הצוק

הקור שרר בחוץ וחדר דרך עצמותינו. לא ידענו דבר על המקום אליו פנינו מעדו. נתנו לדרך להוביל אותנו שולל, אל עבר הצוק.

העיניים של שנינו חיפשו מקום להתביית אליו. מעין מקום למצוא בו מקלט, שכן הכל עדיף מהצטלבות מבטים, גם אם תארך כחצי שנייה. היא מצאה לה איזה עץ מוזר, כולו עירום וחשוף, נתון לחסדיה של הסביבה, בזמן שאני הסתתי מבטי אל עבר הירח. כולו גדול, אימתני, והרמוני. השעה הייתה חצות, והירח עצר במקומו, ובעצם, הזמן עצמו עצר. לפתע לא הרגשנו במרוץ, לא הייתה לסביבה שום חשיבות. רק העיניים שלי, ושלה. וכמו ילדים קטנים, ברחנו אחד מהשניה, רצנו סביב סחור וסחור, עד שלבסוף, הן נפגשו. אף אחד מאיתנו לא העז להוציא הגה, "עכשיו זמן לתת לעיניים לדבר", הייתה הבנה ברורה בין שנינו. במבטי אל עיניה ראיתי אותנו, בים, יושבים על החול, רואים את השמיים בצבע סגול-חציל, את הכוכבים, ואת כמה שהייתי מאושר. באופן לא מודע חיוך גדול התנוסס על פניי, ולעומת זאת, היא עקמה פניה, וחייכה את החיוך החצי שמח-חצי עצוב המפורסם שלה. היא נשקה את לחי, מחתה דמעה מפניה, והלכה. הזמן עדיין נשאר במקומו, אבל עיניי נדדו לכיוון העץ העירום, שכן שנינו חלקנו מכנה משותף עכשיו. שנינו היינו חשופים, עירומים, ונתונים לחסדיה של הסביבה.