הרצון בשליטה במציאות חסרת-שליטה לחלוטין
הרצון בשליטה במציאות חסרת-שליטה לחלוטין
נולדתי כבן השלישי, הצעיר ביותר. תמיד הייתי צריך להיאבק על מקומי, לכאורה. נראה לי. אני לא זוכר כלום. מספרים שאחי הגדול הרביץ לי, אבל גם את זה אני לא זוכר. מה שאני כן זוכר ויודע שאני זוכר, שבשלב די מוקדם הבנתי שאמפתיה היא המפתח לאשש את קיומך עלי-אדמות. לכן, תמיד היה לי חשוב להיות המסכן ביותר. ואז אמא אהבה אותי. כמובן.
אבל הבעיה היא, כשאתה יוצא מהבית, פחות אוהבים מסכנים. כלומר, אצל נשים זה יכול להתקבל בסדר, אפילו להביא לידי כך שאביר על סוס לבן יציל אותך. אבל בשביל גבר, להיות מסכן זה רע מאוד. כמו שאמר לי הדרוזי בצבא "זה אומר שאפשר לדרוך עליך!" ולכן, זה אומר שאתה עסוק כל הזמן במשהו שלא יכול לקדם אותך בשום צורה שהיא. ותדמית המסכנות, היא דורשת השקעה רבה מאוד!
אז, ויתרתי על המציאות.
החלטתי למצוא שליטה במקומות אחרים, אוננות, כתיבה וטניס.
(כמובן שיש מכנה משותף בין כולם: הם כולם לא דורשים אישור של הסביבה ליכולות שלך ויכולים לגרום לך הנאה מרובה!)
נתחיל מאוננות, לפי הסדר: בסופו של דבר, כפי שאומרת אימרתו הבנלית של וודי אלן (אדם בנלי בפני עצמו): זה לעשות סקס עם האדם שאתה הכי אוהב. לא שאני זוכר הרבה מזה, כי אני כמעט לא מוצא זמן/חשק לעשות את זה. אבל היו ימים שזה העסיק אותי רבות. בעיקר בתיכון וגם קצת לפני זה. אני זוכר שהייתי מסוגל להעביר ימים שלמים מול האינטרנט, בגירויים שונים ומשונים, בין כתובים ובין ויזואליים ואני זוכר בבהירות את רגעי ההארה הנדירים שאחרי.
נמשיך לכתיבה: זה התחיל מגיל 10 בערך, נראה לי, כשכתבתי חיבור על טבע פסטורלי והמורה נורא התלהבה וזה באמת נתן לי תחושה שיש איזה משהו בעולם שאני יכול לעשות וגם הסביבה מעריכה. זה הקשר הנורא שנראה לי שהוא המקור להתעסקות האובססיבית שלי בכתיבה בסוף שנות התיכון וגם בשנות ה-20 וה-30 לחיי. גם אחרי שכבר היה לי ברור מעבר לכל ספק, שזה לא מעניין אף אחד, עדיין המשכתי להתעסק בזה, מתוך מחשבה שהקשר הזה אולי לא קיים בעולם הזה, אבל אחרי שאמות הוא בהחלט יהיה קיים. היום, גם בזה אני לא מאמין. אז זה לגמרי מתחבר ל-1.
נסיים בטניס: זה גם התחיל בערך מהגיל של הכתיבה וקצת לפני הגיל של האוננות, או אולי בעצם באותו זמן. התאהבתי מיד במשחק הזה, כי תמיד אהבתי לרוץ וכדורגל ובכלל הקטע של לחבוט בכדור עם מחבט, תחושת העוצמה שאתה מקבל והאינטלגנציה שנדרשת כדי לקבל בכל מקום החלטה ולהכריע את היריב. נוספת לזה תחושת הכוח והניצחון, כל הדברים הקיצוניים שמרכיבים את האישיות שלי. רוב השנים סתם שחקתי בשעמום גמור ומתוך תחושת חובה מאוסה נגד אבא שלי, אבל לאחרונה אני מוצא את עצמי מוצא עניין בלשחק מול אנשים זרים, א.ק.א "העולם", כדי להוכיח לעצמי שאני עוד שווה משהו.
אבל כל זה לא נוגע באמת ל"רצון בשליטה", כי בחרתי בכותרת הזו אתמול כשכנראה חשתי נחיתות גמורה ואפסות במערכת היחסים, מה שאגב לא שונה היום מבחינה אובייקטיבית, אבל כנראה היום התחושה פחות חדה, בגלל השלמה או רפיסות גמורה, אחרי ההפסד אמש.
תגובות (0)