואה או שאולי הוא רק עושה את עצמו.
הוא אף פעם לא צועק: רק היום, רק היום, כמו שצועקים כל המוכרים בשוק, כי הרבה קונים באים לבסטה שלנו בגלל שהפירות והירקות שלנו הכי יפים בשוק.
לשלמה מנדולינה יש עיניים בצבע ירוק וצהוב והעור שלו בצבע חום והראש שלו מגיע כמעט עד הגג של הסככה ויש לו שרירים כאלה עבים בידיים וגם מבט מיוחד כזה. הוא לא מסתכל על כולם עם המבט הזה, רק עלי ועל הילדים של אחותו ואולי על עוד כמה אנשים.
בסוף חזרתי לשוק ואמרתי לשלמה שראיתי את בת-ציון. הפנים שלו השתנו, אבל אני לא אומר לו שהיא לא אכלה את האוכל שהוא קנה לה בשביל שלא ישתנו לו הפנים עוד יותר ושהוא לא ידאג יותר מדי.
פתאום אני רואה את רוני יוצא מהסככה שלו. גם הוא מוכר פירות וירקות, אבל אליו באים בגלל שהוא יודע לשיר. יש לו קול כמו של זוהר ארגוב. שלמה אומר שיש לו כישרון ושהוא היה צריך להיות זמר ולא מוכר בשוק. זוהר ארגוב הוא הזמר שאני הכי אוהב, גם שלמה אוהב אותו וגם אימא. אבא אומר שיש זמרים יותר טובים, למשל חיים משה. שלמה הבטיח שיקנה לי דיסק של זוהר.
חוץ מהעזרה שאני עוזר לשלמה, אני גם עוזר לאנשים שקונים אצלנו להכניס את השקיות המלאות עם הירקות והפירות לסלים שלהם אחרי ששלמה שוקל אותם ואחרי שאני קושר אותם. הם אומרים לי חמש פעמים תודה ולפעמים שואלים את שלמה אם אני הבן שלו. הלוואי ששלמה היה משקר להם.
מג'די הגיע. הוא נסע בבוקר, עוד כשהיה חושך, להביא סחורה עם המשאית הטרנטה של שלמה. מג'די עובד אצל שלמה הרבה שנים.
בשעה שתיים עשרה, כשהשמש נמצאת באמצע השמים, אני עושה הפסקה. אני הולך לבסטה של חיים שנמצאת בצד של כל התחנות של האוטובוסים וקונה שלוש מנות פלאפל טעימות עם הרבה טחינה וחריף ומביא אותם לי ולשלמה ולמג'די.
בדרך אני עוצר ליד החנות של הגבינות הכי ענקית בשוק. אני מסתכל על הגבינות שצפות בתוך המים המלוכלכים. יש שם פחים גדולים בצבע זהב מלאים בזיתים ובכל פח יש זיתים בגודל אחר. יש שם זיתים קטנים וזיתים ענקיים, בצבע שחור ובצבע ירוק, עם חרצנים ועם חורים וגם כאלה שמעכו אותם. פעם נתן לי המוכר לטעום זית בגודל של שזיף.
פתאום אני רואה את הילדים הרעים. אלה הילדים של המוכרים של הבגדים. הם רעים כמו הבגדים שההורים שלהם מוכרים. ככה אימא אומרת.
"הנה הילד המפגר," הם צועקים וכולם שומעים.
הם אומרים עלי הרבה דברים לא יפים וצוחקים ומרגיזים אותי ועושים מעגל וסוגרים עלי. אני מבקש מהם שיעזבו אותי ומסתכל החוצה לראות אם יש מישהו שאני מכיר שיבוא לעזור לי ואני גם מזיע בגלל זה. בסוף אני מצליח בעצמי לצאת מהמעגל ומתרחק מהם. בשביל להרגיע את הלב שלי שדופק חזק, אני מרים את הראש ומסתכל לשמים.
לחיים יש בּוּטְקֶה ממש קטן. כשהוא רואה אותי, הוא תמיד אומר לי שאני הילד הכי נחמד שהוא מכיר וגם אשתו, שיש לה ידיים שמנות ובגללה אין לחיים מקום לזוז, שואלת אותי מה שלום אימא ואני חושב שהיא בכלל לא מכירה אותה, אבל רק בשביל להיות נחמדה אלי ובגלל שהיא מכירה את שלמה, היא שואלת אותי על אימא.
חיים שואל אותי:
"מה לשים לך היום בפלאפל, דודי חמוד?"
ופתאום נהיה לי חם בפָּנים ואני מתבלבל בגלל הריח של הפלאפל ובגלל שהכדורים כל כך יפים והלוואי שהייתי יכול לקנות את כל הכדורים שחיים הכין עכשיו ולאכול אותם ככה, בלי כלום, ואז אני רואה שיש אחרי תור ארוך ושאני כבר צריך להחליט מה אני רוצה שחיים ישים לי בפיתה.
כשאני חוזר עם הפלאפל, מג'די נכנס לסככה ואוכל את הפלאפל שלו לבד, כי אסור להשאיר את הסחורה בלי אף אחד ואחר כך אני ושלמה נכנסים לסככה ואוכלים את הפלאפל שלנו. מהבוקר אני מחכה לאכול איתו.
"טעים?" הוא שואל אותי.
"כן."
"כשתגמור לאכול תמזוג לנו בירה שחורה, יש במקרר."
אני בולע את הפלאפל שלי והטחינה נוזלת לי על החולצה.
"אימא תכעס," אני אומר.
שלמה לא אומר כלום, אבל הפה שלו מחייך וכבר לא אכפת לי בכלל אם אימא תכעס. אחרי האוכל אני רוצה לישון. תמיד אני עייף אחרי שאני אוכל, אבל הבטן שלי שמחה. האנשים ממשיכים לקנות בבסטה שלנו ומג'די מוציא החוצה עוד ארגזים וממלא את השולחנות מחדש.
פתאום אני רואה את האיש הקטן. אני מתחבא מאחורי הגב של שלמה. האיש הקטן בא רק לשולחנות שלנו, אבל כבר אמרתי שהרבה אנשים אוהבים לבוא לשולחנות שלנו. מג'די סיפר לי פעם שהאיש הקטן הוא רוצח אכזרי שישב בכלא הרבה שנים בגלל שרצח שבעה אנשים. ככה הוא אמר, שבעה. ואחרי שהוא רצח אותם, הוא חתך אותם לחתיכות חתיכות, הכניס אותם לשק וזרק אותם לים. אני פוחד ממנו כי הוא תמיד מסתכל עלי עם העיניים הקטנות והמפחידות שלו. יש לו הסתכלות כזאת מאיימת. אני מציץ מאחורי הגב של שלמה. האיש הקטן מגרד את הראש השחור שלו שמלא בשמן. אחר כך הוא לוקח שקית ושם בתוכה מלפפונים והוא אפילו לא בודק אותם.
"איך העסקים?" הוא שואל.
"תודה לאל," עונה לו שלמה.
"מה שלום הילד הנחמד?"
אני מצמיד את הראש שלי לגב של שלמה, עוצם את העיניים חזק חזק ומחכה שהאיש הקטן ילך.
"דודי בסדר גמור," אומר שלמה.
"איזה ביישן, איזה חמוד," האיש הקטן משלם והולך. רק אז אני משחרר את הגב של שלמה.
אימא תבוא עוד מעט לקחת אותי הביתה. היא הבטיחה להכין לי לחם מטוגן לארוחת ערב וביום שבת היא אולי תיקח אותי ללונה פארק.
אני מרגיש רוח על הצוואר. הרוח מפסיקה ואני ממשיך לחשוב על הלחם המטוגן שאימא תכין לי בערב. עוד פעם יש לי רוח על הצוואר. אני מסתובב ורואה את בת-ציון צוחקת.
"מה את רוצה?"
"איפה שלמה?" היא שואלת וכבר לא צוחקת.
"בתוך הסככה."
"אמרת לו מה שביקשתי ממך?"
"שכחתי."
שלמה יוצא מהסככה.
"ביקשתי שיאמר לך לבוא אלי והוא שכח," היא אומרת ושמה את הידיים שלה על המותניים.
"אז מה אם שכחתי," אני אומר ומסתכל עליה ככה שהיא תדע שאני לא פוחד ממנה.
"ניכנס פנימה?" שלמה אומר.
באותו רגע רוני הזמר מכניס לטייפ הישן שלו את הקסטה עם השירים של החפלה ומתחיל לרקוד. במקום ללכת אחרי שלמה, בת-ציון מתקרבת לרוני ורוקדת ועושה תנועות עם הידיים שלה והישבנים שלה זזים ואני מרגיש שאני רוצה להיכנס לתוך הסככה. ואז היא מושכת אותו עם הידיים ושניהם רוקדים וכל האנשים בשוק מסתכלים עליהם ומוחאים כפיים. בת-ציון ורוני מרימים את הידיים ומגלגלים אותם באוויר והזיעה נוזלת להם מהפנים ומהצוואר והם שמחים.
שלמה מסתכל על בת-ציון ועל רוני ונכנס לתוך הסככה ואני נכנס אחריו.
"אתה כועס על בת-ציון?"
"אני דואג לה."
"ראיתי שאתה מסתכל עליה כמו שמסתכלות עליך הבחורות שבאות לבסטה שלנו. אתה תתחתן איתה?"
הפה שלו מחייך כמו עם הפלאפל והוא שותק ושותק. אחר כך הוא מסתכל עלי עם המבט המיוחד שלו ומגלה לי סוד.