חנות רבקה מריין

כאשר בשנת 1955 נישאנו מנחם ואני, מיד מאולם "רות" הקטן בתל אביב נסענו במונית לירושלים לחדר אשר קיבלנו באולפן "עציון" אשר בשכונת בקעה. שם התגוררנו במשך חודש ימים, כאשר מנחם מגיע כל יום למלון "פלטין" במרכז ירושלים (ליד רחוב המלך ג'ורג', מול קולנוע "עדן" מנוחתו גם כן עדן) שם קיבל שעורים באנגלית ממורה פרטית, לקראת נסיעתו בשליחות תנועת "הבונים" לארצות הברית.
אני מצאתי את עצמי ללא תעסוקה, וכפרוייקט ראשון חיפשתי מתנה יפה לחתונה, בכסף אשר קיבלתי מטייבקה ויהודה ברקוביץ למטרה זו. שוטטתי באזור חנויות העתיקות אשר התרכזו אז באזור מלון המלך דוד וסביב כיכר ציון ברחוב יפו. מול ככר ציון נתקלתי בחלון ראווה מגובב עד אפס מקום בתכשיטים, עתיקות וחפצים שונים ומשונים, של חנות "מריין". נכנסתי פנימה, ובעלת החנות, אשה מבוגרת (רבקה מריין, כך התברר לי לאחר מכן) נגשה אלי ושאלה במה תוכל לעזור. מאחר והייתי הקונה היחידה והסברתי לה את מטרתי, אמרה לי שאוכל להסתובב ולהסתכל כמה שארצה. החנות הקטנה היתה מגובבת גם מבפנים, מלאה מגרות קטנות עם אבני חן, ארוניות בעלות מגרות שטוחות עם המוני מחרוזות ותכשיטים אחרים, מטבעות עתיקים, ומסביב קירות עם ארונות ובהם חפצים מכל הבא ליד. הסתובבתי בחנות, ומרוב בלבול ושפע בחרתי לבסוף במחרוזת עם חרוזי קרמיקה וזכוכית, כנראה מצרית עתיקה (ראו תצלום). עד היום אינני מרוצה מהבחירה הזו, ולבשתי את המחרוזת רק פעם אחת, ואני אפילו זוכרת מתי: במסיבה אשר התקיימה במועדון התיאטרון בתל אביב 1958 לסיום חפירות העונה השלישית בתל חצור 1957. מאחר והסתובבתי משך זמן רב בחנות וקונים נוספים לא נכנסו, ולאחר שקניתי את המחרוזת, ניהלתי שיחה עם הגברת מריין. היא שאלה אותי מה אני עושה וסיפרתי לה שאין לי תעסוקה ואז הציעה לי לעבוד אצלה בחנות. עניתי לה שאני אהיה רק חודש בירושלים, ולא כדאי שאתחייב לעבודה, אבל אני מוכנה להתנדב אצלה בחנות, לבוא כל יום ולסדר לה את הארונות…וכך ביליתי חודש מרתק בחנות "מערת אלאדין" שלה. הגעתי כל בוקר, סידרתי ו"חיטטתי" לה במגירות, ומאחר ולא "עבדתי" הרגשתי חופשיה לשאול אותה שאלות והיא ענתה לי בסבלנות רבה. כל הידע שלי על אבנים טובות, חומרים, ותכשיטים נרכש אצלי אז. היא סיפרה לי שלאביה היו 3 חנויות עתיקות בעיר העתיקה אותן פינו עם פרוץ מלחמת השחרור ודחפו את כל תכולתן לחנות הקטנה ברחוב יפו ולמחסן אשר היה בקומה שניה בבניין ברחוב החבצלת ופינת רחוב יפו. אני שמחה שהביעה בי אמון מלא ולא פעם השאירה אותי לבד בחנות כאשר יצאה לסידוריה, ואז הייתה נועלת את דלת הכניסה כדי שלא יכנסו קונים, מאחר ואני מעולם לא עסקתי במכירה. זכור לי מקרה כאשר אדם מאד גבוה רזה וקרח התדפק בדלת וכמובן לא פתחתי לו. כאשר היא חזרה והכניסה אותו פנימה הציגה אותו כאדון מסרי, אשר היה הקניין שלה בהודו (כאשר מנחם החל לימודי הכלכלה בשנת 1957 בבניין קפלן בגבעת רם גיליתי את האדון מסרי כשומר בכניסה…). חודש הימים עבר במהרה ולקראת סיומו אמרה לי הגברת מריין לבחור מתנה בחנות. מנחם הגיע גם כן ושוב הסתובבנו שנינו בתוך כל הבילבול והכמות המדהימים ולא ידענו להחליט. לבסוף בחרנו תליון-פסלון מצרי עשוי פאיאנס (תערובת של אבקת צורן קרמי עם זכוכית, לאחר שריפה מתקבל צבע תכול). הגברת מריין התנצלה, אמרה שהוא מאד יקר, אך כל מה שנבחר אחריו, נוכל לקבל. שוב הסתובבנו, ולבסוף בחרנו בפסלון סיני עשוי אבן סבון soapstone (מאחר והיא אבן רכה מאד מקובלת בסין לפיסול. את כל המונחים הללו כמובן למדתי בשהייתי בחנות). הפסלון הוא של איילה וקוף על יד בריכת מים, המשמשת לסופר הסיני ככסת דיו, לטבול את עט-הנוצה שלו. בדרך כלל אבן הסבון היא בצבע בז' או ירקרק בהיר. זו שלנו היא בצבע חום, עם כתמים שחורים, אותם התאים הפסל הסיני ככתמים על גוף האיילה ועל פיו של הקוף (ראו תצלום). הערה קטנה: כדרכי במקרים רבים כאשר נופלים לי חפצים מהידיים, נפל גם כעבור שנים הפסלון וחתיכה ממנו נשברה ורואים את הצבע השחור בתוך האבן, כלומר לא הייתה פה צביעה…) הגברת מריין מילאה הבטחתה ונתנה לנו את הפסלון במתנה, סיפרה שאביה הביא אותו בסוף המאה ה 19 מסין. אחרי תודות ופרידה מרגשת ממנה יצאנו מהחנות, ובדרכנו להורים לפתח תקווה נכנסנו לחנות וקנינו דגיגון קטנטן ארוז בשקית מים. הגענו לפ"ת, התגאינו בפני ההורים במתנה, הכנסנו את הדגיגון עם מים לבריכה, תוך שנייה קפץ החוצה, ותוך שניה נוספת מהתרגשות החיפוש אני דרכתי עליו…
החנות של מריין כבר עשרות שנים לא קיימת, כאשר חזרנו לירושלים היא הייתה כבר סגורה, ומעולם לא נודע לי מה עלה בגורלה, ובגורל בנה היחיד דני