עיניים אדומות 3 – חלק 3
קפצתי בבהלה והראש שלי נגע בעלים של השיח שהייתי מתחתיו. הסתכלתי מסביבי וראיתי שאין אף אחד איתי מסביב לשיח, אבל ראיתי במראה שיש מישהי שיושבת ממש לידי "אתה יוצא או לא ? מצאתי אותך!" אמר שוב יורם בחוסר סבלנות. "אל תצא" היא אמרה שוב. הסתכלתי במראה והנה הילדה, יושבת ליד המקום בו אני הייתי. לא ידעתי מה לעשות, להקשיב לילדה מהמראה? או לצאת ליורם?
התיישבתי בחזרה והסתכלתי על יורם, הוא הסתכל בעיניי והתחלתי לשמוע זמזום אדום שהלך והתחזק, עד שפתאום היה הבזק אדום ויורם נעלם.
"הוא לא יפסיק לנסות להשיג אותך" אמרה הילדה "וזה לא באמת חבר שלך"
הסתכלתי עליה דרך המראה. היא נראתה בת גילי, היה לה שיער שחור והיא נראתה חיוורת.
"אסור לך לצאת מהמקום שאתה מתחבא בו, זה המקום היחיד שמקשר אותך לעולם ממנו באת, לא משנה מה תראה, תשאר פה"
הסתכלתי מסביב דרך העלים והכול נראה אותו דבר, הפארק, המתקנים היו באותו מקום. אבל הכול היה שקט מאוד, חשוך מהרגיל, השמיים מלאים בעננים אדמדמים ויורם נעלם בהבזק אדום. משהו באמת מוזר כאן חשבתי.
הבחנתי לפתע בקצה הפארק שיש פנס שעובד ובמרכז הפנס עומדת דמות. נזכרתי בחלום, הדמות עם הפנים המעוותות ולחישת אזהרה.
"מי זה?" שאלתי את הילדה.
"הוא מחפש דרך אליך" היא אמרה. "זה האיש עם העיניים האדומות, הוא רוצה לקחת לך את העיניים"
"מה?" צעקתי בחרדה. הפנס נכבה והדמות נעלמה.
פתאום שמעתי נביחות.
"זה בילי!" צעקתי בשמחה. שכחתי לרגע מהאיש. הסתכלתי למעלה וראיתי אותו נובח אלי מהחלון.
התכוונתי לצאת כשפתאום הילדה שוב אמרה "תעצור! אל תצא, תסתכל דרך המראה החוצה, אתה תבין על מה אני מדברת"
לקחתי את המראה וסובבתי אותה כך שאראה בחוץ. התכווצתי בפחד, אדמה שחורה הקיפה את השיח, וסדקים אדומים היו פעורים לרוחבה, ראיתי את הפארק אבל כולו היה אפל והעצים כולם חסרי עלים ושחורים, והשמיים בהקו באדום, כאילו כל העולם נשרף. היה נדמה לי שאני רואה צללים זזים פה ושם. כיוונתי את המראה לבילי, הפרווה הלבנה של בילי בלטה בכל השחור מסביב והוא נראה בסדר והמשיך לנבוח.
"זה באמת הכלב שלך, הוא מוגן, כל המצב הזה לא משפיע על החיות, אבל הן יכולות לחוש שקורה כאן משהו רע אז כולם ברחו. הכלב שלך כנראה ממש אוהב אותך שהוא נשאר בסביבה"
"אבל איך אני יוצא מכאן, אני יכול לראות את הבית שלי מפה, אם אני ארוץ אני אתחבא בבית ממה שקורה פה-"
"אתה לא יכול" היא אמרה בייאוש.
נזכרתי שהפלפון שלי אצלי, בדקתי ועדין הייתה לו סוללה.
"אני יודע, אני אתקשר לאמא שלי" קצת חששתי, כי פעם שעברה היא צעקה עלי ולא הבנתי למה. הפלפון צלצל וחיכיתי שהיא תענה.
"הלו?"
"זה אמא שלי!" שמחתי. "אמא, אני צריך עזרה, קורה משהו מוזר"
"בוא הביתה חמוד, כבר מאוחר, בוא, אני ואבא התחלנו לדאוג"
"לא, אמא, את יכולה לבוא לקחת אותי? אני מפחד לצאת"
"בוא הביתה, מותק, יורם פה אמר שהוא מצא אותך, קח דבר עם יורם"
"מה? לא, אמא אני רוצה לדבר איתך-"
"הלו" שמעתי הלו חלוש ותקפה אותי הרגשה נוראית, שותקתי ונפלתי על הצד, צמרמורת בכל הגוף, הפלפון נפל ליד האוזן שלי ויכולתי לשמוע כמו ממרחק רב מישהו בצד השני של הקו, זה היה יורם, הוא נשמע מבוהל.
"הלו, מאיפה אתה מתקשר? ההורים ובבית ספר אמרו לנו שאסור לנו לצאת ובמיוחד לא לפארק, ההורים שלך אמרו שהלכת לפארק ביום האסור, כולנו ברחנו מהעיר.." פתאום נשמעה צעקה "יורם!! עם אתה מדבר, אתה יודע שאסור -" השיחה נותקה. כשהשיחה נותקה יכולתי לזוז שוב.
"אתה לא יכול לדבר עם העולם החיצוני, לפחות לא במצב הזה, אתה חולת במחלת העיניים האדומות"
הסתכלתי עליה דרך המראה, הייתי מבולבל וכבר נמאס לי מכל זה.
"מי את? מה קורה פה? מי זה האיש הזה עם העיניים האדומות? איך אני יוצא מפה?!"
היא הביטה בי במבט עצוב.
"כדי לצאת מהמקום שאתה תקוע אליו, אתה צריך להיכנס לעולם שלי לתוך המראה"
המשך יבוא..
תגובות (0)