מגירה של הדחקה

"זה בטח נוראי "היא סיכמה את השיחה עם מבט של אבל בעיניים כאותו מבט שמספרים למישהו שאמא שלך חולת סרטן ,מאמן תחושה של רחמים בתיבול של בלבול במילים, אמרתי שיהיה טוב אמרתי שעברתי את זה . מצחיק איך רק אחרי שעובר זמן לומדים להקטין את הכאב ,כנירראה שזה השכחה ,את שוכחת כמה כאב ,כמה שרף,כמה הצרחות שלך לאלוהים לא הועילו ,כמה הגוף שלך רעד מכל צליל שהיה ברקע כמה התפללת לאלוהים שיהיה שקט רק לכמה דקות ,התפללת שמישהו יקח אותך משם . שכחת את הכל ,או שאולי את זוכרת ופשוט הכנסת את זה לתוך המגירה של ההדחקה כבר אין בה מקום במגירה הזאת ,היא עמוסה בכל השיט של החיים שלנו ,היא מוצפת ברגשות באכזבות במחלות בכאב של הלב במחשבות על הכאב של ההורים והסבים ועל המוות .
מוות .
"כן בגלל זה החלטתי לעבור" שמעתי את הקנאק של האגו שלי נשבר לעוד חתיכה שהשאירה בי עוד סדק.ושמעתי את הקול המוכר של הבחורה שהייתי לפני הטראומה ,היא מתגעגעת והאמת שגם אני .
יצאתי מהחדר שלה ,היא חתמה על הדף שכתובים עליו שמי ופרטיי תייקה אותו לתוך הקלסר המסודר שלה והחזירה אל המדף ,הלוואי וגם לי היה קלסר בו יכולתי לתייק הכל ולהחסיר אל המדף.