הוא ימות רק כשאני אמות

היא יזמה באומץ חוויה- ללא תיכנון מוקדם, בהבזקה של רגע ובנחישות מודעת להציק שוב לעצמה. היא הזמינה את עצמה ואת בן זוגה להתארח במלון "הכל כלול" באילת, בתאריכים המציקים 15-18 בינואר 2020, אולי אם לא תהיה בבית שלה יקל עליה לשאת את הימים הקשים והאורח הלא קרוא ששמו דיכאון יפסח על נפשה. מיד הצטיידה במפה מתאימה ובהמלצות לאתר המיועד- הקניון האדום. בן זוגה לא העלה על דעתו טיול נוסטלגי כזה, הוא התרגש מאד לחזור אל המקום שהעלה בו זיכרונות נעימים כל כך, היא הפתיעה אותו מאד, שנים לא רצתה לחזור איתו לשם גם כשהייתה הזדמנות . 45 שנים עברו מאז השירות הצבאי שאפשר לו בריחה אל המדבר הקסום הזה מידי פעם כשהרגיש מועקה. בנסיעה המתפתלת לא הפסיק לדבר ולהעלות זיכרונות ורגעי פלא שהיו לו שם. הוא דיבר והסביר והטריח והיא לא הקשיבה בכלל, אבל הצליחה להנהן מידי פעם, לתת הרגשה שהיא בעניין. במיומנות בלתי רגילה כאילו היה שם אתמול החנה את הרכב והם ירדו אוחזים יד ביד. הדרך אותה דרך, אפילו את שני העצים זכרה. הצבעים היממו אותה, זה בדיוק אותו אדום חזק ההופך לוורוד ככל שאתה נכנס אל נבכי הטבע, פיסת השמים הניבטת מעל שני הסלעים הכמעט נושקים אחד לאחר כחולה מתמיד,מגע גרגרי חול הלבן והרך הנושק לרגליים, צהוב השמש מחמם את הגוף ותכלת האופק מעוררת כמיהה. רק צבעי המדבר יכולים לרומם כך את הלב וללחוש לך כמה אתה קטן לידם. הוא הביט בעיניים הכחולות שלה וטבע בדמעות שלה והיא ללא מילים, עוצרת קול ולא אומרת כלום. כואב לה- מיד חשב שזה בגלל המכה שחטפה כאשר רגלה פיספסה את אחד השלבים בסולם הברזל שהיה נעוץ בסלע. היא אמרה לו בקול חנוק, "הגוף כואב לי בעומק, בפנים, אני מתקשה לנשום כמו באותו יום".

לפני 40 שנה ממש באותו היום, היא איבדה את האיש הראשון והיחיד שלה. הם היו זוג צעיר בשיכון משפחות בבסיס "עציון" לא רחוק משם. הקניון האדום היה המקום שבו רקמו את חלום המשפחה שלהם. מותו בא לו פתע ,באחת הטיסות הוא התרסק אל ההר והיא נשארה עם עצמה ועם אחריות גדולה שנטעה לה בבטן ממש שם, היא זכרה היטב את המבט שנשאה אז לשמים הכל כך כחולים את מגע החום הנעים של החול על גבה ואת האצבע שלה ששוטטה על נקודת החן שעל גבו. שם היא אהבה אותו בוודאות של פעם אחת בחיים.
כל שנה שעברה חישבה לחזור לשם לערוך לו אזכרה, לא בבית קברות לבן וקר עם אנשים שבקושי פינו שעה מהיום הגדוש שלהם בשבילו, אלא בדיוק במקום שההר האדום מתחבר עם הסלע הכהה יותר. זה לא הצליח לה,מעולם לא ניצחה את הגעגועים.. החוויה שזימנה לעצמה באותו בוקר כמעט בלי לחשוב סימנה שאף פעם לא מאוחר. משהו עמוק יותר משך אותה לשם – זה יום האזכרה שלו ויום השחרור שלה. הוא נעלם מחייה ב- 15/1/1980 לקח לה 40 שנה להישיר מבט אל הכאב
היא מאושרת – עכשיו היא יכולה "לדבר" עם הזיכרונות ולאהוב את האמת שלה.

( נכתב לזכרו של נתי אלדר – שנפל ב- 15/1/1980 )