קפיצת ראש

האוטובוס נעצר בתחנה הסופית, “כולם לרדת” הכריז הנהג.
היא ירדה אחרונה, שערה הזהוב התנפנף אל מול הרוח המדברית החמה שעכשיו קיבלה את פניה.
השלט הישן בכניסה קרא באותיות גדולות “ברוכים הבאים”.

היא לא מפה.
בשכונה הקטנה שבה גדלה, האבן הירושלמית עיטרה את כל הבניינים שמסביב.
הסמטאות הצרות, חנויות המכולת הקטנות, שנחבאו אל בין כתלי העיר העתיקה הזאת היו נוף ילדותה.
בכל ערב שבת ובחגים הייתה צועדת בנחת אל עבר בית הכנסת הישן, נהנית מהאווירה הזאת שאפשר להרגיש רק שם.
את אלוהים היא השאירה מאחור מאז, אך לא את המסורת או הקסם של העיר הזאת.

עכשיו ניצבו מולה בניינים גבוהים וחדשים, מנופים ואתרי בנייה, בעיר דרומית וזרה.
מידי פעם הגניבה מבט לאחור, אולי האוטובוס עוד שם, אולי תוכל לחזור, אל בית הוריה,
שם אמא תקבל את פניה עם תבשילים שמלאים באהבה שרק אמא יכולה לתת, האוטובוס כבר עזב.
עם תיק גב ומזוודה קטנה עמדה עכשיו לבד בתחנה, כל יושבי האוטובוס כבר עזבו לבתיהם.

זכרונה סחף אותה עכשיו לאחור, כשעוד הייתה חיילת צעירה בבסיס הקטן בבקעה,
איך הייתה יושבת אל מול ההרים הרחוקים והרוח המדברית שעכשיו הרגישה לה מוכרת, יושבת ובוהה אל המרחק.
“אז למה בעצם את פה?” התגנבה לה עכשיו מחשבה.
תשובתה הגיעה בדמותו, שעכשיו הזכירה לה למה ילדת העיר הגדולה עומדת עכשיו עם כל חפציה לבד בפרברים.

הם נפגשו לחופו של ים, שם ראתה אותו, רחב כתפיים וחסון, וכשחיבק אותה הרגישה מוגנת באמת, בפעם הראשונה בחייה.
מלח הארץ הם קוראים לטיפוסים האלה, כאלה שירוצו ראשונים אל התופת מבלי להסתכל לאחור, שיקריבו עצמם למען הארץ.
היה זה משהו שתמיד הפחיד וריגש אותה בו זמנית.
והלב ? כבר נשבה בקסמו.
גם כשהיו אחרים לפניו היא שמרה מרחק, אף פעם לא נתנה להם להתקרב, באמת להתקרב.
אך איתו הרגישה כמו אדם הקופץ ממטוס בשמיים ונותן את כל אמונו במצנח הקטן המקופל על גבו.
וכשנשא אותה לאישה והבטיח לתת לה את כל העולם גם האמינה לו.

כל ההתחלות קשות הן, במיוחד אם את לא יודעת לאן יקחו אותך חייך או באיזה קריירה תבחרי,
אך את הצעד החשוב ביותר כבר לקחה, או בעצם הייתה במהלכו עכשיו, אותו צעד קטן אל עבר שפת התהום,
אל מקום חדש ולא נודע, מלא בפחדים אך גם בהתרגשות, בסיכונים שסופם יוביל להצלחה המיוחלת.
“את אישה חזקה” חשבה לעצמה, ומיד חיוך קטן עלה על שפתיה, אישה,
עד לפני מספר שנים עוד ישבה על ספסל הלימודים לצד חברותיה, לומדת בשקדנות לקראת עתיד לא נודע.

אך השנים חלפו להן כהרף עין, כמטס הציפור, ועכשיו אל מול התחנה הישנה נעצר רכב ובתוכו אותו אחד שהבטיח לתת הכל.
הבטיח וגם קיים.
כשנסעו בכביש החוצה את העיר חלף לו אותו אוטובוס בדרכו חזרה.
אז העיפה מבט חטוף אל עבר אהובה,
“לחיי התחלות חדשות” חשבה לעצמה.