כשנשבר

שמעתי את מנעול הדלת מסתובב ואת הדלת נפתחת, מבעד לדלת שמעתי איך הוא מניח את שקיות האוכל ומטייל בדירה תוך כדי שהוא שורק כל מיני מנגינות.
אני לא ארוץ לדלת לתחקר אותו איפה הוא היה בלילה, אני אמשיך לשבת ולעבוד על העבודה שלי. הרמתי את העיניים למעלה ולאחריהן את הראש, כדי להביט בשמיים שהיו בעצם תקרה, אבל רציתי להסתכל לגורל בעיניים.
הגורל לא ענה לי, הוא לא היה שם באותו רגע, רק אני והתהיות שלי איפה הוא היה יכול לישון אתמול בלילה חוץ מהמיטה המשותפת שלנו.
הוא המשיך לשרוק, אני המשכתי לצפות במסך המחשב במבט אדיש, קוראת את אותה השורה שלא נקלטת שוב ושוב.
"אני לא אשבר, אני לא אשבר, אני חזקה וחופשיה", הרצתי לעצמי בראש.
ואז זה הגיע משום מקום, משהו שבכלל לא ציפיתי לו, קול חרישי שהתחיל בטון נמוך ושקט וכעבור כמה שניות התעצם והתעבה, הוא הפך לפרץ דמעות קריסטל מתנפצות בכל נפילה. כאב חזק התווסף בצד החזה וכאב בטן, שהפילו אותי לרצפה. אני התחלתי לחבוט בקרקע עם אגרופים קפוצים, והגוף שלי נלחם לקחת נשימות תוך כדי אפיזודות הבכי. מחשבות נחבטות בראש, משאירות בי פירושים שונים של מה שקרה, יכול לקרות, או לא קרה בכלל.
רציתי לצעוק "למה? למה דווקא אותי??"
השריקות פסקו, וסידור האוכל במדפים גם.
דפיקה בדלת
השתתקתי בין רגע. אני לא מסוגלת שיראה אותי במצב כזה, אני מעדיפה לשפוך על עצמי דלי מים קפואים.
"הכל בסדר?" הוא שאל מעבר לדלת. הוא מעז לשאול ככה ברגיל, אם הכל בסדר. אחרי שהוא לא חזר אתמול בלילה לדירה אחרי שרבנו.
אני באמת לא יודעת מה קרה לי, אני מרגישה שזה הסוף של היחסים האלה ושהוא לא ירצה להמשיך יותר. והכי גרוע, איפה הוא ישן אתמול, אם רבנו בגלל בחורה בלונדינית שלומדת איתו באחד הקורסים.
"היא מציירת מדהים", אמר לי פעם אחת כשפגשנו אותה בבר, והם החליפו כמה מילים וחיבוק קל. היו עוד פעמים, גם פעמים שסיפרו לי כמה הם יושבים בחמידות בהפסקות הצהריים, ביום שאני לא לומדת.

הפסקתי לבכות, וממש אמרתי לעצמי, "תתאפסי על עצמך ילדה"
ניגבתי את הדמעות, קמתי מהרצפה, הזדקפתי ויצאתי אליו עם מבט מלא רוגע ואדישות. שתקתי ולא אמרתי כלום.
הוא הוריד את משקפי הראיה והתקרב לתת לי נשיקה. הסטתי את הראש והמשכתי לעמוד כאילו נדבקו לי הרגליים לרצפה.
"אתה יודע? לא מגיע לי יחס כזה"
"איזה יחס?", שאל כאילו הכוונה שלו הייתה להעציב אותי בכוונה תחילה
"אני חברה שלך, אתה חושב שזה בסדר שאחרי שאנחנו רבים ואתה לא חוזר לדירה, שאני אהיה בסדר?"
"בבקשה לא עכשיו. עשיתי קניות, ואני רוצה להכין לנו משהו טעים, ברוגע, בסבבה"
המבט שלי הפך, למבט שואל עם זקיפת גבה, מהר מאוד העצב התחלף בחוסר רצון לקשר עם האיש הזה. נבזי, חשבתי לעצמי, כזה נבזי. ולחשוב שעברנו לגור ביחד רק לפני חודש, והוא כבר מעביר קטעים לא מכבדים כאלה. אני לא סמרטוטי, חשבתי. מבחינתי זה כבר לא קשור לזה שאני בת הזוג שלו, ואנחנו נותנים אחד לשני דין וחשבון אם משהו לא בסדר בינינו, זה כבוד מינימלי לבן אדם.
הורדתי את הראש שלי לאוזן שלו
"אני לא הולכת לישון היום בדירה, ואל תחכה לי", חתמתי בנשיקה ללחי שלו ופניתי לעבר חדר השינה.
ארזתי תיק קטן עם הדברים המשמעותיים בעיני, ויצאתי לדרכי רגועה, מסופקת ומאוזנת.
אולי אתחרט על זה, אולי לא, אבל זה מה שחפצה נפשי באותו הרגע.