אני מחייך כשאני חושב על זה

אני מחייך כשאני חושב על זה, אבל זו בסופו של דבר האמנות הגדולה מכולן. שנים חשבתי שזה בנלי, כשאנשים אומרים את זה. אבל, בעצם, זה לגמרי נכון. לגמרי נכון. אפשר לכתוב שירים, אפשר לכתוב יצירות ארוכות עם משפטים ופסקאות, אפשר לחבר מוזיקה, אפשר לכתוב אופרות,
אפשר לצייר ולפסל ולחשוב על מבנים מפוארים בדימיון ולממש זאת בדיוק מופלא. אפשר להיות שייקספיר, או רמברנדט, ויטגנשטיין, או איינשטיין, אבל בסופו של דבר אין אמנות גדולה מהחיים.
אתה יכול לחשוב על משהו שירגש אותך, או ירגש אחרים. משהו שיש בו מהגרעין האישיות שלך, או שגורם לך להרגיש שמחבר לאיזה יופי עמוק. משהו שגורם לך להתעלות גדולה ולכן נדמה לך שכולם יכולים להידבק בה ואז אולי תרגיש פחות לבד (כי די בעצם המחשבה שזה אפשרי כדי לגרום לך להרגיש פחות לבד) וגם תביא גאולה לעולם. ומי יודע, אולי גם תזכה לתהילת עולם, שתגרום לך להרגיש קצת פחות אפס לכמה שניות?
שוברט גמר רע מאוד. נראה לי. ואני מאוד אוהב את היצירות הקמריות שלו. זה לא שינה לו שהוא כתב יצירות כאלה גדולות. לא נראה לי שהוא בכלל היה מודע לזה. הוא מת עם הרבה גלמודיות ובעוני. גם מוצרט, עם כל זה שהיה תאוותן, בסופו של דבר נהיה די מלנכולי. גם דיוויד בוואי, לא נראה לי שחי כל כך טוב עם כל הסמים שהיה צריך לקחת, רק בשביל להיות מסוגל לסבול את עצמו. לחיות עם עצמו.
כי, בסופו של דבר, האתגר האמיתי הוא: לחיות עם עצמך. לחיות עם הכישלונות שלך, עם האכזבות שלך, עם התיסכולים שלך, עם ההחלטות הרעות שלך, עם המצפון שלא מפסיק לרגע לנקר בך. עם העוררות הפתאומית באמצע הלילה, כשלפתע מפלחת בך הידיעה המרה, הבוהקת ולופתת את גרונך במילים "זה הכל היה לשווא, זה הכל לשווא!".
אתה מבין, בזמן שאתה טובל את עוגיית השוקולד-צ'יפ שלך בתה ושוב מחייך, נראה לי שזה אירוניה שאני בכלל אומר משהו על "החיים". הבריחה מהחיים, זה מה שעניין אותי הרבה מאוד שנים. החיים, זה משהו שהוא אנטי-יופי והמהות של האמנות זה היופי, אחרי הכל. אבל גם משמעות. לאמנות בלי משמעות אין ערך. לא משנה כמה היא תהיה יפה. אבל החיים, בסופו של דבר, הם לא יפים ולא משמעותיים, אז איך הם יכולים להיות האמנות הגדולה מכולן???
בדיוק בגלל זה! כי בסופו של דבר היומרה של האמן היא תמיד כוזבת. ולא משנה כמה אנשים קונים את התמונות שלו, קוראים את הספרים שלו ומורידים באייטיון את השירים שלו. כולם כבולים באותה רשת חמקמקה של כזב, מרמה, הולכת שולל, הונאה ואשליה.
אתה מבין, נראה לי שאתה מחייך בפעם השלישית, כי נדמה לך שאתה לא מסוגל יותר להחזיק יותר בהלך-החשיבה הזה. אבל אתה צריך לחשוב ג'זי, לא קלאסי. בטח שלא רוק. צ'יל-אאוט כזה. זה צריך להיות סגנון הכתיבה וגם, אגב… סגנון המשחק! הכוח, צריך לבוא מתוך הרוגע המוחלט. זן. כמו אחיזת האצבע של מסטר שיפו!
השרירים, חייבים להיות רפויים, כדי להיות מתוחים. שיא העוצמה, מגיעה מתוך הרוגע המוחלט.
אבל, אלוהים, באמת, תוך כדי שאתה שותה תה! העניינים לא רגועים מידי לאחרונה? אתה מבין, יש איזה חיבור מיסתורי בין רגיעה מוחלטת ודיכאון. אתה צריך את הביצה הרוחשת, כדי למצוא את הכוחות לצאת מזה ותוך כדי לגלות שבכלל יש לך כוחות. כי, אתה מבין, בדרך כלל, אתה בכלל לא מרגיש שיש לך כוח כלשהוא. "I ain't got the power, anymore". אז כל העניין הזה, זה מין משחק עדין מאוד, שהרבה כוחות צריכים להיות פעילים בו. טוב, נו, כעת שוב השלפוחית. אז לך לשירותים ואולי בדרך, או אפילו שם, תקבל השראה.
אולי טיול קצר. משהו לעשות. להרגיש קצת חי. להרגיש את השמש. את האוויר. שום דבר לא באמת מקובע בזמן, או במקום. אתה יודע, אני מחייך כשאני חושב על זה, בסופו של דבר.