לילי פרק 14

הלכתי לצד לילי בדרך לבית הספר, הבטתי בפנייה, הן נראו רגועות היום, בטח דני עוד לא הספיק להיכנס לצרות ולשגע אותה.
דני הוא החבר של לילי הם כבר יוצאים כמעט חצי שנה.
הוא הבחור החתיך של השכבה, שרירי, פניו נאות וחסונות, עיניו כחולות שערו בלונדיני, חלום של כמעט כל אישה.
אני לא יודעת למה לילי יוצאת איתו עדיין, הוא מתנהג אליה בכבוד כמובן, אבל אל כל השאר ממש לא. דני נתפס בקטטה בבית הספר כמעט כל שבוע וניפצע כמובן, לילי בגללו צריכה להפסיד שיעורים. היא אפילו הפסידה בגרות במתמטיקה אחת בשבילו, כמובן שהיא יכולה לגשת למועד ב', אבל זה עדיין לא לעניין שבגללו היא צריכה לפספס כל כך הרבה.
בזזז….
טלפון הנייד של לילי זמזם בכיס האחורי של מכנסייה וקטע את מחשבותיי, היא נשמה עמוק מכינה את עצמה לבאות, שלפה את הטלפון והביטה על הצג לראות מי מתקשר.
"הלו?" ענתה.
מלמולים נשמעו בצד השני של הצג.
"היי מאמי".
כמובן. זה היה החבר שלה שוב, דני…
אני שונאת אותו, היא לא מגיעה לו, לילי נערה מקסימה, טובת לב לא לעומתו, שלו לא אכפת מאף אחד או משום דבר…
"סופי" פנתה אלי כעת.
הבטתי על עיניה הירוקות ושמץ של דאגה צץ בהן "אני צריכה ללכת, דני בצרות, זה בסדר אם תמשיכי לבד?"
חייכתי לא מרוצה מהמצב, אבל בלי הרבה יכולת לשפוט "כן, בטח. העיקר שהוא יהיה בסדר" שיקרתי, מבחינתי שהוא ימות. אני שונאת אותו.
"תודה" חייכה, מחבקת אותי חיבוק קצר ומהיר ורצה לכיוון אהוב ליבה., שוב משאירה אותי לבדי…
חיוך קטן צץ על פניי. אני לא אכעס היום על לילי חשבתי לעצמי, במיוחד לא ביום החשוב הזה.
חיוכי התרחב כשחשבתי מה מתכננים לי בכיתה.
היום זה הוא יום ההולדת שלי, לכן לא אכעס על לילי.
נכנסתי אל תוך בית הספר דרך שער סורגי הברזל הראשי, היום אף מורה לא עמד בחוץ לבדוק אם אנחנו לבושים לפי התקנון:
חולצה מכופתרת לבנה, חצאית שחורה עד הברך החולצה צריכה להיות תחובה בתוך החצאית וכמובן נעליים סגורות שחורות.
מכיוון שהיום יום מיוחד, אני לא לבושה כל כך לפי התקנון.
טוב, לא לבושה בכלל לפי התקנון.
החצאית שלי מקופלת ולכן היא קצרה בהרבה מהרגיל היא מגיעה לי עד אמצע הירכיים, החולצה המכופתרת שלי קשורה והדוקה יותר מהרגיל ותוצאה מכך רואים לי את הבטן, הנעליים שלי בהחלט לא סגורות, אני נועלת כפכפים ורודות. חשבתי להתפרע קצת בשל היום המיוחד.
עליתי במדרגות לכיוון הכיתה, אך לפני כן עברתי בשירותים על מנת לראות שהכל תקין.
נכנסתי אל השירותים שומעת לחשושים מהתא השמאלי והמרוחק ביותר מהדלת הראשית, בדרך כלל תלמידים נכנסים לשם כדי שלא ישמעו אותם העוברים והשבים ליד השירותים. התא הזה למעשה ללא אסלה, הדלת מגיעה עד סוף הרצפה. תא השירותים הזה לא נועד להתפנות אלה כדי לחליף בו בגדים לפני שיעורי ספורט לכל הביישנים שלא רוצים להחליף במקלחות. אני משערת שבעבר הייתה שם אסלה, אבל כיום היא איננה.
התעלמתי מהאנשים שהיו בתא והתמקדתי בפנים שלי על המראה, המסקרה לא נמרחה, חייכתי לעצמי, וכך גם האודם האדום.
אם המורה המשגיח בכניסת בית הספר היה רואה אותי ככה הוא ממזמן היה מעיף אותי מבית הספר, אבל זה שווה את זה, כי אחרי הכל היום לא יום רגיל.

נעמדתי מול הדלת של הכיתה שעכשיו הייתה סגורה.
אסור לנו לסגור את הדלת לפי הוראות המנהל, כדי שלא נעשה שם בלאגן או חס ושלום ניתקע בכיתה בלי ידיעת צוות המורים, כך שאולי ינעלו אותנו בכיתה.
כמה שטויות מוכרים בבית הספר הזה…
לחשושים נשמעו מהצד השני של הדלת, חייכתי לעצמי הם עושים לי מסיבת הפתעה!
ידעתי!!!
נשמתי עמוק מרגיעה את עצמי, כדי שלא יחשבו שאני יודעת משהו וניסיתי לשחק את עצמי מופתעת.
פתחתי את הדלת.
קונפטי נשפך עלי מכל עבר והמילה "הפתעה" נישמע בצעקה מכל חברי כיתתי, עצמתי את עיניי כדי שהקונפטי לא יכנס אליהן.
וכשפתחתי אותן פניהם של חברי לכיתה היו נבוכים. על כובעי יום ההולדת שעל ראשי חבריי היה רשום "מזל טוב לילי" בכתב יד מסודר.
לילי? למה לילי? היום זהו יום ההולדת שלי לא שלה.
"סליחה סופי" התנצל ראף בפניי "היינו בטוחים שאת לילי" חיוכים נבוכים הופיעו על פניהם של התלמידים.
פניי האדימו ממבוכה אוזניי התלהטו.
"יום ההולדת של לילי רק בשבוע הבאה" ציינתי את העובדה המאוד חשובה הזאת.
"נכון" חייך ראף "אבל חצי מהתלמידים לא היו שבוע הבאה ביום ההולדת שלה אז החלטנו לעשות אותה היום"
דמעות איימו לזלוג מעיניי. אני לא מאמינה! זה לא קורה לי… ראשי החל לפעום, פניי האדימו, נשימותיי התקצרו מהירות.
התיישבתי במקום שלי בכיתה הנחתי את תיק הצד שלי על הרצפה וחיפשתי מקום בו אוכל לקבור את עצמי.
"אל תבכי" לחשתי לעצמי.
תלמידי הכיתה אספו מחדש את הקונפטי מהרצפה מתכוננים לבואה של לילי.
וכן אחרי עשר דקות בערך היא נכנסה כשדני לצידה, בלי חבולות חדשות או פצעים, לא קרה לו כלום… הפעם הוא התקשר אליה כנראה, כדי להסיח את דעתה.
"הפתעה!" המילה נשמעה בשנית והקונפטי נזרק באוויר.
לילי חייכה נבוכה מהמצב "אני לא מאמינה!, אבל יום ההולדת שלי רק בשבוע הבאה" ציינה.
"זו בדיוק ההפתעה" אמר דני.
נער אחד כיבה את האור וראף הדליק את הנרות על העוגה, הם החלו לשיר לכבודה את השיר המפורסם "היום יום הולדת" רק במקום היום הם אמרו "שבוע הבאה יום הולדת".
דני הוביל את לילי לכיסא יום ההולדת שלה שהוצב בראש בכיתה מקושט כולו בבלונים הם הניחו את העוגה מולה כעט.
לא יכולתי להמשיך ולהחזיק את הדמעות בפנים, ניצלתי את החושך בכיתה ואת הריכוז של כולם בלילי, על מנת לחמוק משם מהר ככל שיכולתי.
הרמתי את התיק שלי מהרצפה מעמיסה אותו על כתפי הימנית ורצתי בחזרה אל השירותים, ניסיתי לפתוח את התא ללא האסלה כדי שהעוברים בשירותים לא ישמעו אותי בוכה, אך הוא עדיין היה תפוס, לכן נכנסתי במקום לתא שלידו. התיישבתי על האסלה כשהמכסה המושב סגור ופשוט נתתי לעצמי להשתחרר.
"אני לא מאמינה" חזרתי שוב ושוב על אותו המשפט כשהדמעות מחניקות את גרוני, חיבקתי את התיק שלי בחוזקה.
האנשים מהתא שלידי יצאו לבסוף מצחקקים המון, יוצאים מחדר השירותים סוף סוף משאירים אותי לבדי.
אספתי את רגליי אלי בחיבוק מוציאה מתוך התיק שעל ברכיי מראה קטנה לראות את הנזק של האיפור ואכן זה היה אסון…
הוצאתי חפיסת מגבונים קטנה מתוך התיק שולפת מגבון אחד ומסירה את האיפור המרוח על פניי בעזרתו.
לאחר מכן פרמתי את הקשר של חולצתי הלבנה תוחבת את החולצה אל תוך החצאית. הורדתי את קיפול החצאית מאריכה אותה עד לברכיי.
שלפתי חתיכה נוספת של מגבון וצבעתי את האמצע שלו בשפתון אדום ולאחר מכן קשרתי את המגבון לכף הרגל, כך שהמגבון הצבוע אדום מקנה לרגלי מראה פצוע.
לקחתי את השפתון האדום מאדימה במקצת את אפי. את טיפות העיניים שלי שלפתי גם מהתיק והרטבתי את עיניי נותנת להם מראה רטוב, העיניים שלי היו אדומות גם ככה מרוב הבכי, אבל הדמעות כבר הספיקו להתייבש.
יצאתי מתא השירותים צולעת לכיוון המזכירות.
ביקשתי מהמזכירה אישור להשתחרר מבית הספר היא שאלה למה אני עם כפכפים הסברתי לה שלילי באה היום עם כפכפים וביקשה להחליף איתי ותוצאה מכך נפצעתי.
המזכירה חייכה בהבנה וחתמה על אישור יציאה בשבילי.
רצתי אל ביתי משתדלת לא ליפול בשל הכפכפים, פתחתי את הדלת בעזרת המפתח שהוצאתי מהתיק, שמחה על כך שעכשיו בוקר ואין אף אחד בבית. עליתי אל חדרי בזריזות במדרגות זורקת את הכפכפים באוויר, ואת התיק מנחה על כיסא החשב הסמוך למיטתי.
לבסוף השתטחתי על מיטתי האהובה שתמיד הייתה לצדי.
"אני שונאת את לילי" לחשתי אל תוך הכרית "היא אפילו לא הסתכלה לכיוון שלי כששרו לה".
כעס כלפיה מילאה את גופי. לילי ידעה שהיום הוא יום ההולדת שלי סיפרתי לה על כך לפחות 200 פעמים…
זו לא פעם הראשונה שהיא מנסה לגנוב לי את הפוקוס.
למעשה דני היה אמור להיות חבר שלי… שמתי עליו עין מהפעם הראשונה שהוא ניכנס לבית הספר, יצאתי איתו לדייט אחד, הלכנו למסעדה איטלקית ובמסעדה פגשנו את לילי היא הצתרפה אלינו לדייט ופלרטטה המון עם דני ובסוף הערב הם חזרו ביחד הביתה משאירים אותי ללכת לבדי.
כעסתי עליה כל כך הרבה אחרי מקרה הגניבה, אבל היא התנצלה אין ספור פעמים לאחר כן, לכן נאלצתי לסלוח לה.
אני שמחה שאני לא יוצאת עם דני כהיום, הוא ילד מאוד מתוסבך…, אבל זה לא משהו שסולחים עליו בשנייה.
אני כזאת תמימה! כעסתי על עצמי עכשיו.
ללילי לא באמת אכפת ממני, אז לי לא אכפת ממנה, אחזיר לה על כך עם הדבר שאני הכי טובה בו…
קשה לפספס אותי אני בחורה יפה זה בטוח…