קבלת שבת

גברת עמר אהבה את אלוהים, יש שיגידו יותר מכולם.
בכל ערב שישי הייתה מנקה ומסדרת את הבית לקראת השבת, מצחצחת כל פינה, אלוהים מעריך ניקיון חשבה לעצמה. מיד בסיום הנקיונות היתה פונה אל המטבח, שם הכינה את תבשילי השבת שכל כך אהבה, תמיד הכינה כמות שתספיק, למקרה שהילדים יבואו. דוד בעלה נפטר בשנה שעברה, איך הוא אהב את הדגים ברוטב החריף, כל שבוע היא הייתה מזילה דמעה קטנה כשסיר הדגים היה מוכן.
הסירים התבשלו לאיטם, החלות היו בתנור והגברת עמר צעדה באיטיות אל עבר המקווה השכונתי, כמנהגה היתה טובלת את גופה במים הקרירים ומיד בצאתה הייתה לוחשת "לשם שמיים". כל פרט ופרט בהכנות לשבת היה חשוב, לא רצתה היא לפספס את הגעתם בליל שישי, המלאכים שלה, שהיו מבקרים אותה בחלום באופן קבוע בלילה שבין שישי לשבת.
זה היה הרגע שלו חיכתה כל השבוע, מיד בתום תפילות השישי וארוחת הערב היא הייתה נכנסת למיטה ומחכה.
לפעמים זה היה לוקח כמה דק, לפעמים שעה, אך הם תמיד היו מגיעים בסוף.
ברגע המעבר מהקיץ אל חלום, ברעשי רעמים וברקים, בצלצולי מתכת המרכבות ובנפנוף כנפיים הם הגיעו היישר אל קצה מיטתה של גברת עמר, נקאל וארמרוס שמם.
בחיוך רחב הייתה מקבלת אותם, כל הלילה היו דנים ברומו של עולם, חושפים בפניה סודות תבל ומספרים לה על מעשי בעלה המנוח בעולמות העליונים, אפילו רוקדים לפעמים ומנגנים לה מנגינות שלא שמעה מעולם על כלי נגינה שלא ראתה בחייה.
בתומו של לילה ארוך נפקחו עיניה, כמה מרה היתה ההרגשה שעטפה אותה בכל בוקר של יום השבת, כמה רצתה להחזיר את הזמן לאחור ולשהות שוב במחיצתם של היצורים העליונים האלו. את מרבית זמנה הייתה מבלה במחשבות עליהם, סופרת את הימים עד הפעם הבאה.
לא עוד, חשבה לעצמה באותו בוקר יום שבת לאחר שהתעוררה, הפעם גמלה ההחלטה בליבה, היא תשהה במחיצתם תמיד, ליבה מאס בהבלי העולם הזה, היא תשביע ותכבול את נקאל וארמרוס אליה, כך תמיד יוכלו להיות יחד ולעולם לא תצטרך לדאוג האם יחזרו הם בשבוע הבא.
אביה היה רב הקהילה במרוקו, והתמחה בתורת הסוד והנסתר, הספרייה בביתם הישן הייתה עמוסה בספרים ישנים המכילים את רזי העולם הזה והעולם הבא. כמישהי אחוזת דיבוק היא ישבה יום וליל, מחפשת את הספר שיכיל את המידע שאותו היא צריכה, שיאפשר לה להביא אותם אליה לתמיד, חיפשה וגם מצאה.
באחד ממדפי הארון הישן ישב לו ספר לא עבה במיוחד, נזקי הזמן ניכרו על כריכתו אך כותרתו נשארה שלמה ובאותיות ברורות, "ספר הרזים".
בשקיקה גמעה כל מילה בספר, משננת את ההוראות והשמות הקדושים.
וביום שאחרי נכנסה אל היער שבפאתי העיר, שם ישבה במערה קטנה שליד המעיין, לא אוכלת או שותה דבר במשך שלושה ימים, במהלכם טבלה את גופה במי המעיין מידי יום, משננת שוב ושוב את הספר, מפרידה את נשמתה מגופה.
בתום ימי התענית, בשעת בין הערביים עמדה כשרגליה נשארות בתוך מי המעיין, גופה היה חלש אך רצונה עז.
בלחישות החלה לדבר את כל אשר קראה בספר, קולה התגבר אט אט לכדי צעקה, ובטקס עתיק יומין נפתח בפניה הרקיע הרביעי, אז השביעה היא המלאכים הנדרשים, שיבואו אליה וישכנו עמה, אך הפעם ביאתם הייתה שונה.
רעמי הברקים התחלפו בנביחותיהם של כלבי שאול, רעש המרכבות לפתע נשמע כמו מתכת קרה הנגררת על רצפת ברזל, שום נפנוף כנפיים לא נשמע.
בבת אחת ובצורתם המקורית הופיעו שני המלאכים, חרדים וזועמים על המעשה הנורא שנעשה, בראות צורתם נשרפו עיניה ומוחה התעוות לכדי שיגעון.
רק קול אחד נשמע והוא בקע מתוך פיה אך בקול גברי ואמר " את זעם השמיים תחווי, ימיך ולילותיך שחורים יהיו, שדי שאול ילוו אותך עד תומם"
גשם כבד ירד על העיר באותו לילה, השמיים רעמו וברקו עד אור הבוקר.
ביפר קטן זמזם על מותנה של האחות, בחלוקה הלבן היא נכנסה לחדר מספר שלוש במחלקה הקטנה לבריאות הנפש. בתור החדר שהיה ריק מרהיטים או ציורים ישבה הגברת עמר בקצה מיטתה, ידיה ורגליה כבולות לצדדים, עפעפיה שרופות כליל ועיניה שחורות.
בפנים חתומות הפצירה בפני האחות שתשחרר אותה כי יום שישי היום והכל חייב להיות מוכן לפני שהם מגיעים, הבית לא נקי והאוכל לא מוכן, היא גם צריכה להגיע אל המקווה לפני שיסגר, קולה התגבר אט אט ככל שהמשיכה, שהם צריכים להגיע, שהכל חייב להיות מוכן.
מכיס חולצתה הלבנה שלפה האחות מזרק קטן, התקרבה באיטיות על גברת עמר שעכשיו קולה נשמע אל מחוץ למסדרון, בעדינות הזריקה את החומר השקוף אל תוך צווארה ועיניה של הגברת נעצמו אט אט והיא חזרה לשכב.
דלת המתכת נטרקה עם צאתה של האחות.