עיניים אדומות 3 – חלק 2

כשהתחילו לשחק במחבואים הם לא ידעו שאחד מהם לא יימצא.

המקום היה מלא בשיחים ועצים הזדחלתי מתחת לאחד השיחים, כיסיתי את רגליי וגופי בעלים וניסיתי לכופף את השיח קצת שיסתיר את כולי. יורם הוא הסופר, אני לא כל כך אוהב אותו. אני הייתי די שמח מהמקום והתחלתי לחכות עם חיוך על הפנים. שמעתי את החברים מסביבי רצים להתחבא. אחרי כמה זמן התחלתי לשמוע צעקות אכזבה כשחלק נמצאו. אני ידוע כטוב בחבורה במחבואים, אני ועוד שתי ילדים אחרים, אלירן ורקפת, היינו הכי טובים במשחק. לקחתי משהו שהיה מונח לידי והפריע לי קצת, זאת הייתה מראה, די מלוכלכת, הסתכלתי וראיתי את עצמי ואז שמתי אותה בצד. הכול היה שקט, כנראה כולם מסביבי נמצאו חוץ ממני, זה קורה הרבה. שמעתי לפתע צעדים, מנסים להיות בשקט אבל העלים היבשים שפזורים חיסלו כל סיכוי לכך. הם התקרבו והתקרבו, נשמתי לאט כדי להפיק כמה שפחות צלילים. עכשיו כבר ראיתי את הרגליים של מי שהלך והתקרב, הם היו של מבוגר, הוא לבש מגפיים שחורות לגמרי, חוץ משני אבנים אדומות בצידי הנעליים. הם נעצרו ממש ליד השיח. הייתה לי תחושת בטן רעה. חיכיתי שילכו , ידעתי שלא רואים אותי, אבל היה לי לא נעים בכלל שמישהו עומד מעליי ככה. הבטתי למעלה מבעד לעלים של השיח, ולא הבנתי מה אני רואה, זה נראה כמו שתי פנסים אדומים, הזזתי את הראש קצת ופתאום צמרמורת עזה עברה בגופי ונהיתי משותק מפחד, אלא היו העיניים של הבן אדם, שזהרו באור אדום בוהק והסתכלו עליי. עצמתי את עיניי ונצמדתי לאדמה בשקט בתקווה שהוא יילך. לאחר כמה זמן הצצתי וראיתי שהבן אדם המפחיד נעלם. רציתי ממש לצאת מהשיח ולברוח, אבל פחדתי שהבן אדם בקרבת מקום והחלטתי לחכות כמה דקות לפני. לקחתי את המראה, הייתה לה ידית אחיזה ובקצה הייתה מחוברת מראה בגודל של צלחת קטנה. בחנתי אותה, היא הייתה מלוכלכת. ניקיתי אותה עם השרוול, וראיתי את דמותי במראה. סובבתי את המראה וראיתי שכתוב שם משהו:
"אל תסתכל במראה"
אם הסתכלת במראה חלית במחלת העיניים האדומות"
אל תצא מהמחבוא"

הייתה לי תחושה מאוד רעה עכשיו ולא הבנתי למה. פתאום הפלפון צלצל:
היה שקט בצד השני של הקו כמה זמן, ואז בשקט .. "הלו, מותק איפה אתה?" הרגשתי שמח לשמוע את אימי היא התקשרה בדיוק בזמן. "אמא, יצאתי לפארק ואני משחק מחבואים עם חברי – " פתאום שמעתי צעקה קורעת לב מהצד השני של הקו "לאא, איך יכולת?" אמא שלי התחילה לבכות. "מה קרה אמא? מה קרה??"
"אתה לא זוכר כמה פעמים הזהרנו אותך? כל החודש! ואתמול לפני השינה אתה לא זוכר? איך לא זכרת? והאזהרות מהבית ספר?" יכולתי לשמוע אותה זועקת מכאב. " יערה, בואי צריך ללכת מהר!" שמעתי את אבא שלי דרך הפלפון צועק לה. " זה הכול באשמתך רמי! אמרת לך מזמן! " התחלתי לבכות ושמעתי את הפלפון נופל בצד השני " אמא, אבא! " צעקתי. פתאום שמעתי את אבא שלי מדבר איתי "מה שלא יקרה, אל תעזוב את המחבוא שלך שומע?" והפלפון התנתק.

בכיתי, והרגשתי צינה מזדחלת במעלה גופי והרגשתי קור מקפיא שחודר דרך עליו של השיח ודרך הבגדים, הרגשתי כאילו האדמה מזדחלת מתחתיי והזמן מתקדם מהר מדי. נצמדתי חזק לגזע השיח והתרחקתי כמה שיותר מהשפה שלו. הדירה שלי בבניין שליד הפארק והצלחתי לשמוע את הצפצוף המוכר של השעון מהמטבח, הוא מצפצף פעם בשעה, אבל עכשיו שמעתי אותו כל שניה. מחשבות עברו במהירות בראשי ולא יכולתי לחשוב צלול, הכול היה מעורבב עם העלם של השיח ואור אדום בוהק של שתי עיניים שבוחן אותי מסתובב סביבי, דמויות שחורות שחולפות מסביב, יכולתי לפעמים לשמוע את הכלב שלי בילי נובח, פתאום התחיל זמזום חזק והראש שלי הרגיש כאילו הוא מתפוצץ. הצללים מסביבי התחילו להתארך והתחיל להחשיך למרות שהיה אור רק לפני רגע, פתאום הגיע הלילה, והרגשתי עייפות פתאומית ונוראית נופלת עלי בלי שליטה. נרדמתי.

"תתעורר"

חזרתי להכרה. הרגשתי את עצמי שוכב במקום כלשהו וניסיתי להיזכר איפה אני. ידעתי שקרה משהו רע ופחדתי לפתוח עיניים. הרמתי את ידיי, והרגשתי עלים וענפים, הבנתי שזה לא היה חלום. מי העיר אותי?
צעדים.
"מצאתי אותך!" פתחתי את עיניי בבהלה. זה היה יורם "מצאתי איפה אתה מתחבא! אתה האחרון שמצאתי, צא כבר עכשיו אתה הסופר!" הייתי בהלם, זה היה חלום? התחלתי להרגיש הקלה שכל זה חלום.
לפתע שמעתי את הקול שהעיר אותי לפני רגע " אל תצא אליו, זה מסוכן". קול של ילדה, אבל מאיפה? "זה לא באמת הוא"
"בוא כבר!" צעק יורם.
"תסתכל במראה" שמתי לב שכל הזמן הזה המראה הייתה בידי, הסתכלתי במראה וראיתי את עצמי. "איפה את?" שאלתי. "לידך". סובבתי את המראה, וראיתי ילדה שיושבת לידי בתוך המראה.

המשך יבוא..