אהבה גדולה קצרה

חורף עכשיו, עונה שיכולה להיות עצובה או מדכדכת לרבים אבל בתנאים הנכונים גם מאד שמחה ומאד רומנטית- בעיניי….
אני גרוש מזה כשנה. שנה שלא רציתי להכיר אף אחת, לא רציתי להכניס אף אחת למשוואת חיי ולתת את כל כולי לשתי ילדותיי הקטנות, לעצמי ולקרוביי היקרים.
שנה חלפה ולפתע התעורר בי הצורך העז שהיה ונותר טמון בי כל חיי – למצוא בחורה, למצוא אהבה, להתאהב, להתמלא פרפרים, למלא את חיי במה שכה אהבתי כל חיי – להיות בזוגיות עם נפש תאומה, מאד להעניק , לרגש, לחוות ובכך להתמלא בעצמי ולקבל בעצמי את המזון הכה חשוב לנפשי.
פתחתי חשבונות באפליקציות, עשיתי לייקים, כתבתי הודעות פניה מצחיקות, שנונות, מרגשות וראיתי כי טוב – יש היענות. התחלתי לפטפט עם בחורות מאד נחמדות ואח"כ לעבור לשיחות ארוכות ונעימות וגם להיפגש איתן, לא קיבלתי דעות מסביב שהכל על הפנים באפליקציות האלו ורובן שם "פצועות" ושאבדוק גם אפיקים אחרים כמו קבוצות גרושים בפייסבוק וכו'.
הכרתי שתי נשים מאד נחמדות די במקביל – שתיהן חכמות, מרגשות, נעימות עם סיפורי חיים מעניינים ומרגשים וכמובן טובות מראה לטעמי.
את זו שהתחלתי לשוחח איתה מעט קודם לשנייה החלטתי לכבד בפגישה ראשונה קודם לשנייה וכשהגעתי לפגישה, תוך התעצמות השיחות המאד נעימות עם השנייה רציתי למצוא בחורה שתמצא חן בעיניי ושיהיה ערב מוצלח אבל בתוך תוכי קיוויתי שלא יסתדר, שלא ילך כדי שאתפנה בלב שלם להמשיך לחזק ולפגוש את השנייה.
אכן כך היה ולמרות ערב מוצ"ש נעים ודייט עם ידיים שלובות וחיוכים הבנו שהסטאטוס שלה כרווקה צעירה ממני ורצון עז שלה לילדים "אתמול" לעומתי שבא כבר עם שתי בנות אוצרות שלי וכוונה אולי לעוד ילדים מתי שהוא בעתיד – לא תואם ואיחלנו כל אחד לשנייה תודה על כנות והצלחה בהמשך. (כמובן שאם היה מתקדם איתה לא הייתה לי כוונה להמשיך עם השנייה במקביל…).
המשכתי בלב שלם את הקשר הטלפוני עם הבחורה השנייה (גרושה עם 3 ילדים) שבהחלט ריגשה אותי ועניינה אותי הרבה יותר וקבענו להיפגש ביום שלישי שבא לאחר מכן.
הפגישה איתה הייתה נפלאה כולל נשיקות וחיבוקים נהדרים ועל אף שנראתה לי מעט פחות טוב מבתמונות פשוט נדהמתי ממנה לטובה והתחלתי להתרגש.
קבענו להיפגש (ביוזמתה) גם בערב למחרת – ושוב – היה ערב מצוין, מעניין, מרגש ומלא מבטים, שיחה קולחת, פתיחות וכל מה שטוב בין גבר ואישה בהיכרותם אחד את השנייה.
ביום החמישי בשבוע המשכנו קשר טלפוני (בהודעות) מאד חמים ונעים ולפתע בערב הגיעה שיחה ממנה בה אמרה בקצרה ש.."זה לא עובד"!
נותרתי המום ללא מילים ואחרי שהתעשתתי מעט כתבתי כמה הודעות ללא הועיל והבנתי שאין רצון בצד השני.
העברתי את כל הסופ"ש במיליון ואחת מחשבות על מה עשויה להיות הסיבה שבגינה החליטה לא להמשיך את מה שהתחיל נפלא בינינו – מחשבות טיפשיות על עדה ממנה אני בא, מראה שלי שאולי לא באמת לטעמה ועוד ועוד ובאמת שלא מצאתי מנוח לנפשי עם סיבה ממשית הגיונית שמסתדרת עם מה שהיה במפגשים ובטלפון.
במוצ"ש אחה"צ קיבלתי ממנה לפתע שתי הודעות ואח"כ עוד והסכמתי לשוחח. תוך כדי חזרה מביקור חולים אצל חבר מהעבודה הייתה שיחה רגועה, נעימה בה הצלחתי לשטוח את מכאוביי וחוסר האונים מאז חמישי בצורה עניינית וגישה נעימה ומבלי להתרפס ואז היא שאלה אם אני רוצה לבוא אליה הביתה…
הסכמתי לבוא, הייתה בינינו אפילו אינטימיות נהדרת וקמנו בבוקר עם ידיעה ברורה שאנחנו ביחד ויש רצון משותף "לעוף" אחת עם השני.
יצאתי ממנה ליום ראשון של עבודה בלי להתגלח, בלי דאודורנט, בלי להחליף בגדים אבל עם לב שתכף מתפקע מהחזה.
מאז – נפגשנו, עשינו דברים מאד כיפיים ונעימים ביחד, מלא שיחות והתכתבויות אין סופיות, נעימות, מרגשות וככל שהכרתי אותה יותר הבנתי כמה היא כזו מיוחדת ונכונה עבורי (ובפנים הרגשתי וידעתי שגם אני עבורה…) ושחבל שלא הכרתי אותה 15-20 שנה קודם לכן כי היא הטיפוס של הבחורה שרציתי כל הזמן להכיר ולבנות איתה חיים מוצלחים ומרגשים. לא נורא, עדיף קצת יותר מאוחר ואפילו בסטאטוס של גרושים עם ילדים אבל עם מה שהסתובבתי איתו בלב.
הבנתי שהיא במצב מאד רגיש לעומתי מאז הגירושין שלה שלא היא יזמה וקשה לה עדיין בכלל לעכל את הסטאטוס שלה כגרושה (גם היא גרושה כשנה) ונמלאתי בכל החשק שצריך כדי להכיל, לפתוח את הדברים ויחד עם זאת לא להישאב לתפקיד "המטפל" ולהישאר רומנטי וזוגי איתה אבל בקצב שלה.
הכל היה נהדר בינינו, באמת, אין מילים לתאר – מהדברים הכי קטנים ופשוטים ועד לחוויות ובילויים יותר גדולים…
כך נמשך כחודש וחצי עד שיחת טלפון במוצ"ש האחרון (זה היה סופ"ש בנפרד כל אחד עם ילדיו) שהתחילה כשיחת חולין נעימה שקיבלה הסבה ביוזמתה לדיבור של מה איתנו וכיצד נמשיך כי היא לא מתאהבת בי…! (וזה אחרי הודעות ממני שהכי משדרות רוצה ומעוניינת ושיחה יום קודם לכן בה אמרה לי שלא רוצה לאבד אותי ואני חשוב לה!
שוב נאלמתי דום ודממה, נתקפתי בהלה וכאב לב גדולים והבנתי שעל אף שהחלה לבכות – אין לי באמת על מה להילחם (ורציתי…).
ומאז אני מסתובב 4 ימים בלי יום ובלי לילה ונכונים לי כנראה עוד רבים כאלו כשעל אף כעסי שהשיחה הזו והסיום הזה לא תואמים את כל מה שחווינו, כל מה שנאמר ונכתב בינינו (גם מצידי עם לבי על השולחן אבל גם מצידה… באיפוק), כל המבטים, כל המגע בינינו בגוף ובנפש – נותרתי עם המון חיבה והערכה (והרבה יותר מזה) אליה ומי שהיא ומי שהייתה כלפיי עד לפני רגע.
פשוט הסתובבה וברחה לה ואני נותרתי בפתח הדלת – מקווה שתשוב ושאמצא כוחות גם אני לשוב – אליה.