פניני החוכמה של הזקן

אנא, התעלם מחיוכי,
אף כמוך הייתי בגילך;
גוסס בתחינה כי צרה הרצועה,
כשלפתני זו ובאחת משכה.

והילכתי, העלם שהייתי תמול שלשום,
עיניי סומאות וגפיי רפות אך נפשי נחושה;
ומעדתי לבורות שנחרשו לי מקדם,
שתוי מהשכרון המתוק של אותה תחושה.

והייתה לי הבדידות תדיר לימיני,
והאכזבה לחברתי הקרובה;
כשחמקה חמדתי מהישג ידי,
מעבר לקצה האופק, אל הלא נודע.

כל צלקותיי עודנן דואבות,
זועקות בקול נורא;
זועק גם אני, מה מר ומה רע,
ומדוע ולמה פסחה עליי האהבה.

עצה לך אמציא, נערי הסומא,
לעולם לא תמצא את שאליו אתה כמה.
מה קל לייעץ כמשקיף מהצד,
כשנגזר גורלי ודיני – להיות לבד.

עתה סור נא מעליי,
לך להתמודד עם גורלך!
אם יימתק – מה טוב,
אם ייחמץ – קח נא את מקומי,
כשתעטפני החשיכה.